השושנה הלבנה

מאת: יוטה שוברט

תרגום: אורי שני

 .

דמויות:

הנס HANS  ♂

אלכס ALEX

קריסטל CHRISTEL ♀

וילי WILLI

הובר HUBER

סופי SOPHIE ♀

טראוטה TRAUTE ♀

קלרה הובר CLARA HUBER ♀

רוברט מור ROBERT MOHR, מזכיר הגסטאפו במינכן

 .

 .

2013: 70 שנה

הכרוז השישי הביא לתפיסתה של קבוצת המחתרת. קורט הובר ניסח אותו, והיה מופנה נגד מדיניות המלחמה של "הרייך השלישי". אחרי שלא הצליחו להפיץ את כל הכרוזים, החליטו לפזר את יתרתם באוניברסיטת מינכן. ב-18 בפברואר 1943 ניסו להניח האחים שול את הכרוזים באוניברסיטה, אבל אב הבית Jakob Schmid ראה אותם והסגירם לגסטאפו (ונידון אחרי המלחמה על-כך לחמש שנות מאסר). הם נידונו למוות על-ידי השופט רולנד פרייזלר (שמת בעת התקפה אווירית על ברלין בפברואר 1945), וראשיהם של השניים ושל קריסטוף פרובסט נערף ב-22 בפברואר 1943. באותה צורה הוצאו להורג חברים נוספים ב-13 ביולי וב-12 באוקטובר באותה שנה.

 .

הבכורה העולמית למחזה היתה ב-30 בספטמבר 2004 במינכן, והוא מועלה מאז מדי שנתיים בערך במקומות שונים.

 .

הערת המחברת

קבוצת המחתרת "השושנה הלבנה" הפכה לאיקונה של "המצפון הגרמני". מיסטיפיקציה קיימת בייחוד סביב דמותה של סופי בת ה-21 בלבד, מין "אנטיגונה גרמנית" (לפי גרטה וייל), הנערצת בגלל תעוזתה. אך היא לא הייתה לבדה.

הגרעין הקשה של הקבוצה היו הנס שול ואלכסנדר שמורל, הסטודנטים לרפואה. זו עובדה מרעישה, מפעימה, ששני בחורים, שאחד מהם – הנס – היה פעיל לפני כן בנוער ההיטלריי – כותבים כרוזים הקוראים להתקוממות נגד הנאצים, ומנסים לשוות לקבוצה תדמית של ארגון גדול, ובכך הם מצליחים לערער לרגע את הביטחון של המערכת.

חוג הפעילים התרחב אך במעט. שישה מהפעילים הוצאו להורג. המחזה שלי מנסה להמחיש את היחסים ביניהם, המניעים, החששות, התקוות, החברות, הסתירות, גם קלות הדעת שלהם. הוא רוצה להראות את בני-האדם, לא את הגיבורים, לכן זהו מחזה. אין לי נעיין להראות שוב את המעצר, את הישיבה בתא, את ההוצאה להורג. מעניין אותי להראות, איך האנשים הצעירים האלה הגיעו לרעיון, איך הם ביצעו אותו, באמצעים המוגבלים שלהם, שלבסוף הביאו לסופם.

מהלך האירועים הכרונולוגי נצמד, עד כמה שיכולתי לברר, לעובדות. חקרתי במשך שנתיים (1994-1996), עם תריסר עדים, שעוד היו בחיים, קרובי משפחה וחברים, וגם קראתי את תמליל החקירות שהיו מצויים בארכיון ה-STASI (שתי סצנות החקירה בסוף המחזה עם הנס ואלכס הינם העתק חלקי של תמליל החקירה). אך המחזה אינו דוקומנטארי. כל המחזה על דמויות היסטוריות יכול להיות רק התקרבות, פרשנות של העובדות. ציון מקום וזמן בתחילת הסצנות לא מחייבים את התפאורן או את הבמאי. כמה שפחות משקולות בחלל ובשינוי התפאורה – ייטב. מבחינתי המחזה מתרחש "בחלל ריק".

יוטה שוברט, יוני 2005

.

מוקדש לאלכס ולהנס ולאחרים

.

 .

לא חיפשתי להיות "גיבור" – חיפשתי רק את עצמי, את עצמי.

                                                                                                                        הנס שול

 .

 .

פרולוג

"ולא יהיו עוד חופשיים, לכל חייהם"

דצמבר 1938, אולם. סופי מציירת, הנס מדגמן.

 .

סופי: אל תזוז.

הנס: זה לא כל-כך פשוט. איך אני נראה?

סופי: טוב. כמו תמיד.

הנס: תראי לי. – ואללה. דומה לי. רק האף ארוך מדי, את לא חושבת?

סופי: האף שלך הוא כזה.

