ואז טוביה מת

זה באמת נורא מוזר. לא כל יום יוצא לי שיר. והנה יצא לי פתאום שיר. עם רגשות מאוד קשים. מאוד. והלכתי לפייסבוק בשביל לשים את זה על הקיר. היססתי, כי אלה באמת רגשות קשים. ואיך שאני הולך לפייסבוק, אני רואה שמאיר ויזלטיר מספר על מותו של טוביה ריבנר. אני בהלם. מיד התקשרתי לגלילה, ואיך שהיא עונה, אני מתחיל לבכות, ואני עדיים בוכה עכשיו, כמו שלא בכיתי הרבה זמן. הלך טוביה. אוי כואב לי. כאוב לי כל-כך. ועכשיו אני כבר לא יכול לשים את הרגשות הקשים האלה על הקיר. טוביה היה נוזף בי על כך. אה, עולם! למה אתה לוקח מאיתנו את הטובים ביותר? אנא, חוס עלינו! תן קצת טוב!

טוב….עברה שעה… קצת נרגעתי.. אני עדיין מבולבל, אבל פתאום אני חושב שאולי, איכשהו, המילים האלה לא באו לי סתם ככה פתאום, דווקא היום. ואולי אני בכל זאת צריך לשים את זה כאן, את הרגשות הקשים. כי הרי – נו, הכל כתוב שם:

אל תפחד.

הכלבים מריחים פחד.

אל תיפצע.

דגי הפיראנה מריחים דם.

אל תבכה.

הדמעות שלך הן טיפה בים.

אל תהסס.

הם לא מהססים.

אל תפסיד.

תמיד תהיה האשם.