המלך ליר והשוטה

השוואה בין שייקספיר לבין סלווטורה

הקדמה

בעבודה זו אשווה בין שני מחזות: "המלך ליר" מאת ויליאם שייקספיר, ו-"סטלין" מאת גסטון סלווטורה. וליתר דיוק: אשווה בין שני צמדים: המלך ליר והשוטה אצל שייקספיר, וסטלין וזאגער אצל סלווטורה. כמובן מיד נשאלת השאלה: איך אפשר להשוות בין הר לעכבר? למה לך? אבל ההשוואה מתבקשת, כי במחזה "סטלין" מופיעים על הבמה שתי דמויות בדיוק: השליט הכל יכול והשחקן, והם מדברים רוב הזמן על "המלך ליר", והקטעים המצוטטים מתוך המחזה השייקספירי לקוחים בעיקר מהדיאלוג בין המלך והשוטה.

אז אפשר לומר: טוב, המחזאי משווה, אבל למה א ת ה צריך ליפול במלכודת שלו?

אנסה להראות איך סלווטורה מחיה באופן מלאכותי ובדוי את מסורת ליצן החצר, שכבר לא קיימת, ומצמיד לסטלין ליצן חצר. תמונה כביכול בלתי אפשרית לחלוטין. אבל אם שלטונו של סטלין היה אפשרי, למה בעצם לא זה?

יש סברה, שהשוטה הוא למעשה קורדליה המחופשת (ולא רק אותו שחקן). זאת תיאוריה מעניינת, אבל אני לא אתייחס אליה, על אף שתיאוריה זו מעניינת עוד יותר בהשוואה לסטלין, כיוון שבתו של סטלין ערקה למערב וחיה (עד היום) בארה"ב. אבל סלווטורה מתייחס במחזהו לבתו של סטלין רק פעם אחת (עמ' 14), ולכן לא אתייחס לכל הנושא הזה.

גם ל"ליר" של בונד ושל איליין פיינשטיין לא אתייחס כאן, על אף שגם זה יכול היה להיות מעניין ביותר, אבל יחרוג מהמסגרת.

בפרק הראשון אסקור בקצרה את מסורת השוטה\ליצן החצר, החל מימי-הביניים. מסורת זו גוועה במאה ה-17. לכן השוטה של שייקספיר הוא עדות מאוחרת לתופעה.

בפרק השני אנסה לתאר את מערכת היחסים בין השוטה לבין המלך.

בפרק השלישי אתאר את מערכת היחסים בין זאגער וסטלין במחזהו של סלווטורה, ובפרק הרביעי אערוך את ההשוואה ביניהם.

ועוד הערה אחרונה קטנה: בעברית כותבים סטלין או סטלין. אני בחרתי לכתוב סטלין, אך אין לכך כל חשיבות. את שם השחקן איציק זאגער כתבתי בכתיב יידי.

1. ליצן החצר בחברה המערבית

המילה "נבל" מתהילים ס"ג תורגמה לאנגלית כ-fool, ומשם קיבל השוטה וליצן החצר את התוכן הדתי. אבל כבר באימפריה הרומית היה קיים שוטה, שעקב אחרי כניסתו של הקיסר והזכיר בכך לכולם את סופיותו של זה: sic transit gloria mundi. (wikipedia)

וכך היה מקומם של השוטים חשוב גם בימי הביניים הנוצריים. בחטין מסביר זאת כך:

Clowns and fools, …, are characteristic of the medieval culture of humor. They were the constant, accredited representatives of the carnival spirit in everyday life out of carnival season.

(Bakhtin, 1984, p.8)

…

…all were considered equal during carnival. Here, in the town square, a special form of free and familiar contract reigned among people who were usually divided by the barriers of caste, property, profession, and age. The hierarchical background and the extreme corporative and caste divisions of the medieval social order were exceptionally strong.

(Bakhtin, 1984, p.10)

הקטע השני מתוך הציטוט חשוב מאוד לגבי מערכת היחסים בים השוטה והמלך, וזאגער וסטלין. אף אחד משני המחזות לא מתרחש בזמן קרנבל, אבל כפי שנאמר בקטע הראשון: השוטה מזכיר את רוח הקרנבל בחיי היומיום.

