המאבק לדמוקרטיה ברשות הפלסטינית

בין ספטמבר 1993 לספטמבר 2000

תאריך: 5.9.01

תוכן עניינים 2

רשימת שמות 4

אירועים עקריים 5

בראשית מ"א 5

1. הקדמה 6

1.1 שאלות

1.2 השערה

1.3 מתודולוגיה

1.4 הגדרת מושגים

1.4.1 דמוקרטיה

1.4.2 טווח הזמן

1.4.3 מאבק

1.5 נקודת מוצא

2. סקירת ספרות: 20

2.1 תאוריות:

2.1.1 הדמוקרטיה עוד צעירה

2.1.2 התפתחות הדמוקרטיה נחסמת על-ידי הכיבוש וההקשר הבינלאומי

2.1.3 התאוריה המעמדית

2.1.4 יתרון התנועה האיסלאמית

2.1.5 הגישה הפסיכו-דינמית

2.1.6 הגישה הגזענית

2.1.7 השנאה כלפי ערפאת

2.2 עמדות:

2.2.1 הנצחון נגד הכיבוש יאפשר דמוקרטיזציה.

2.2.2 דרושה מהפכה סוציליסטית.

2.2.3 דרושה מהפכה אסלאמית.

2.2.4 הקפיטליזם ינצח את הנפוטיזם.

2.2.5 ויתור על המאבק הלאומי

2.2.6 דפטיזם

2.2.7 שינוי סינקרטי

3. מעמד האשה 39

4. המועצה המחוקקת 48

5. מערכת המשפט 57

6. מפלגות 63

6.1 מפלגות

6.2 ארגונים פרה-מפלגתים

7. NGO 71

7.1 JMCC

7.2 PCPD

7.3 UPMRC

7.4 אחרים

7.5 ביקורת

8. עיתונות 80

8.1 צנזורה פלסטינית

8.1.1 התנכלויות פיזיות בעיתונאים

8.1.2 צנזורה וצנזורה עצמית

8.2 הצנזורה הישראלית

8.2.1 "הסתה"

8.3 הקיטוב הפוליטי

8.4 קשיים כלכליים

8.5 אינטרנט

8.6 שמועות

9. הרשות המבצעת ("הממשלה") וכוחות הבטחון 94

10. האינטליגנציה 101

11. הקשר הכלכלי 110

11.1 הקשר בין חברה לכלכלה

11.2 הקשר בין הכלכלה הפלסטינית לכלכלה העולמית

11.3 קשירת הקשר

11.4 האיגודים המקצועיים

12. סיכום 123

ביבליוגרפיה 128

רשימת שמות

אנשים שבלעדיהם לא היה לי על מה לכתוב…

הפרופסור אברהים אבו-לוע'וד, שתרם רבות למאבק לדמוקרטיה, נפטר השנה בלי התערבות ישירה מצד הרשות הפלסטינית. לעומת זאת יש רשימה לא קצרה של שהידים, שמותם ירבץ על מצפון הרשות, פקידיה ותומכיה:

חוסיין האשם אבו מאהל, עלא אל-האמז, ויסאם אל-טריפי (בן 12 בלבד), צובחי עטאר, ח'מיס מחמוד סלמא, עבד אל-פתאח שנאן, אימאן זאיד, סעיד עבד אל-מהדי עלאווי, תאופיק לאוזי, יאסר חמד, שפיק עבדול והאב, מוחמד ח'לידי, מג'די אברהים ח'לידי, אחמד עטיה אבו-מוסטפא, מוחמד אבו-סולטן, ראאד כמל אבו-סולטן, וליד מחמוד אל-קווסמי, מוחמד אנקווי, ריבוי מוספי עווד, תייסיר זיאדי, נזיר חסן אל-חרוב (התאבדות?), מוחמד אחמד שריטי, יוסוף אסמאיל אל-באבא, נאצר עבד רדוואן,

שמות של אנשים חיים, פעילים למען הדמוקרטיה, רשימה חלקית מאוד:

זיאד אבו עמרו, עלי ג'רבאווי, ד"ר ח'יידר עבד אל-שאפי, בהא אל-בוח'ארי, פאיז אבו רחמה, קוסאי אל-אבדלאה, עבד אל-ג'וואד צאלח, סמיר ע'ושה, קדורה פארס, אחמד ח'ריישה, אייאד אל-סראג', דאוד כותאב, איליין כותאב, ג'ונתן כותאב, מובארק עווד, מאהר דסוקי, רימה חמאמי, ראג'י סוראני, באשם מומני, אשרף זאהר, מוחמד אבו-חארת'יה, הוסאם ח'אדר, דלאל סלאמה, מואוויה אל-מצרי, קבלן מייר, עבד אל-פתאח המייל, ג'מאל אל-שאטי, בורהאן ג'ראר, פח'רי טורקמן, עבאס זכי, מופיד עבד רבו, חסן ח'ריישה, דאוד בישארה, עליא סיקסיק, מאהר פרג', וליד האדי, סאני עווד, צאלח אל-תעאמרי, עאדל סמארה, עבד אל-סטר קאסם, יאסר פייק אבו ספייה, עפיף סולימן אל-ג'ודה, עבד אל-רחים כיתאני, אחמד קטמש, אחמד שאקר דודין (נפטר בשנת 2004), עדנאן אודה, אסמאת שחשיר, בסאם אל-שקעה, והיד עבדאללה, (20 האחרונים הם חותמי עצומת בייאן אל-עשרין), ח'אדר שקיראת, מהה אבודייה, סוהא הנדייה, ע'דה סוע'ייר, ג'ומנה אודה, אימאן עוון, ריטה ג'כמן, נחלה עבדו, ופא עבד אל-רחמן, מג'לה שחוואן, סחר ח'ליפה, רג'ה שחאדה, סלווה סייע', זהירה כמאל, חנאן אשראווי, חנאן עבד אל-רחמן-רבאני, וידאד אל-ברע'ות'י, אומיה ח'מש, אברהים דעייבס, טוופיק אבו הוסה, ח'אדר שקיראת, ואאיל עלי פרג', נהיא מוחמד, רביע דיאב, חנאן אלמסו, ננסי צאדק, אסמא אלקילאני, אבתסאם זיידן, ח'אלד דוזדר, רפיף פאוזי מוג'הד, מוחמד אבו-חרת'יה, ח'אדר מיכאיל רנתיסי, לינה מסתכלם, ניזאר איוב, נצר אל-ראיס, תחסין אליין, זיאד חמדאן, זאהי ג'רדאת, עומר ג'בראן, סלים קווריכ, רנה חמד, פאיד אסנאף, צאליחה סעיד, נידא ג'ראר, אמנה אבהים מעבד, חאתם עבד אל-קאדר, חוסאם חאדר, וג'מילה סיידם, עפעאף עודואן, שעואן ג'ברין, אלן סליבה, חנא אמריה

10 הארועים העיקריים בתקופה הנדונה

מאי 94 : כניסת עראפאת לעזה

נובמבר 94 : התנגשות עם החמאס 18: הרוגים, יותר ממאתיים פצועים

אוקטובר 95 : אוסלו ב

ינואר 96 : בחירות למועצה המחוקקת ולתפקיד הראיס

30.3 – 3.4 1996 : מהומות קשות באוניברסיטאות של ביר זית ונבלוס

שביתת המורים 1997

12.8.98 : ערפאת מקים ממשלה חדשה אחרי דוחות קשים של שחיתות

נובמבר 98 : הסכם WYE

29.11.99 بايان العشرين – מחאה חסרת תקדים בחריפותה

שביתת המורים 2000

בראשית מ"א

וידבר פרעה אל יוסף בחלומי הנני עמד על-שפת היאר:

והנה מן-היאר עלת שבע פרות בריאות בשר ויפת תאר ותרעינה באחו: והנה שבע-פרות אחרות עלות אחריהן דלות ורעות תאר מאד ודקות בשר לא-ראיתי כהנה בכל-ארץ מצרים לרע: ותאכלנה הפרות הרקות והרעות את שבע הפרות הראשנות הבריאת: ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי-באו אל-קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה ואיקץ: וארא בחלמי והנה שבע שבלים עלת בקנה אחד מלאת וטבות: והנה שבה שבלים צנמות דקות שדפות קדים צמחות אחריהם: ותבלען השבלים הדקת את שבע השבלים הטבות:

עבודה זאת מוקדשת באהבה לאריק ברונשטיין.

יהי זכרו שמור ונצור בזכרוננו!

1. הקדמה

1.1 שאלות

ÿ מהם סיכוייו של המאבק לדמוקרטיה ברשות הפלסטינית לאור התאוריות השונות?

ÿ נקודת המוצא של עבודה זו היא, שיש מאבק רחב ביותר לדמוקרטיזציה של החברה הפלסטינית, ועבודה זו עוסקת בשאלה : באיזה תנאים מתנהל מאבק זה ?

ÿ איך קשור פרוץ האנתיפאדה השניה למאבק לדמוקרטיה?

ÿ האם יכול להתקיים תהליך דמוקרטי בלי ריבונות?

ÿ האם מדובר בשלב חדש או המשך של הכיבוש בסימנים אחרים? שאלה זו רלוונטית, כי

ÿ ברור, שהפלורליזם, השיתוף [או ההכללה בלשונו של אקשטיין. א.ש.] והאופוזיציה – שהם המרכיבים הראשיים לכל מפנה דמוקרטי – שונים באופים בצל שלב השחרור הלאומי לעומת בשלב הבניה הלאומית. (أبو عمر, 1995, ص 102)

ÿ האם "פני הדור כפני הכלב"? או שפני הכלב כפני הדור?

ÿ האם יאה (כשמאלני) להכפיש את פני הרשות הלפסטינית ברבים?

תשובה קצרה: על רקע השנה החולפת (מאז CAMP DAVID) נראה לי חשוב לברר, איך הגענו למצב של חזרה למצב של אנתפאדה.

שרון אמר לפני שנים: ה"שמאל" לא יפגין נגד הטבח שיתרחש [על-ידי הרשות הפלסטינית, בחסותנו], כמו שהוא הפגין נגדי בגלל צברה ושתילה.

הפלסטינים אוהבים להשוות עצמם עם מקרה דרום-אפריקה (ראה לדוגמא: (أبو عمر, 1995, ص 110), אך אין כוונה ולא אפשרות במסגרת עבודה זו להכנס להשוואות עם ישראל או מדינות ערב או כל אוכלוסיה אחרת. מבחינה זו עבודה זו היא case study.

1.2 השערה

הנסיונות לדמוקרטיזציה יובילו בלית ברירה לפירוק הרשות הפלסטינית.

1.3 מתודולוגיה

בדיקת מקורות: קודם "לרוחב" (לפי תיאוריות ועמדות) – בפרק "סקירת ספרות" – ואחר-כך "לעומק" (לפי נושאים נבחרים. לא כתבתי על כל הנושאים הרלוונטים); דיון ומסקנות.

כל התרגומים לאורך העבודה (מערבית, אנגלית, צרפתית וגרמנית) הם שלי.

1.4 הגדרת מושגים:

– 1.4.1 דמוקרטיה: המושג הקשה ביותר להגדרה. ברור שמדובר ברב-מפלגתיות, בחירה חופשית וחשאית, ועוד, אך:

בצרפת דמוקרטיה משמעותה שוויון, באנגליה משכורות, באיטליה ובספרד השופעות סקפטיות (SCEPTICISM) משמעותה של דמוקרטיה כמרים וחיילים ובגרמניה היא "הרצאות".

זהו בן-סירא (1995), והוא ממשיך בשאלת הפירוש המילולי:

"למען העם", "לטובת העם", "על ידי העם", "של העם" ועוד (עמ' 15)

אחרי הקדמה פולמית זו הוא מנסח כך:

1- כללי משחק מוסכמים לגבי התהליכים לקבלת הכרעות שהיסוד המרכזי בהם שלטון הרוב תוך הבטחת זכויות המיעוט

2- קיומן של אליטות חלופיות …

3- תחרות גלויה על קולות העם…

4- חירות הפרט…

5- זכות ההתארגנות…

6- חופש ההבעה והמחשבה…

7- שוויון בהזדמנויות ושוויון בזכויות אדם. (עמ' 26,27)

לא פחות הוא הצד הלא-פורמלי, בתחום התחושות של האזרח הבודד:

א- קיום של סדר חברתי משמעותי

ב- הזדהות עם החברה

ג- סובלנות

ד- פרגמטיות (בניגוד ל"נוקשות" או ל"דוגמטיות")

ה- מעורבות בתהליך הפוליטי

ו- תחושת שליטה\מועילות

(בן-סירא, 1995)

אגנס הלר (Heller, 1978) היא תלמידה של לוקאש וממשיכת דרכה של רוזה לוקסמבורג, ולכן היא קושרת את הדמוקרטיה עם הסוציליזם, ואת הסוציליזם עם הדמוקרטיה. ראשית היא קובעת, שמטרה חברתית חייבת להיות מקובלת על הרוב, והרוב יהיה מוכן להתגייס בעבורה באותה מידה כמו למען צרכיו הפרטיים – רק אז יכול משטר להחשב דמוקרטי.

לדבריה יש שלושה גופים, שמאיימים על הדמוקרטיה: התאגידים הבינלאומיים, הצבא המודרני וכל המוסדות של המשטרה החשאית. לא אכנס לשני הגופים הראשונים, כי לדבריה רק השלישי עומד בסתירה עקרונית עם הדמוקרטיה הפורמלית. "עצם קיום משטרה חשאית הוא כבר אנטידמוקרטי." ואני מוסיף: שלא לדבר על משטרה חשאית, ששייכת לריבונות אחרת, כמו במקרה שלנו: ה-CIA.

אני רוצה לצטט פה גם את אקשטיין, שאליו אתייחס בהרחבה בסקירת הספרות, בשאלה: מהי תרבות דמוקרטית?

(1) The democratic culture is a mixed culture, in which disparate, perhaps even contrary, elements are balanced. Liberal and participant elements always play a vital role in it, but they require balancing by other norms and practices.

(2) Democratic political culture coexists, and probably is based on, a more general culture, in which major themes are (a) high social trust and (b) what might be called "civicness": the tendency to act "horizontally," viz. cooperatively, with others rather than "vertically" through hierarchical relations, such as patron-client relationships.

(3) Democratic political culture is based on a highly developed associational life in society," the hallmark of what is now generally called "civil society."

(4) Democratic culture and structure are constituted by substantially congruent segments, in which the norms and practices of smaller entities substantially resemble those of national governance. (Eckstein)

ולשם בדיקת הרשות הפלסטינית ניתנת ה"דמוקרטיה" אולי להגדרה כזאת:

… אנחנו בוחנים את הרשות הפלסטינית בשטחי מפתח: האם יש בחירות הוגנות וחופשיות, האם יש אופוזיציה משמעותית, האם יש עיתונות חופשית, האם זכויות האדם מכובדות, האם השחיתות תחת שליטה, האם השלטון בידי אזרחים? (Leiter, 1998)

1.4.2 טווח הזמן

– 1993: כי מאז החל ערפאת לבסס את שלטונו עוד טרם בואו לעזה

– 2000: תחילת אנתפאדה אל-אקצה = נשברו הכלים גם עם הרשות

1.4.3 מאבק: עיקר העבודה – אנסה לא להרחיב מדי בעניין חוסר-הדמוקרטיה, בעניין השחיתות, בעניין הדיכוי והפרות זכויות האדם, בעניין הקשר הסיאמי-גורדי עם שלטונות הכיבוש הישראליים, אך אצטרך במידה מינימלית לפרוס את התמונה, כדי להראות נגד מה נאבקים.

1.5 נקודת המוצא

כשאנחנו מדברים על המאבק לדמוקרטיה ברשות הפלסטינית, אין מנוס ממבט כללי על החברה הפלסטינית, ובקצרה, על השפעות הכיבוש הישראלי ונסיבות הקמתה של הרשות הפלסטינית.

כדי להבטיח שהפלסטינים לא יצליחו לארגן התנגדות יעילה נגד הכיבוש הישראלי, הפך הרס המנהיגות הפלסטינית למטרה מוצהרת בעיני השלטון הצבאי. הישובים היהודים הם חלק מסוג זה של פיקוח. על-ידי חסימת גדילת הישובים הערבים, לקיחת מים ומקורות אחרים עבור היהודים, קיוו הימנים לערער את החברה הפלסטינית. כשפלסטינים צעירים לא ימצאו בית או עבודה, הם יצטרכו להגר.

…

אין מנוס מהמסקנה שהשפלת הפלסטינים היא מדיניות צבאית; היא חלק קבוע ומחלחל של הנוכחות הצבאית בפלסטין. כשפלסטיני נתקל בחייל ישראלי, הוא עלול לעבור תשאול, חיפוש או הכאה. אם כי קשה למדוד זאת, הרי שההשפעה המצטברת של מחסומים, חיפושים בבתים, קללות חוזרות ונשנות, וכל אלה לא תמיד בהצדקה נראית לעין, לא ניתנת לביטול. ילדים שרואים את אבותיהם מוכים תדירות ללא סיבה לא שוכחים את אשר עושה להם הכובש. הם לומדים גם, ומהר, שפלסטינים הם חלשים וחסרי אונים, וההשפעה היא ערעור איטי של חוסן החברה הפלסטינית.

הצבא גם דאג להרוס כל מנהיגות פלסטינית מקומית (indigenous). לדוגמא, כשנערכו בחירות מוניציפליות בשנת 1976, אש"ף גיבה את המועמדים שזכו ברוב עצום. בתגובה, ישראל התכחשה לראשי הערים הנבחרים וגיבתה את אגודות הכפרי הפרו-ירדניות, בתקווה למצוא פרטנר שישתף פעולה. כשצמחו מנהיגים עצמאיים, הם פשוט גורשו. מבין המגורשים היו ראשי ערים, מנהיגי פועלים, מנהיגים דתיים, מנהלי בתי ספר, מורים, ראשי ארגוני נשים, שייח'ים, מנהיגי סטודנטים, אקדמאים, שופטים, עורכי דין, עיתונאים, וסופרים. … בסך הכל יותר מאלפיים אנשים.(Kolodner 1996)

ומנגד, הקמת הרשות לא נתפסה כנס מן השמיים:

כשחזר חוסאם חאדר מהגלות, לא הסתיר את חששותיו. אחרי כמה ימים כבר אמר לכ- 10,000 סטודנטים באוניברסיטת ביר זית: "אל תשמחו, אל תהיו אופטימיים. שמרו על המבנים המהפכניים, כי האנשים שבאים מתוניס לא היו דמוקרטיים מעולם. הם יקימו פה מדינת משטרה." (Sharrock, 1999)

"אוסלו" החריף את הניגודים בין הפליטים למוואטינין ("האזרחים"), בגלל מדיניות הרשות שלא להשקיע בפליטים בלי הסדר קבע, בדומה לממשלות ערב במשך 50 שנים.

החוקר הישראלי יצחק רביד, שפרסם השנה מחקר על הפליטים במסגרת מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, טוען שהפעולות שמקיימת הרשות הפלסטינית לשיפור המצב במחנות בגדה נעשות תוך הסתייגות ומאמץ להדגיש, שאין בהן כדי לערער על מעמדם הזמני של הפליטים, או להחליש את זכאותם לזכות השיבה. פעולות שיקום שעשויות להתפרש כהשלמה עם התיישבות קבע של הפליטים ברצועה נתקלות בהתנגדות של קבוצות פעילים בתוך המחנות. (שביט ובנא 2001)

למרות ההבדל בין הגדה לרצועה (ראה טבלה), לא אכנס בעבודה זו להבדלים במאבק, אלא אם כן צויין במפורש.

רצועת עזה	גדה מערבית
84.4 %	27 %	אוכלוסיה עירונית
15.6 %	67 %	אוכלוסיה כפרית

 
(ששת האחוזים הנותרים בגדה חיים במחנות פליטים, האוכלוסיה העירונית ברצועה מחלוקת ל – 43.9% שחיים בארבע ערים ו – 40.5% שחיים במחנות פליטים.)  (Habash)

היו אלה שבע שנים רעות עבור פלסטין, מכמה וכמה בחינות. המאמץ שהושקע יום-יום בפירוק הפוטנציאל האלים לעבר מהלכים דמוקרטיים הופרע שעה-שעה ודקה-דקה על-ידי מציאות הולכת ומדרדרת.

בדיקה של הבנק העולמי העלתה לא מזמן, שהגדה המערבית ורצועת עזה שייכות לאזורים העניים ביותר עלי אדמות. חמישית מהאוכלוסיה חיה מתחת לקו העוני. לרשותם בממוצע בערך שני דולר ליום, וזאת לאור הוצאות מחיה בגובה הוצאות המחיה של גרמניה. (Schäfer, 2000)

לפי חישובי ה-CIA ירדה ההכנסה לראש הפלסטינית בין השנים 1992 ל- 1996 בכ- 36%. כתוצאה מכך ירדה תוחלת החיים בשנתיים.

לא רק שישראל אדישה ל"ענייניה הפנימיים" של הרשות (רבין מצוטט אצל ابو عمر, 1995, על-פי עיתון "القدس" מיום 3.6.94), אלא כנראה גם מעדיפה שלטון אוטוקרטי (השווה גם עם הפרק "הקשר הכלכלי").

