Skip to content

על הגבול

הרבה זמן לא פגשתי את רגי. תמיד אמרתי לעצמי: איזה מין שם מוזר! ידעתי שזה לא באמת השם שלו, אבל סיקרן אותי לדעת מנין הכינוי הזה. ותמיד אמרתי לעצמי, בפעם הבאה אשאל אותו. אבל גם בפעם הזאת זה לא יצא, בייחוד לו אחרי הסיפור שהוא סיפר לי.

רגי היה תלמיד שלי, באחד התיכנים שלימדתי. מכל מה שלימדתי אותו, הוא התלהב במיוחד מה-RAP שעשו החבר'ה מה-Reduced Shakespeare Company מהמחזה על מר וגברת מקבת הסקוטים. וזה לא מפתיע, הוא היה ליצן בעצמו, היפראקטיבי לפחות כמו שלושת הליצנים האלה, שנותנים את כל יצירות שייקספיר בשעה וחצי.

פגשתי אותו במקרה בתחנת האוטובוס, לקח לי לא מעט זמן להתעשת. זה היה כמו התגלות, חזיון תעתועים: התלמיד הקפץ הפרוע הזה פתאום הופיע מולי במדי צה"ל, שערו קצוץ, מבטו כבוי וגופו רפוי, על אף ההתלהבות שהוא השתדל להפגין כשראה אותי. עד עכשיו לא ברור לי מי ראה את מי קודם. אני לא השתניתי כל-כך, אבל משום מה נשארה לי התחושה, המוזרה, שהוא ניסה להתחמק ממני. וזה לא יכול להיות, כי הוא אהב אותי וגם היה ברור, במהלך הפגישה, שיחס זה לא השתנה.

אומנם נפגשנו בתחנה, וזה היה יכול להיגמר בשלוש דקות, כמו ה-RAP ההוא, אבל מהר מאוד הוא אמר: "הגורל הפגיש בינינו, אז אני נכנע. אם יש לך זמן." השבתי בחיוב והזמנתי אותו לשבת איתי יחד על הדשא.

הדלקנו סיגריות והזמנתי אותו לספר קצת על קורותיו. הוא סיפר תחילה באופן מהוסס ומקוטע, שהיה לו קשה בטירונות, ואז פתאום הוא אמר:

"האמת היא, שאני לא יכול להמשיך לדבר מבלי לספר לך את הכל. זה פשוט לא יילך, אתה מיד תעלה עליי."

הרמתי גבות בהפתעה, אבל נתתי לו להמשיך.

"תראה, אחרי הטירונות ישר הציבו אותי בגבול עם מצרים, נתנו לנו קטע בין ניצנה לכרם שלום – " הוא כל הזמן בחן את התגובה שלי, אך נתתי לו לדבר. "לא היה לי קל במדבר. לא הכרתי את המדבר לפני זה. בכלל לא הכרתי."  – "אני מת על המדבר." – "כן, אני יודע, יש אנשים שמתים על זה, אני עד הסוף לא הצלחתי להבין אותו. השקט הטריף אותי." – צחקתי. "כן, אני יכול להאמין." הוא לא צחק. "והחב'רה היו תרכובת מאוד משונה של עמישראל. כל אחד משהו לגמרי אחר, אבל לא היה שם אף אחד שבאמת יכולתי לדבר איתו. כאילו – היו צחוקים וזה, אבל לא מעבר לזה. והעבודה היתה בכל זאת משהו, שלפעמים בא לך לדבר על זה."  – "מה היתה 'העבודה'?" והדגשתי את המרכאות הכפולות בשאלה שלי עם שתי אצבעות בכל יד. "טוב, אתה יודע" – עכשיו הוא חייך קצת – "לשמור על הגבול. סמים, נשים, פ…" הוא נתקע. "פליטים." – "כן. גם פליטים. אבל הרוב זה היה סמים או נשים. עבודה לא נעימה. אבל לפחות במקרה של הברחת נשים ידעתי, שאני עושה משהו נכון וחשוב." – "ובמקרה של סמים?" – "תלוי מה. הרי אני מעשן בעצמי. לא, אבל גם במקרה של מריחואנה, אני חושב, שצריך למכור את זה חוקי ולא להבריח את זה." – "ובמקרה של – " – "שמע, אמרתי לך: אני חייב לספר לך משהו. המשמרות שלי היו בזוגות. למרות שלא היה שם אף אחד, שבאמת היה חבר שלי, היו כאלה שהיה לי נעים יותר, וכאלה שפחות. היו כאלה, לפחות שניים, שלדעתי עשו עסקים עם כמה מהמבריחים. אני לא יודע בדיוק, אבל יש לי תחושה כזאת. איתם לא אהבתי לעשות משמרות. בלילה הזה, שאני רוצה לספר לך עליו, זה היה בשבוע די מתוח. במצרים המהפכה היתה בעיצומה. כבר שבועיים היו הפגנות סוערות, ובאותו יום הודיעו שמובארך התפטר. לא ידענו, איך זה יישפיע על הגבול, ומה ייקרה. זה היה בתחילת פברואר, ובלילה היה קור כלבים. שמו אותי במשמרת עם אחד משני הדילרים, אלה שכנראה קיבלו כסף בשביל זה, שהם נתנו למבריחים לעבור. משה. הוא פזל, בצורה ממש מצחיקה. כן היו לנו טיפוסים מוזרים שם. היה אחד – "