מתעודות מהמאה ה-12 אנו מבינים, שליצן החצר היה אדם מוגבל בשכלו או בגופו. התפתחה מזה גילדה לכל דבר, עם תלבושת "מקצועית", עם כובע ומטה.

אחר-כך, לכל המאוחר במאה ה-15, החלו להבדיל בין "שוטים טבעיים" ל"שוטים מלאכותיים". את ה"שוטים הטבעיים" החזיקו, כי הם היו נכים מלידה, שגופם השונה או שכלם הפגוע הצחיק את החצר ואת האורחים. לעומת זאת השוטים "המלאכותיים" היו אשפי המילה וסאטיריקונים, מעורים במהלכים הפוליטיים, הם יכלו, ואף נדרשו, להביע דעות סותרות לאלה של המלך. על המלכה אליזבת (ששלטה במשך 40 שנה עד כמה שנים לפני כתיבת "המלך ליר") נאמר, שהיא נזפה באחד מליצני החצר שלה, כי לא היה חריף וביקורתי מספיק.

בין השנים 1494 ו-1511 הופיעו שני ספרים חשובים ביותר ומנוגדים בהקשר לדמות השוטה: הראשון היה "ספינת השוטים" מאת סבסטיאן ברנט (2004,Brant), ששפט את השוטים לחומרה, (מה שאפשר לראות גם בציוריו של Hieronymus Bosch ) השני הוא "שבחי הסכלות" מאת ארסמוס מרוטרדם (מרוטרדם, 1966), עם גישה הפוכה. שני ספרים אלה, בין השנים 1494 ו-1511 מסמלים את המעבר מימי הביניים לעת החדשה ולגישות חדשות. אין ספק ששייקספיר הכיר את "שבחי הסיכלות", ואין ספק גם שהוא הושפע מטיל אולנשפיגל (דה-קוסטר, 1991), דמות ספרותית, אולי המפורסמת ביותר במאה ה-16 במרכז ובמערב אירופה. עשרות הוצאות בגרמנית, פלמית, הולנדית, צרפתית ואנגלית עם סיפוריו יצאו לאור לאורך המאה ה-16, בגרסאות שונות.

אצל רוטרדם ואוילנשפיגל לשוטה כוחות יצירתיים והוא מניע את הדמיון. רוטרדם מרחיק לכת ומסתמך על המסורת הנוצרית ועל המכתבים הקורינתיים לפאולוס בסנגורו על השוטה.

המלך והשוטה ב"מלך ליר"

"המלך ליר" הוצג לראשונה ב-26 בדצמבר 1606, לפני בדיוק 400 שנים, בפני המלך. השוטה, או "ליצן החצר", היה דמות מוכרת מאוד בתיאטרון האליזבתני. אבל השוטה של המלך ליר הוא לכל הדעות השוטה המעניין והמורכב ביותר בתיאטרון האליזבתני, ואולי בכלל. מקור הדמות כנראה מתוך מחזה על המלך ליר, שעלה לבמה בפעם הראשונה בשנות השמונים (של המאה ה-16). שם מגיע המלך הגאלי עם משרת בשם Mumford, והוא נראה כמקור ההשראה לשוטה של המלך ליר אצל שייקספיר. אבל השוטה כדמות הוא המצאה של שייקספיר.

כבר במחזה המקורי, שהיה מקור ההשראה לשייקספיר, מכנים בנותיו של המלך את אביהם "שוטה". שייקספיר משתמש בכך בהרחבה, גם השוטה עצמו מציע למלך לבקש מבנותיו את כובע השוטים, המלך מאיים עליו בתגובה, ואת תגובת השוטה לאיום זה אנו פוגשים אחר-כך שוב אצל סלווטורה.