הנס: אבל דיוקן אמור להחמיא, לא?

סופי: אני רוצה, שיהיה מציאותי. אתה נראה מצויין. אבל אם לא תחזור להתיישב, לא אצליח לסיים אותו בחיים.

הנס: [נעתר] את מציירת ממש טוב. את רוצה לעשות את זה בתור מקצוע?

סופי: [צוחקת] שטויות! אומנות זה לא מקצוע! אני רוצה ללמוד משהו הגון. כמוך.

הנס: רפואה?

סופי: ביולוגיה אולי. בשיעור אנחנו חותכים עיני שור ומוצאים לדגים את הקרביים. זה נראה לי מעניין, איך שהכל מחובר, בפנים.

הנס: בשבוע שעבר השתתפתי בפעם הראשונה בניתוח. אפילו לא הפריע לי! הכל רק שאלה של גישה. אה, סופי, אין לך מושג, איך אני שמח לקראת הלימודים שלי. אני לא יכול לחכות, עד שאהיה כבר במינכן.

סופי: לא לזוז!

הנס: אני כל-כך רוצה, שהכל כבר יתחיל. הייתי אצל קוראת בכף היד. היא חושבת, שאין לי ממה לחשוש בעתיד. ושיהיה לי הרבה מזל בחיים. רק עם נשים תהיה בעיה…

סופי: אתה שוב מאוהב?

הנס: [צוחק] תמיד! ואת? זה משהו רציני, בינך לבין פריץ?

סופי: רק שלא יצפה ליותר מדי!

הנס: ההה, האחות הקטנה שלי מסמיקה!

סופי: אנחנו מתכתבים. אבל הוא חחיב להיות קצין! [מרצינה] הנס, אתה גם חושב, שתהיה מלחמה?

הנס: לא יודע. במשך כל השירות שלי דיברנו על זה. אבל אף אחד לא שואל: למה בכלל מלחמה?

סופי: אבא מדבר על זה עכשיו יותר. ופריץ… אם פורצת מלחמה, הוא צריך ללכת בתור קצין.

הנס: אם יש מלחמה, כולם צריכים ללכת. אני בטוח, הרוב פשוט היו צועדים בעיוורון ובטמטום, אולי עם קצת סקרנות, והרפתקנות. המון – המושג נהיה מיום ליום נורא יותר.

סופי: פריץ אומר, אם צריך להגן על המולדת…

הנס: בתחת אנחנו צריכים! כל הדגלים והנאומים. נדוש, חסר ערך. אני בכל אופן לא שואף לגבורה. אני מחפש את עצמי, את עצמי. איך ארץ יכולה לתלות את כל תקוותה על מלחמה נוראה?

סופי: אני בכלל לא מבינה, איך אנשים מאיימים על החיים של אנשים אחרים. זה נורא בעיניי. אבל אחרי היטלר נכנס לאוסטריה…

הנס: עזבי, הם רצו בזה.

סופי: ועכשיו, שהם שרפו את כל בתי הכנסת…

הנס: תעזבי פוליטיקה עכשיו.

סופי: אבל הרי אין כבר על מה לדבר חוץ מזה. והיא כל-כך מסובכת ומרשעת… אז זה פשע, להתעלם. חלמתי לא מזמן, שאני בתא כלא. היה לי חישוק ברזל עבה וכבד על הצוואר, זה היה הדבר הכי גרוע.

הנס: [קם ומדליק את הרדיו, שומעים מוזיקה] או שאני צריך עדיין לשבת בשקט?

סופי: אויש, לא הייתי צריכה לקשקש כל-כך הרבה…

[מהרדיו שומעים עכשיו קריאות "הייל". מוזיקת מארש, ואז: "Es spricht der Führer" – כלומר: "הפירר מדבר" – הנס מתרחק.]

הנס: כשאני שומע את ההתלהבות הזו חסרת הפנים, אני רוצה לצאת החוצה למישור גדול, שכוח אל, ולהיות לבד.

[קולו של היטלר:

„Diese Jugend, die lernt ja nichts anderes als deutsch denken, deutsch handeln, und wenn diese Knaben mit zehn Jahren in unsere Organisation hineinkommen und dort zum ersten Mal überhaupt eine frische Luft bekommen und fühlen, dann kommen sie vier Jahre später vom Jungvolk in die Hitlerjugend, und dort behalten wir sie wieder vier Jahre …“

"הנוער הזה לומד לחשוב גרמנית, לפעול גרמנית, וכשהם מגיעים לארגון שלנו בגיל 10 ונושמים בפעם הראשונה אוויר צח ומרגישים משהו, אז הם באים ארבע שנים אחרי זה לנוער ההיטלראי, ושם אנחנו מחזיקים אותם שוב ארבע שנים"…]

הנס: אולי זה רק חלום בלהות,שממנו נתעורר. צל, שלרגע מאפיל על הכל. עלינו רק לחשוב על העתיד, שיהיה טוב יותר מההווה.