אחת המטרות הישראליות בחתימה על הסכם העקרונות היתה להפוך את אש"ף מכנופיית מחבלים למפלגה פוליטית. (Kamrava 1999)

כאשר 40 % מן השטח המעובד של רצועת עזה עדיין מיושב ב- 4000 מתנחלי גוש קטיף, ומול כל אלה אנחנו מבקשים ללמד את העולם הערבי מהן בעיותיו וכיצד עליו לפתור אותן. הבעיה שלכם, אנחנו מסבירים להם, היא בין פונדמנטליזם ומודרניות. ויש לנו גם מרשםלפתרון… (עמ'122)

הסכם אוסלו קבע למעשה הנחת בסיס ניאו-קולוניאליסטית, של חיים תוך תלות של האחד בתוך השני לנצח., הסכם פריס, הפרוטוקול הכלכלי שנכתב בעקבות אוסלו, הוא אחד הביטויים לכך. במקום להפנות את מבטה של הכלכלה הפלסטיניתמזרחה, לירדן ואל העולם הערבי, הוא קיבע אותה בתוך תלות מוחלטת כמעט, בישראל. ההסכםיצר מצב קולוניאלי מתמשך. הוא הניח בקביעות שגם בעת שלום סופי בינינו לביןהפלשתינאים, יתקיים מצב של תלות, של חוסר שוויון מובנה בין שתי הישויות.

(עמ' 112-113)

וזה – לא אחר מאשר שלמה בן-עמי (1998)…

אוסיף פה שלוש טבלאות מתוך ים המספרים הזועקים, כדי להמחיש את רוע השנים הללו:

גידול אוכלוסיה (באלפים)

2000	1999	1998	1997	1996	1995	1994	1993	1992
	6108	6041	5900	5759	5612	5471	5327	5195	ישראל
200	177	172	160	147	133	128	115	105	ישראלים בשטחים הכבושים

הריסת בתים (לא כולל מזרח ירושלים)

סך הכל	2000 (עד ספטמבר)	1999	1998	1997	1996	1995	1994
740	12	42	150	233	140	43	120

ימי סגר

סך הכל	2000	1999	1998	1997	1996	1995	1994
311	2	13	15	67	107	64	43	רצועה
326	2	13	15	84	105	64	43	גדה

(Amit 2000)

הקשר בין המשך הכיבוש הישראלי לתהליך הדמוקרטיזציה משתקף בין היתר בסקרי דעת הקהל:

33,7 % אמרו בדצמבר 1995, כחודש לפני הבחירות, שלא ישתתפו בבחירות, כיוון שאינם מאמינים בתהליך השלום.

(JMCC Poll No. 11 December 1995)

הכיבוש הישראלי של אדמות הפלסטינים וחייהם נעשה אכזרי יותר וגורם-סבל יותר מאי-פעם. הערים והכפרים בגדה וברצועה בעצם הצטמצמו ל"מחנות ריכוז גדולים וצפופים". בגרון הפלסטינים אוחזת "קלאוסטרופוביה של הנפש", כי הם מוגבלים למקום הימצאם הרגעי. בקיצור, חיי הפלסטיני הממוצע הפכו גיהינום מתמשך, כל-כך שהרבה אנשים, ומספרם הולך וגדל, כמעט ומתגעגעים לימי הכיבוש הישראלי הישיר. חלומות של חירות התאיידו, האופוריה הלכה, ואלימות שוב כופה עצמה כפוסקת (arbiter) אולטימטיבית.

(Amayreh 1997)

דברים אלה לא נכתבו בשנת 2000, אלא ב- 1997.

קריקטורה זו שייכת למלחמה אחרת, אך היא מתאימה בכל זאת.

מתוך הצהרת העצמאות: (1988)

מדינת פלסטין היא מדינת הפלסטינים, היכן שלא יהיו. המדינה היא להם שייהנו מזהותם הלאומית והתרבותית המשותפת, להם כדי שירדפו שוויון זכויות מוחלט. במדינתם יובטחו אמונותיהם הפוליטיות והדתיות וכבודם האנושי במובן של צורת שלטון פרלמנטרית דמוקרטית, מבוסס על חופש ההבעה וחופש לריבוי מפלגות. כמו שזכויות המיעוט יוגנו מפני הרוב, כך יצטרך המיעוט לקבל את הכרעת הרוב. השלטון יבוסס על עקרונות של צדק חברתי, שוויון ואי-אפליה בזכויות ציבוריות בין נשים וגברים, על בסיס גזע, דת, צבע או מין, ותחת חסותה של חוקה שתבטיח את שלטון החוק ומערכת משפט עצמאית. וכך יהוו עקרונות אלה המשך טבעי למורשתה הרוחנית והאזרחית עתיקת היומין של פלסטין כחברה המקיימת סובלנות ודו-קיום בין-דתי.

http://www.al-bab.com/arab/docs/pal/pal3.htm

לקבלת העבודה כולה, נא לכתוב ל-abumidian@riseup.net