המצאה זו של שייקספיר היא אולי הנועזת ביותר, מההיבט של טכניקת כתיבת טרגדיה. ודאי אריסטו וכל הקלסיציסטיים הצרפתיים מתהפכים בקבריהם זה 400 שנה, יותר מאשר מכל "החטאים" האחרים של שייקספיר: איך ייתכן גיבור טרגי, שמוצמד אליו שוטה? ולא רק זה, אלא ששוטה זה – ואחרים – מכנים את אותו הגיבור הטרגי "שוטה" השכם והערב. משהו דומה, אך מרחיק לכת הרבה פחות, עשה שייקספיר שנתיים לפני כן ב"אותלו". שם פוגשים קסיו ודזדמונה את השוטה, שתי דמויות אומללות, שנגרם להם עוול בסופו של דבר. אבל דבר זה הוא כאין וכאפס לעומת המקרה שלפנינו.

הרי לא ייתכן שיופיע פתאום שוטה לפני ארמון תבאי, באמצע חקירת אדיפוס, או באמצע העימות בין קראון ואנטיגונה, ויתלוצץ על חשבון הגיבורים הטרגיים האלה. זהו חילול קודש כמעט. אז איך מעז שייקספיר לעשות דבר כזה, ועוד לחשוב שבכל זאת נזדהה עם המלך האומלל??

ופה אני מרשה לעצמי להשתמש בהרדר, שאמר כבר לפני יותר ממאתיים שנה, שלמעשה הגיבורים הקלסיציסטיים האלה של רסין "בדיות דרמטיות, שמחוץ לתיאטרון היו מכונים "שוטים"…" (1953,Herder )

מה ההבדל בין אדיפוס וקראון, שטיריזיאס הנביא העיוור אומר להם את האמת, ובין ליר, שהשוטה אומר לו את האמת?

השוטה מציג את המלך כשוטה בעצמו, מהרגע הראשון, הוא מופיע בפניו כדמות מראה, מין alter-ego. יש רק קטע אחד בסוף תמונה 4 של המערכה השלישית, שבו השוטה מופיע לבד, בלי המלך – יוצא מן הכלל, שמחזק את הכלל, לפי דעתי.

וקצת לפני, באותה תמונה, באמצע המחזה, אפשר לומר: ברגעים של: "היה לפני, ועכשיו זה יהיה שונה", מה שנקרא: נקודת המפנה, אומר השוטה:

Fool: This cold night will turn us all to fools and madmen.

על הבמה נמצאים, חוץ ממנו, כמובן המלך, קנט, ואדגר בדיוק נכנס, מחופש למשוגע. אבל אם נצמצם קצת, השוטה מתייחס בעיקר לעצמו ולמלך, ובמחזה אחר (של בקט) הוא היה אומר: "ברגע זה, אנחנו האנושות כולה." זאת אומרת, שוטים ומשוגעים. ולקהל נותרת הברירה: להשתייך לשוטים או למשוגעים?! למלך אין ברירה כזאת, הוא לא יכול להופיע כשוטה, אלא רק להשתגע.

ומי שלא משתייך לאחת משתי הקטגוריות, בעולם העקום של ליר, אינו אנושי, או לפחות לא מסוגל לראות את האמת. ואם נלך אחורה בתולדות התיאטרון, אפשר להשוות את המלך ל"כל-אדם" ואת קורדליה\השוטה לסגולות הטובות, והרי לפנינו מחזה מוסר.

גונריל, רגן ואדמונד מייצגים עם האופורטוניזם שלהם מין הגיון ארצי, לעומתם מייצגים השוטה וקורדליה, אבל גם אדגר, הגיון אחר, אינטואיטיבי, מוסרי. רק במבט ראשון הדיבורים והשירים של השוטה לא מובנים, בראיה מעמיקה יותר הם חושפים אפשרות לראות את האמת בכל מורכבותה. במערכה השלישית מופיעה המלך כשוטה, והשוטה כחכם. עם הזמן מתקרב ליר יותר ויותר לגישה של השוטה ומתרחק מתועלתנות הגיון חשבונאי, שהוא עצמו המציא בתחילת המחזה. גישה זו מכה בו כבומרנג במערכה השניה, תמונה שניה, בעימות עם בתו גונריל, בעניין הכוחות שיישארו בסמכותו. אז מתחילה לחלחל אצלו תובנה חדשה:

Lear: O, reason not the need! Our basest beggars

Are in the poorest thing superfluous;

Allow not nature more than nature needs,

Man’s life is cheap as beast’s.

(מערכה שניה, תמונה 4)

והוא מתקרב לעולם אחר, עולם השגעון:

„O fool, I shall go mad“

(אותה תמונה)

במערכה השלישית השגעון של המלך הוא אמיתי, זה של אדגר משוחק, וזה של השוטה "מקצועי". אך ההבדלים הופכים נזילים. כדי לראות נכון בעולם עקום וחולה צריך משקפיים עקומים שמעוותים את אותה "מציאות", כפי שהיא נשקפת באופן שטחי. במקום שבו נכשלה קורדליה, מצליח השוטה: לאט לאט מקבל המלך את תפיסת עולמו.

"המלך ליר" מראה לנו עולם אפוקליפטי מלא באכזריות לא-הגיונית, אותה האדם עם אמצעיו המוגבלים של הגיונו לא יכול להבין. ההשתטות הופכת למסכה של חסרי האונים, השגעון מוליד תובנות לא-צפויות, ולעומתם ההגיון המחשב מגיע למבוי סתום. אצל "אותלו" הטעויות של אותלו עדיין נובעות משיקולים הגיוניים, פחות או יותר, של יאגו, אך פה ליר הוא עצמו מנתב את עצמו לאבדון באמצעות ה-reason. השוטה מלמד אותו דבר מה בעניין ה-reason:

Fool: …. The reason why the seven stars

are no moe than seven is a pretty reason.

Lear: Because they are not eight?

Fool: Yes indeed. Thou wouldst make a good fool.

(מערכה ראשונה, תמונה 5)

…

סטלין וזאגער ב"סטלין" מאת גסטון סלווטורה

תקציר עלילה:

המחזה כתוב בחמש מערכות, ממש כמו "המלך ליר" (אם החלוקה לחמש מערכות במקרה של "המלך ליר" לא נעשתה על-ידי שייקספיר). מופיעים בו שתי דמויות מנוגדות מכמה היבטים: יוסף סטלין, מנהיג ברית המועצות, בן 70, שליט אכזר, מוגבל בגופו, חסר מעצורים, ממוצא גאורגי ; ומנגד: איציק זאגער, דמות בדויה, שחקן יהודי, עדין נפש, זהיר מאוד. הם דומים בגיל, אך לא מעבר לזה. אבל הדמיון הזה דווקא חשוב, כי ההתעסקות בליר מובילה גם להרהורים על זיקנה.

המחזה מתרחש בין סתיו 1952 לתחילת 1953, קצת לפני מותו של המנהיג. מקום ההתרחשות הוא קונצבו, בדאטשה של הדיקטטור, מרחק 32 קילומטר ממוסקבה. שמירה של 1200 איש מוצבת סביב הדאטשה. אנחנו רואים בחמש המערכות חמש פגישות בין שתי הדמויות, פגישות אלה מתרחשות רובן או כולן בלילה (זה לא ברור לגמרי). כל הזמן שומעים רעש של בניה, כי בונים קומה שניה, מעל החדרים שבהם השניים נפגשים, גם בלילה. סטלין ציווה לארגן חדרים רבים זהים לחלוטין, עם אותו ריהוט. בירכתי הבמה יש דלת זכוכית, שמובילה לגינה. רק מהמבט דרכה ומשינוי בתמונות הילדים על הקירות אפשר להבין, שהפגישה נערכת כל מערכה בחדר אחר.

במערכה הראשונה מדברים בעיקר על ליר, אותו משחק עכשיו השחקן היהודי זאגער בתיאטרון. במערכה השניה מובא זאגער אל סטלין על-ידי בנו, ובמהלך הפגישה עם סטלין נעצר יורי, בנו של זאגער. זאגער חולה, אך חצוף יותר, גם סטלין תוקף וחושף את זה, שמצפונו של זאגער מתייסר על בנימין זוסקין, אותו לא יכול היה להציל ואולי אף גרם למותו. זוסקין שיחק בזמנו, בשנות השלושים, עם מיכואלס, שהיה ליר, בתפקיד השוטה.