[המשך קולו של היטלר: "ואז אנחנו לא נותנים אותם חזרה לידי אלה, שיצרו את המעמדות, אלא לוקחים אותם ישר למפלגה, לחזית העבודה, ל-SA ול-SS, ל-NSKK וכו'. ואם הם היו שם שנתיים או שנה וחצי, ועוד לא נעשו נציונאלסוציאליסטים גמורים, אז הם באים לשירות העבודה ומעוצבים שם שוב שישה או שבעה חודשים, הכל עם סמל, האת הגרמנית. ומה שנשאר עדיין אחרי שישה או שבעה חודשים מהתודעה המעמדית, בזה מטפל הצבא, וכשהם חוזרים אחרי שנתיים או שלוש או ארבע הביתה, אנחנו לוקחים אותם, כדי שלא ייפלו חזרה, ישר ל-SA או ל-SS וכו', והם לא יהיו עוד חופשיים, לכל חייהם!"

סופי והנס מביטים זה בזה.]

…..

12. חלומות

הדירה של הנס וסופי. מאי 1942. סופי וטראוטה.

טראוטה: [מביטה בציורים של סופי] כל-כך הרבה פנים מחייכות של ילדים בציורים שלך. את אוהבת ילדים, אה?

סופי: כן, מאוד. את לא?

טרוטה: לא יודעת. לא, בעצם… זה עוד מוקדם לי, לחשוב על ילדים.

סופי: למדתי גננות. חשבתי שאוכל להימלט משירות העבודה בזה.

טרוטה: ו?

סופי: לא עבד. אם את רוצה ללמוד במינכן, את בכל זאת חייבת בשירות עבודה, כי זו "בירת התנועה". ההתעללות מצד הנשים המבוגרות יותר נמאסה עלי מיד. כל הזמן מפקד והנפת דגל. הייתי מה-זה מבואסת.

טרוטה: הנה הנס!

סופי: את רוצה אותה?

טרוטה: ברצון. אם את נותנת לי.

סופי: אני אעשה חדש. את מחבבת אותו, את אחי, נכון?

טרוטה: כן, למרות שהוא מוזר, בזמן האחרון.

סופי: למה את מתכוונת, מוזר?

טרוטה: טוב, כבר אין לו זמן בשבילנו, כמו בהתחלה. הוא עושה כל-כך הרבה. תמיד עסוק במשהו אחר.

סופי: עם הלימודים כנראה. ועם היחידה.

טרוטה: לא. כן. גם. אבל בעיקר – אני לא יודעת. אולי זה בגללי. הוא פשוט יודע הכל, הוא דורש כל-כך הרבה. ואני לא יכולה כל הזמן…

סופי: כן, הנס הוא לא סיפור פשוט. הוא גם זקוק לחופש, בצורה מסויימת.

טרוטה: אבל כמדברים על אלכס, אז תמיד יש לו זמן! אלה דבוקים אחד לתחת של השני. לפעמים אני חושבת, הוא מאוהב בו ולא בי.

סופי: אבל שוריק גם נחמד.

טרוטה: הוא מוצא חן בעינייך?

סופי: קצת. כן. הוא נחמד.

טרוטה: אין לו חברה קבועה, עד כמה שאני יודעת.

סופי: חלמתי עליו. [מוסיפה מיד] עליו ועל הנס, אני מתכוונת. הלכתי בין שניהם, בשדה, בחורף…

טרוטה: אם תאריכי שיער, תוכלי לעשות קוקו, כדי להוציא אותו מהפנים. זה יתאים לך.

סופי: אוף, זה לא הולך לי, עם תסרוקות.

טרוטה: לדעתי את יכולה לעשות הרבה. את תמיד לובשת את הז'קטים הישנים האלה.

סופי: את חושבת? אני אוהבת את עצמי ככה.

טרוטה: יש לך חבר, נכון?

סופי: פריץ ברוסיה.

טרוטה: את בטח מתגעגעת אליו.

סופי: אנחנו מתכתבים הרבה. אבל כרגע… את יודעת, כאן יש כל-כך הרבה דברים חדשים…

טרוטה: מחר אנחנו הולכים להרצאה של פרופסור הובר. על לייבניץ. זה בטח יימצא חן בעינייך. אנחנו צריכים להגיע מוקדם, כדי לתפוס מקום. ההרצאות שלו מבוקשות. זה בערך הדבר הכי טוב, שיש לשמוע כאן באוניברסיטה הזאת.

סופי: את יודעת, כל המצב הזה, שאנחנו נמצאים בו, הוא די מדכא. זה פשוט לא הוגן, שעלינו לחיות בזמנים, שכל-כך מלאים במה שקורה בעולם.

טרוטה: איזה מחשבות יש לך!

סופי: אולי זה סתם, אבל לפעמים אני מרגישה שחיי הם המתנה. ואני קצת מאבדת סבלנות.

טרוטה: את חסרת מנוחה כמו אחיך!

סופי: אה, הנס יכול לעשות דברים אחרים. אני מקנאה בו. אצלי תמיד יש איזה שטן קטן, שמביט בי.

טרוטה: אולי את מעמיסה על עצמך משהו. הרי אי-אפשר לעשות שום דבר.

סופי: אני חושבת, שאפשר, אם רוצים.

טרוטה: הנס היה מסכים איתך. אבל מה?

סופי: אם היה לי נשק, והיטלר היה נכנס לפה, הייתי יורה בו.

טורטה: [מבוהלת] סופי!

סופי: אם הגברים לא עושים את זה, אז אישה צריכה לעשות את זה.

טרוטה: אבל אין לך נשק, והוא לא ייכנס לפה, וגם אם כן, מה זה היה משנה?

סופי: כן, ככה כולם חושבים, וזה בדיוק מה שנורא!

…..

…

 רקע עובדתי:

סופי שול: נולדה במאי 1921, וגדלה באולם (ULM). אחת המובילות בקבוצת "השושנה הלבנה", יחד עם אחיה, ומראשוני החברים שהוצאו להורג, כבר ארבעה ימים אחרי מעצרם. יורת עליה בוויקפדיה

הנס שול: נולד בספטמבר 1918, בין שטוטגרט לנירנברג, גדל מגיל 13 באולם (ULM). תחילה היה חבר נלהב של ההיטלראי. לאחר מכן חזר לנצרות, שעל ברכיה גדל. יורת עליו בוויקיפדיה.

טרוטה לפרנץ: נולדה ב-1919, זמן קצר אחרי מלחמת העולם הראשונה בהמבורג. בקיץ 1939 היא החלה לימודי רפואה בהמבורג. שם הכירה את אלכס. במאי 1941 היא עברה ללמוד במינכן. בתחילת חורף 1942 הביאה טרוטה את הכרוז השלישי של "השושנה הלבנה" להמבורג, והצליחה להפיץ אותו שם. היא נעצרה ב-15 במרץ 1943, אך נשפטה רק לשנת מאסר אחת. כבר שבועיים אחרי שחרורה נעצרה שוב, אך שרדה את המלחמה, ושוחררה מהכלא על-ידי האמריקאים. בשנת 1947 היא היגרה לקליפורניה, סיימה את לימודי הרפואה שלה ועבדה עד 1994 בבית חולים לפגועי מוח בשיקאגו. היא חיה עד היום בקרבת צ'רלסטון בדרום קרוליינה.

אלכסנדר שמורל: (או אלכס, כינוי: שוריק) נולד ב-1917 לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה באורנבורג (התיישבות גרמנית ברוסיה, קרובה לגבול עם קזחטאן). בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה בין תומכי המהפכה לבין מתנגדיה היגרה המשפחה למינכן. כחייל השתתף בכיבוש אוסטריה (ה"אנשלוס") ב-1938 ובכיבוש טכוסלובקיה. בלימודי הרפואה בהמבורג הוא הכיר את טרוטה. בקיץ 1940 השתתף כחייל בכיבוש צרפת. החל מספטמבר 1940 הוא למד במינכן והכיר את הנס, איתו הוא חיבר את הכרוזים הראשונים של "השושנה הלבנה". ראשו נערף ב-13 ביולי 1943.

לייבניץ: הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ פעל בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18. הוא נחשב לנציג הבולט ביותר של ההשכלה הגרמנית המוקדמת. אחד המושגים החשובים בחשיבתו היא ההרמוניה, האדם רוצה בשותפות עם בני-אדם אחרים לטובת חיים טובים יותר. אחרי מעצרו כתב פרופסור הובר ביוגרפיה על לייבניץ, עד להוצאתו של הורג. הביוגרפיה יצאה בשנת 1951 לאור.

היחידה, שסופי מדברת עליה: "יחידת סטודנטים" היתה בזמן הנאצים יחידה צבאית המורכבת מסטודנטים, שהינם חיילים. ביחידת הסטודנטים השנייה של הסטודנטים לרפואה במינכן היו שישה חברי "השושנה הלבנה", ביניהם הנס. במאי 1942, בעת התרחשות התמונה הזו התחילו הנס ושמורל בכתיבת הכרוזים, מיולי ועד אוקטובר הם שירתו בחזית הרוסית.

 

//