המשיכו ליצור!

המכתב הבא הוא מכתב פרידה מתלמידי י"ב של המסלול בהרדוף, בבית הספר האנתרופוסופי, אותם זכיתי ללוות במשך שלוש שנים.

תלמידיי היקרים!

 בתרבות האנושית קיים צמד מפורסם, והוא המלך והליצן. יש כאלה, שמעדיפים להיות מלך, אני בדרך כלל מעדיף להיות ליצן, גם כשתפקידי היה מחייב אותי להתנהגות ממלכתית. ולהגנתי אני מפנה אתכם ל"שבחי הסכלות" מאת ארסמוס מרוטרדם. ועוד מקור חשוב אציין כאן: יהדות התלמוד והמשנה היתה אויבת גדולה של התיאטרון. כמו שנאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך לתרטיאות ולקרקסיאות של עכו"ם ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב." (בבלי, עבודה זרה יח ע"ב)

אז אני דווקא כן הולך למושב לצים!

והנה הגעתי למקום, בהרדוף, שמנסה להתחבר לא לתרבות המערבית ולא לתרבות היהודית, אלא למשהו שלישי. איזו כתבת, עולה חדשה מקנדה, שכתבה משהו על גן הילדים "הבוסתן" גיירה חיש מהר את רודולף שטיינר, אבל זה לא יעזור: הוא לא היה יהודי, ויש אף כאלה שגורסים שדבקה בו מנה גדושה של גזענות, ברוח הזמן, כמובן. סבתא רבה שלי, דרך אגב, אירחה אותו בחוג הספרותי שלה בהמבורג, בשלהי המאה ה-19. וניסיונותיה של הבת שלה, סבתא שלי, גרמו לזו לעזוב את התיאטרון וללמוד רפואה.

ולמרות ההסתייגות הקלה שלי אני מעריך מאוד את תרומתו של שטיינר בתחום הדיקציה, בתחום הטיפול בשין שורקת ובגמגום, ובעיקר בנשימה הנכונה. פחות אני מתחבר ל"האווירה הדתית", כפי שמכנה זאת שטיינר, את כל זה אתם יודעים.

הייתי רוצה להמשיך ללמד אתכם; למרות חוסר הסבלנות שלכם, לעתים, גם חשתי צמא ורצון לידע ולמחשבה, רצון ללמוד וליצור.

אז הייתי מלמד אתכם לדוגמא על גורדון כרייג, שפיתח את תאוריית "מריונטת העל" (שאני לא חסיד שלה, בכלל) בתחילת המאה העשרים וששטיינר כנראה הושפע ממנו:

"אי אפשר לערבב את האומנויות ואז להצהיר: הנה בראתי אומנות חדשה. אם תמצא בטבע עצמו חומר חדש, שעוד לא שירת את האדם עד כה לביטוי רעיונותיו, רק אז אתה בדרך הנכונה לברוא אומנות חדשה. עליך להתחיל. התיאטרון, כפי שעיני רואות, עוד צריך למצוא את החומר הזה."

אבל האמת היא, שהליצן הוא המעמד שנותנים למהפכנים שנכשלו. המקום האמיתי שלי הוא בצבא המהפכה, מסתער על הארמון, ולכן אתן לעוד שני מהפכנים לדבר:

סעד אללה ונוס, המחזאי הסורי הגדול, שהלך לעולמו לפני 12 שנים, ואוגוסטו בואל, שהלך לעולמו לפני חודש וחצי.

"התיאטרון נולד בתוך תנועה היסטורית, אשר הפכה את החברה הפרימיטיבית לחברה מורכבת, בתור חלק מאותה תנועה, ופעל בתוכה. אייסכילוס הגן על הדמוקרטיה באתונה, ולא ענה רק על חרדה מטפיזית אקזיסטנציאלית של הפרט. והקשר ההדוק הזה בין התיאטרון והמאבקים הפוליטיים והכלכליים בחברה, על מתחיה ומהפכותיה, הוא שנותן לתיאטרון את חותמו ההיסטורי, ואת גבולות פעולתו באותה ההיסטוריה.

…

האם לא היות האדם נרדף ורעב ומדוכא מהווה חלק ממצבו האנושי, למעשה חלק עיקרי! אז איך תוכל האומנות, ובמיוחד אומנות התיאטרון, לפאר את עוצמת האדם ולהגדיל את כבודו, אם תתכחש לאותו החלק החשוב ואולי המכריע מתנאיו הקיומיים?.."

זה סעד אללה ונוס, בעקבות פגישתו עם ז'אן-לואי בארו.

ואוגוסטו בואל, מתוך: "קהל" – איזה עלבון

 "הקהל, הייצור הפסיבי בה' הידיעה, הינו פחות מבן-אנוש. צו השעה הוא להחזיר לו את אנושיותו, להחזיר לו את יכולת הפעולה. הוא צריך להיות סובייקט, פרוטגוניסט."

(כל התרגומים הם שלי, של מאמרים, שלא יצאו עדיין לאור בעברית)

אז המשיכו ללמוד וליצור, ואל תשכחו את העולם שמסביבכם, ובטוח ניפגש איפה שהוא, על הבמה, באולם, או ביער ליד קבר…

אורי שני, יוני 2009