פתאום פניו נפתחו לגמרי, וראיתי לפני את אותו רגי שהכרתי לפנים.

"היה אחד, עולה חדש מסקוטלנד. ידעת שיש יהודים בסקוטלנד? הוא מדבר מה-זה מצחיק! אתה זוכר את ה-RAP של אלה שעשו את "מקבת" בשלוש דקות?" – "בטח שאני זוכר."

"טוב, בקיצור, זה היה לילה די חרא. המשה הזה עיצבן אותי, המדבר עיצבן אותי, הייתי עייף… משה הלך להשתין. בדיוק באותו רגע ראיתי אתכם." – "אותנו?" – "טוב, נו, ידעתי, שלא תודה בזה. ראיתי ארבעה חבר'ה חוצים את הגבול, שלושה גברים שחורים ואתה."

שתיקה.

"האמת שזה לא ממש הפתיע אותי. ידעתי שאתה עושה כל מני דברים. ידעתי שאתה פעיל פוליטית, שחיית במצרים, ובעצם זה היה הגיוני, שתעזור לפליטים לעבור את הגבול. איך ידעתי שזה פליטים? איך ידעתי שאתה לא מבריח סמים, או שהצטרפת לחמאס או משהו כזה? כשאתה נמצא שם, אתה לומד להבדיל. פליט הוא לא מבריח סמים, זה דיבור אחר, זו הליכה אחרת, כל שריר וכל צליל הוא אחר."

שתיקה.

"מה הייתי צריך לעשות? משה לא חזר, ואתם התקדמתם מהר. הייתי צריך להחליט מיד. פליטים – זה סיפור אחר. אני יודע מה עושים להם. מה עושים להם בישראל, מה עושים להם במצרים. הייתי במתח עצום. זה שיתק אותי. לפני שהצלחתי לסדר את המחשבות שלי, כבר לא הייתם שם, ומשה חזר."

עדיין לא אמרתי כלום.

"אני יודע מה אתה חושב: 'למה הוא מספר לי את זה? עכשיו הוא יודע עלי, והוא יכול להסגיר אותי.' חשבתי על כל זה בתחנה, כשנפגשנו, ובדרך לפה, לדשא, והבנתי, שגם אתה יכול להסגיר אותי. אז לקחתי את הסיכון."

"אין לך מה לפחד ממני, רגי! אני מודה לך מאוד שסיפרת לי את זה. ומה אתה עושה עכשיו?"

"לא החזקתי מעמד שם. אחרי הלילה הזה, די התמוטטתי, והעבירו אותי למרכז הארץ. אני שמח שזה נגמר. אתה עדיין עושה את זה?"

חייכתי אליו, ולא עניתי. ראיתי שהוא התמלא חיים, שהרפיון המבעית שהבחנתי בו, עבר חלף. קמנו על הרגליים, הוא היה קליל ונדמה לי, אפילו שמח קצת. נפרדנו לשלום והלכנו לדרכינו.

האם הייתי אמור לומר לו, שמעולם לא הברחתי פליטים לישראל מגבול מצרים?

אורי שני, נובמבר 2013

no_rush.

.

Doc5_image002

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: