הדו-קרב

מאת: תומס ברש, מתוך: "לפני האבות מתים הבנים"

תרגום: אורי שני

.

וכאשר ראו, איך מַרְסיאַס מטפס על ההר, ידעו שמנצח הדו-קרב יהיה אפולון. הליכתו של מַרְסיאַס היתה הליכה של איש שמפסיד לפני שהתחיל. במחצית ההר הוא נשכב על הדשא, התהפך מצד לצד, נעמד והמשיך בטיפוס על ההר. כאשר השיג את הסלע האחרון לפני הרמה שבפסגת ההר, הן ראו את עיניו חסרי הברק ואת חליל הרועים בחגורתו והיו בטוחות עתה, שהוא האיש לו ציפו. הן התלחששו ולא עזבו את מחבואן, גם כאשר מַרְסיאַס נעמד במדשאה שנבחרה לזירת הקרב.

אפולון התגלה מאחורי העץ, כאשר עלה מרסיאס על המדשאה.

אתה מרסיאס, אמר אפולון.

הרועה לא ענה.

אתה הזמנת אותי לדו-קרב. הנה הכלי שלי.

אפולון מתח את ידו עם הנבל מעל ראשו.

חם פה למעלה, אמר מרסיאס, והן יכלו לראות מתוך מחבואן את החיוך הלעגני שעל פניו המצולקות.

שמעתי שאתה מנגן כל יום על החליל שלך, כאשר אתה רועה את צאנך, אמר אפולון.

זה לא הצאן שלי, אמר מרסיאס.

אבל אתה מנגן כל יום, שאל אפולון.

בבקרים, ענה מרסיאס.

אתה מעביר את הזמן, אמר אפולון.

אולי, ענה מרסיאס.

אומרים: אף אחד לא שולט בכלי הזה יותר טוב ממך. רבים שמעוך?

הרבה כבשים, אמר מרסיאס.

היום ישמעוך המוזות, קרא אפולון ונתן את הסימן המוסכם לעבר השיחים.

הן יצאו מתוך מחבואן, נעמדו בחצי גורן סביב שניהם, הניפו את זרועותיהן ואמרו:

התחרות מתחילה עם השוואה של הכלים. הכלי שלך, אפולון.

אפולון התיישב על הדשא והעמיד את נבלו על ברכיו. הוא פרט על כמה מיתרים, הפך את הכלי ופרט שוב על כמה מיתרים.

על הכלי שלי אני יכול לנגן משני הצדדים, אמר.

הגם אתה מסוגל לנגן על הכלי שלך משני הצדדים, שאלו את מרסיאס.

לא, אמר מרסיאס.

ייתרון ראשון בתחרות לאפולון, הן אמרו וצעדו במעגל סביב שניהם.

התרגיל השני, מטרה ואמצעים.

אפולון הניף רגל, הרים את ראשו והחל לזמר בקול גבוה:

אשירה על בני אטראוס \ ועל קדמוס הקדמון \ ומיתריי ילווני \ רק אהבה ימלא הפזמון \ הם אהבה רק שרים \ לכן אני מחליף מיתרים \ רוצה לשיר על הרקלס \ על חייו רוויי מאבקים \ אך גם מיתריי החדשים \ רק אהבה יש בהם \ להתראות, גיבורים \ עד שמיתריי מתפקעים.

מרסיאס התחיל לצחוק. הוא החזיק את בטנו, נזרק על הארץ. גופו נמתח. ב-אך גם מיתריי החדשים רק אהבה יש בהם, הוא נאנק מרוב צחוק.

אז הוא נעמד פתאום ואמר:

הלאה. התרגיל הבא.

התרגיל עוד לא נשלם, הן אמרו. האם אתה יכול לדקלם טקסט בזמן הנגינה על הכלי שלך. או שמא אתה מסוגל רק להפיק צלילים, מבלי להעביר תוכן אל המאזין?

זהו חליל, אמר מרסיאס.

ייתרון שני לאפולון. התרגיל השלישי: הנגינה.

אפולון ניגן כמעט שעה. נראה שמרסיאס נרדם בעמידה. הוא החזיק את עיניו פקוחות וקבועות על אפולון, אך הן היו כמתות.

לא אנגן, הוא אמר, אחרי שאפולון הניח את נבלו בעשב.

שנערוך הפסקה קלה, שאל אפולון.

זה לא משנה לי, אמר מרסיאס.

מה הפירוש: זה לא משנה לי, הן אמרו. באת כדי להתמודד מול אפולון, איך נחליט איזה אומן מבין השניים חשוב יותר, אם לא נשמע ממך כלום אלא דיבורים?

סלק את הנשים, אמר מרסיאס.

הן יישפטו עלינו, אמר אפולון.

שיילכו מהיכן שבאו, אמר מרסיאס, ושייטבלו את השדיים המיובשים שלהן במים קרים.

זה רוצה להיות אומן, הן צעקו. דיבורים ושפה כמו באורווה. הוא אינו ראוי להתמודד מולך, אפולון.

מרסיאס הסתובב אליהן בתנועה חדה. פניו היו מעוותות משנאה, עד כדי כך שהופיעו כתמים אדומים על עורו.

עוד מילה אחת, הוא צעק, ואני אשבור לכן את השיניים המסריחות.

פושטאק, הן אמרו, והיפנו לו את גבן.

תסתכל על הישבנים הברוטאליים האלה, צעק מרסיאס. אתה באמת רוצה, שדבר כזה יחליט, בן-אדם?

אולי אתה צודק, אמר אפולון, אבל מי יחליט?

הגענו למסקנה, שמרסיאס אינו שולט באומנות נגינת החליל. אולי הוא מנגן, כשהוא יושב אצל צאנו, אך כשמדובר בהצגת אומנותו בפני מומחים כדי שייעריכו ויישפטו אותה, מסתבר, שהוא נכשל. ידענו זאת כבר, כשהוא עלה להר.

הוכח להן את ההפיך, אמר אפולון.

לא בא לי.

אבל הפצת לכל עבר, שתפיל את הגדול והכל-יכול. הנה ההזדמנות, אמר אפולון.

לא מעניין אותי יותר.

מה אתה רוצה לעשות, שאל אפולון.

כלום, אמר מרסיאס.

הוא משך את חלילו מתוך חגורתו, השליך אותו לרגלי אפולון, הסתובב והלך לכיוון המדרון.

רק עכשיו הן ראו את הדמעות בעיניו של אפולון. הוא חפן את ראשו בידיו וניגב את עיניו. גופו רעד.

החזירו אותו, הוא גנח. החזירו אותו, הוא צעק.

מרסיאס כבר רצה להתחיל לרדת, כאשר השיגוהו.

חזור. הוא בוכה, הן אמרו.

אני בא, אם תלקקו לי את התחת אחת אחרי השניה, הוא אמר והפשיל את מכנסיו.

אחת אחרי השניה העבירה את לשונה לאורך עורו המחוצ'קן. לאחר מכן חזרו עם מרסיאס אל הזירה. אפולון שכב עדיין על הארץ, פניו בעשב. הרועה צעד לעברו ובעט בחוזקה בצלעותיו.

עכשיו אתה מייבב, הוא צעק. חשבת שלא קלטתי אותך. חשבת, שמרסיאס טיפש יותר מאיזו בהמה.

עם כל מילה שהו אמר, הוא בעט באפולון חזק יותר. הוא ריקד סביב האיש הבוכה, קפץ מרגל לרגל. הוא הניף את זרועותיו ורקד. צעקותיו נעשו רמות יותר ויותר, עם כל קפיצה, עד שנדם פתאום, ומרסיאס נפל מותש לתוך העשב. אצבעותיו נחפרו בתוך האדמה הלחה. אפולון זחל לעברו.

נגן, הוא השתעל ודחף לו את החליל אל בין אצבעותיו.

עזוב אותי, אמר מרסיאס.

אמור לי את הסיבה.

הסיבה למה?

אם לא תנגן, הן יהרגו אותך, אמר אפולון.

מרסיאס הכניס את העץ לתוך פיו ונשך אותו בכל כוחו, עד שנשברו שיניו.

האם לשם כך באת, שאל אפולון.

מרסיאס לא ענה. הוא בהה בעשב. אפולון נעמד בקפיצה.

פסקו, פסקו, הוא צעק. מי המנצח?

אתה המנצח, אפולון, ענו המוזות במקהלה.

גזרו את עונשו, קרא אפולון, מהר.

הן שלפו את סכיניהן מתחת לבגדיהן והתנפלו על השוכב. שתיים אחזו בזרועותיו, שתיים ברגליו, שתיים קרעו את בגדיו מגופו. כאשר שכב ערום לפניהן, הפכו אותו על גבו. מרסיאס נעץ בהן את עיניו. שפתותיו נעו. הוא פלט שן אחת.

למה תחכו, אמר אפולון, עשו לו את הטובה.

הן כיוונו את סכיניהן, חתכו חריצים בפרקי ידיו ובצווארו ופשטו את עורו. מרסיאס נעץ בהן את עיניו. רק פניו וכפות ידיו היו עדיין מכוסות בעורו. הוא נראה כאילו עטה מסכה ולבש כפפות. מתוך ורידיו פרץ דמו. רוח נשבה, והן ראו, איך האוויר הניע את עצביו. עתה הוא התחיל לצעוק. פעם נראה להן שהוא הפסיק, למרות שפיו היה פעור, פעם אחרת הן חשבו, שהצליל עלה לגבהים שהן לא שמעו יותר.

כל-כך טוב כמו עכשיו הוא לא חילל על חלילו, אמר אפולון.

מרסיאס הניף את זרועותיו, והן הבינו שהוא רוצה להיעמד. אפולון העמיד אותו על רגליו. הצועק ירד במדרון. הוא צרח את לצלילו לעבר העמק, ודמו פרץ ללא מחסום מתוך גופו.

אפולון הלך אליו והגיש לו את חלילו. מרסיאס השליך אותו למטה והתמוטט. הן חשבו שהוא מת, אך פתאום הוא הרים את ראשו והניע את פיו.

מה הוא אומר, שאל אפולון.

הן לא הבינו מה הוא אמר. הוא התחיל שוב לצעוק. שוב נדם הקול, הפה נשאר פעור, העיניים ננעצו בהן.

הוא מת, הן אמרו.

קחו את עורו. נצמיד אותו למעיין ונכוון את המים דרכו, אמר אפולון. הנחל ייקרא מרסיאס. אתן תודיעו שהוא הפסיד בתחרות, ובתור עונש נפשט עורו.

כמצוותך, הן אמרו וקיפלו את הצינור, שהיה עורו של מרסיאס.

חכה, אפולון, הן קראו, כאשר ראו את בן האלים מתרחק, אנחנו באות איתך.

אפולון לא הסתובב. הוא החיש את צעדיו.

חכה, הן קראו שוב.

אפולון נעמד והסתובב.

תרדו לי מהגב.

.

.

.

תומס ברש מוכר בארץ בעיקר בשל מחזהו "לאוולי ריטה". למה? כי יש בו חמישה תפקידי נשים… הקובץ "לפני הבנים מתים האבות" היה קובץ הסיפורים הראשון שהוא הוציא לאור, במערב-ברלין, לאחר שנדחה במולדתו, מזרח-ברלין. הסיפור הזה הוא השני מתוך כעשרה סיפורים, וכל היתר עוסקים במציאות של הנוער במזרח-גרמניה בשנות השבעים.

המיתוס של מרסיאס, עם מוטיב פשיטת העור, זכה לאורך 3000 שנה להרבה עיבודים, זה של ברש אינו הראשון ואינו האחרון.