במערכה השלישית זאגער לא מפחד יותר, בנו עצור זה כמה זמן כבר. הוא אומר לסטלין: "אני מת." הוא כבר השלים עם מותו שלו, הוא רק רוצה עוד להציל את זה של בנו. במערכה הרביעית נודע לזאגער על התוכנית הטרנספר של סטלין עבור יהודי רוסיה, תוכנית שלא יצאה אל הפועל בגלל מותו אחרי סיום המחזה. במערכה החמישית התוכנית כבר מתקדמת. זאגער מובא בידיים כבולות אל הדיקטטור, זה החל להריץ את משפט הרופאים. בסוף המערכה מודיעה סטלין לזאגער, שבנו יורי מת.

מילה על תוכנית הטרנספר:

ההסתה נגד הרופאים היהודים היא עובדה מוכחת. מה שמוטל בספק, וגם כיום, יותר מחמישים שנה אחרי, לא ידוע בבירור, האם התוכנית לגירוש או חיסול 2 עד 4 מיליון יהודים באמת הייתה קיימת. אני רוצה רק להפנות את תשומת הלב לספר חדש על הנושא, שמסתמך בין היתר על תעודות, שרק בשנים האחרונות ניתן היה להגיע אליהם Brent\Naumov), 2003).

משתי סיבות השימוש בתוכנית זו מוצדק: סטלין רצה ליצור אדם חדש, בלי עבר ובלי מסורת. והוא מדבר על זה גם במחזה. וסיבה שניה:

לפי ארנדט (Arendt, 1986, עמ' 26 והבאים) ההתקפה האנטישמית לא באה בזמן שיא כוחו של הציבור היהודי, אלא אחרי שירד קרנו כבר. היא אומנם מתייחסת בעיקר לנאצים, אבל אפשר להבין את אותו הדבר לגבי האנטישמיות הסובייטית. יהדות בריה"מ כבר לא הייתה באותו הכח והמעמד בתחילת שנות החמישים כמו עשרות שנים לפני כן. את נכונות הטענה הזו צריך להוכיח, כמובן. זה איפשר מתקפה, שהתקבלה בלי בעיות.

מה שברור הוא, סזאגער קולט רק לקראת סוף המחזה, שעל הכף מוטלים לא רק חייו של בנו יורי, אלא מיליוני בני אדם, והוא מבין, שהוא קטן וחלש מדי בשביל להתמודד עם זה.

זאגער עובר במחזה תהליך דומה לזה של ליר, אומנם פחות קיצוני, אך הוא מקבל את אפסיותו מול הכוחות האדירים סביבו, ובראשם סטלין. זה לעומת זאת לא עובר שום תהליך, לפי דעתי, והוא אומר לזאגער: "אל תשלה את עצמך, שאתה לעורר בי ספקות. אתה לא תבלבל את סטלין." (עמ' 69)

וכאן אני מרשה לעצמי מילה על דמותו של סטלין ועל שלטונו:

לפי ארנדט (Arendt, 1986, עמ' 631 והבאים) המיוחד בשלטונם של היטלר וסטלין הוא היעדר חלופה. גם היטלר, וגם סטלין , וסטלין ביתר שאת, דאגו לכך, שלא יווצרו מרכזי כוח חלופיים או קליקות (Cliquen) סביבם. כשסטלין אומר לזאגער, שהוא שוקל להתפטר, לנו ברור, שזהו קשקוש. אולי זה ברור גם לזאגער, בכל אופן הוא מגיב מיד ב-: "תן לי ללכת."

הטרור הסובייטי, כמו גם הנאצי, מיוחד בכך, שהוא לא נלחם נגד שום אופוזיציה (Arendt, 1986, עמ' 651 והבאים). האופוזיציה מזמן כבר לא קיימת, ואין שום אפשרות שתתארגן כזאת. מטרת הטרור הסובייטי הוא בעצם קיומו ובהגברתו. בכך סותרת ארנדט את ניתוחי האישיות על סטלין, שדיברו על אישיות פרנואידית. החיסולים הסטליניסטיים לא נבעו מפחד, אלא היו שיקול פוליטי. נראה, שסלווטורה הולך בעניין זה יחד עם ארנדט: סטלין לא נראה מפוחד. נכון, הוא עסוק בחיסולים ובהצדקתם, אבל הוא לא פוחד.

….

לקבלת העבודה כולה, נא לכתוב ל- abumidian@riseup.net