סיפור לילה

מאת: לוץ היבנר (עם: שרה נמיץ)

תרגום: אורי שני

דמויות:

מריקה קוטה Marika Kotte נולדה בשנת 1939

אולריקה קוטה Ulrike Kotte נולדה בשנת 1962, בתה

יאנה קוטה Jana Kotte נולדה בשנת 1964, בתה השניה

לאה נולדה בשנת 1990, בתה של אולריקה

טניה נולדה בשנת 1992, בתה של יאנה

סאם נולד בשנת 1963, חבר של יאנה

מקום: בית נופש באזור הים הבלטי

זמן: סוף אוגוסט (הערת המתרגם: במקור כתוב "בהווה", אבל נכון יותר לומר: בערך 2008)

"…את עצמך, שלא למדת מעולם להיות חוליה בתוך שרשרת."

מריון דנהוף

"ההזדקנות שלנו סובבת סביב מעגלי זיכרון הולכים ומתרחבים סביב הולדתנו הייחודית, הנאציזם הגרמני. המרחק הולך וגדל, אך לא נוכל לברוח מההשפעה של מקור העיגולים. עבור אלה, שיצאו מתוך הגידול הממאיר הזה, לא תהיה תקופה בחייהם, שלא ייצטרכו להתייחס לאותו מקור, כך שהוא ממשיך להיות המרכז הסודי, למעשה הכלא של כל מאמציהם השכליים (והנפשיים). לעתים נראה, כאילו כל התנועות, גם הרדיקליות, הפנאטיות ביותר, בסופו של דבר משתייכות לעיבוד של אותה תנועה של זוועה, אותה ביצע הדור הקודם."

בוטו שטראוס

…

מערכה רביעית

[מאוחר יותר באותו ערב. מריקה יושבת על הרצפה, היא מנסה לקום, בדי עמל….]

….

…

[מריקה נופלת ונשארת על הרצפה.]

יאנה: אני קוראת עכשיו לרופא.

[היא עומדת לרגע בלי לזוז, ואז הולכת, טניה באה לקראתה. יאנה סוטרת לה.]

יאנה: למה את באה רק עכשיו! איפה היית, לכל הרוחות! זה הכל באשמתך!

[יאנה יוצאת, טניה משפשפת את לחיה, כורעת לצידה של מריקה, מריקה מביטה בה.]

טניה: זה לא נורא. זה בכלל לא נורא, אל תדאגי, סבתא. [היא שמה לסבתה את הז'קט שלה על הכתפיים.] קר לך, לא? [מריקה מהנהנת.] את רוצה להיכנס? [מריקה מנידה בראשה.] שאני אביא לך כיסא? [טניה מביאה כיסא, מריקה מתיישבת, טניה מתיישבת לרגליה.] כואב לך? [היא לוקחת את ידה של סבתה, משפשפת אותה.] הידיים שלך מה-זה קרות.

[שתיקה]

מריקה: מאיפה את באה עכשיו?

טניה: אני באה מרחוק. את יודעת. אבל זה היה יפה.

מריקה: מי לקח אותך?

טניה: אישה עם ילד.

מריקה: טוב. הם היו נחמדים אליך?

טניה: אני נוסעת רק עם אנשים נחמדים.

מריקה: אבל תמיד יכול לקרות משהו.

טניה: לא, סבתא, אל דאגה.

מריקה: טוב לך?

טניה: תמיד טוב לי. אני לא פוחדת אף פעם. את פוחדת.

מריקה: ממה אני אמורה לפחד, חמודה?

טניה: [נעמדת מאחוריה ומחבקת אותה.] כן, כן, אני מרגישה את זה.

מריקה: רק קר לי.

טניה: שניכנס הביתה?

מריקה: לא, אני לא סובלת את הסירחון.

טניה: איזה סירחון?

מריקה: את לא מריחה את זה? אני לא מצליחה לנשום שם. הסירחון הזה. והם צעקו כל-כך.

טניה: איזה ריח יש לזה?

מריקה: בשר חרוך, זיעה, גופות, מתקתק… אי-אפשר להוציא את זה מהאף. אני לא יכולה לנשום שם.

טניה: כאן יש ריח טוב, סבתא. כאן יש ריח של ים, תנשמי, סבתא. עמוק. נסי.

מריקה: אני עייפה מדי.

טניה: שאני אשאיר אותך לבד?

מריקה: לא.

טניה: את רוצה לישון קצת? אני אשב לידך ואשאר ערה. אני לא עייפה, אני יכולה להישאר ערה הרבה זמן.

מריקה: כבר שבועות שאני לא ישנה.

טניה: את צריכה לישון, אחרת תחלי.

מריקה: אם אישן, אחלה.

טניה: את עדיין חולמת על האישה הזאת עם העיניים המוזרות?

מריקה: זה בטח מקשיי הנשימה ומהמתח, ואז אני חולמת על זה וכמה שזה כואב ללכת בשדות האלה. תמיד הפניתי את המבט, אבל הרי רואים את זה בכל זאת. הכי גרוע היו ילדים אחרים, כשהם שכבו ככה, אי-אפשר להימנע מזה, היו כל-כך הרבה, ואני דורכת עליהם בחושך, גם אם אני מקפידה לשים לב, ואני דורכת על משהו רך. זה יותר גרוע מאשר רק לראות את זה, והחושך הזה, שלא נהיה יום אף פעם, ואני יודעת שהדבר הכי גרוע עוד לפניי.

טניה: בחלום?

מריקה: כל-כך ניסיתי להיזהר, אבל אין מה לעשות, אם מאבדים שליטה, זה קורה. היא כל-כך צעקה. זה לא מפסיק.

טניה: מתי?

מריקה: במרתף. אני לא סובלת את זה כשצועקים. כשאנשים מאבדים שליטה, הכל יכול לקרות. כשמבוגרים עושים את זה. אצל ילדים, זה משהו אחר, לילדים מותר לצעוק, אבל מבוגרים? צריך להוות דוגמא, צריך לשלוט במצב. כשהיא צעקה, ידעתי, שגם אנחנו עלולים למות, לפני תמיד חשבתי כל עוד אמא כאן, לא יכול לקרות לי כלום, היא עשתה הכל טוב, תמיד שמרה על העצבים, הצילה אותנו בכל מצב, פילסה דרך, השיגה מקום במקלט, אל תשאלי איך, באגרופים היא הזיזה את כולם, אף פעם לא דאגתי, שיחקתי עם הקטן, הוא היה עכשיו אחי הקטן, תמיד רציתי אח קטן, לכן גם אמא אמרה, אנחנו לוקחים אותו איתנו, כשהוא בא אחרינו, לא היה לו אף אחד. הוא היה חבילת אפס, לא הבין כלום, עוד פחות ממני, למה אמא פתאום מתחילה לצעוק, רק כי הנשים האחרות התחילה ליילל ולצעוק, כי התקרה התחילה לזוז כמו פודינג, בגלל ההפצצות. כבר הכרנו את זה, אבל אז… אני כל-כך התביישתי בשבילה, רציית שהאדמה תבלע אותי, לא יכולתי לומר כלום. שומר המקלט ישר קפץ ונתן לכולן סטירות לחי, אז היה קשט. לא יכולתי להביט בה, אף מילה לא אמרתי, אבל נטרתי לה עד הסוף על זה. לא צועקים, מתאפקים. האם אי-פעם שמעת אותי צועקת?

טניה: לא.

מקירה: אפשר לריב, אפשר פעם לתת איזה אגרוף על השולחן, אבל צריך תמיד לדעת איפה הגבול, מאחורי הגבול הזה מתחילה הסכנה, כי אי-אפשר יותר לשלוט בזה. לא היינו מאבדים את הקטן, אבל האם אי-פעם באתי אליה בטענות? לא. ועכשיו אומרים, אני אשמה, אני נכשלתי, כאילו שלא שאלתי את עצמי אלף פעמים.

[שתיקה]

אבל מה אני מספרת לך, זה לא צריך לרבוץ עליך. אני שמחה, שאת כאן, אני באמת חשבתי…

טניה: פחת עלי? או פחדת מפני רוחות?

מריקה: נו באמת, רוחות. טיפשה שכמותך. יודעים מה קורה.

טניה: מה קורה?

נריקה: את יודעת.

טניה: מה?

מריקה: לא צריך לפתוח פה לשטן, אני לא רוצה לחשוב על זה.

טניה: אבל את כן חושבת על זה.

מריקה: את לא יודעת באיזו מהירות אדם יכול למות. [היא מכה באצבע צרידה.] ככה. אני ראיתי את זה. לפני דקה הם עוד רצו לידך, והנה הם כבר אינם. יש כאלה שפשוט נפלו. לידי. שם הם שוכבים, ואפילו לא מסתכלים, לא נעצרים. ידענו, זה פשוט ככה. פשוט. בשניה. ואם את מצליחה לשרוד שמונה ימים, זה תופס אותך ביום התשיעי. ואם היה לך מזל בשעה שתיים, בשלוש זה נגמר, ואז את שואלת את עצמך, למה את עושה את זה. למה את לא עושה כמו דודה הלה, היא הלכה עם חבל ליער, יום אחד לנפי שברחנו מברסלאו, היא דיברה בבוקר עם הפליטים בזמן חלוקת המרק, ומשעה מה הם עברו, ואמרה, לא, את זה אני לא רוצה לעבור. זה מה שאמא סיפרה, ולספר דבר כזה לילדה, זה לא יפה, אבל כולם סיפרו סיפורים כאלה, ברכבת, בתחנות, במרתפים, ברחוב, הם סיפרו כל-כך הרבה, ואחרי זה לא סיפרנו יותר כלום, ואני הייתי צריכה לשמוע את כל זה, ואני לא רציתי לשמוע, לא רציתי לדעת, וזה שזה נורמאלי אם הלך עליך, ורק במקרה אולי לא, ואני עד היום לא מבינה, אני שוכבת בלילה ערה ולא מבינה, למה אני עדיין חיה, וכשזאתי מהמברוג סיפרה לי על סערת האש, אני שאלתי את עצמי, למה היא שרדה את זה? כדי שתארוב לי בארוחת הבוקר ותספר לי את כל זה? בשביל זה?

…..

….

(סוף המערכה)

[טניה וסאם יוצאים, ריקה באה, אחריה יאנה]

ריקה: מחר. מחר אני אדאג להכל. לא היום, אני פשוט לא עומדת בזה. מצטערת, יאנה.

יאנה: אני הרי לא דורשת ממך כלום. אני רק שואלת מה אנחנו עושות. היא לא הבינה שום דבר ממה שאמרתי לה, או שהיא שכחה. זה משהו רציני.

ריקה: את לא שומעת מה שאני אומרת? אני לא יכולה. מישהו חייב לעשות משהו, אבל לא אני. סאם כאן, לאה, טניה, יש כאן מספיק אנשים, שיכולים לקחת טלפון ביד, ולקרוא לאמבולנס, אם זה מה שצריך. מחר אני שוב כאן בשביל כולם, עכשיו אני אעשה הכל הפוך. את לא מבינה את זה?

[שתיקה]

יאנה: אני לא רוצה לפגוע בך.

ריקה: אני לא רוצה התנצלות ממך. אני גם לא רוצה להתנצל. זה בכלל לא חשוב.

יאנה: את רוצה להיות לבד?

ריקה: לא, אני פשוט לא רוצה לריב. אני לא רוצה להשלים איתך. אנחנו יכולות לשבת כאן אחת ליד השניה, וזה יהיה ממש נחמד, אם לא נעשה שום משא ומתן. זה אפשרי?

יאנה: כן.

ריקה: זה מעצבן אותך?

יאנה: אני התנהגתי איום ונורא. זה מה שאת חושבת, נכון?

ריקה: את אמרת את מה שהיית חייבת לומר. אבל אני לא יכולה להילחם יותר, לא איתך, לא עם אמא, ואני הייתי רוצה פשוט להשאיר את הדברים ככה, קצת לקחת מרחק, להביט בהריסות, ולחשוב איזה חלקים מתאימים. אבל בשביל אני צריכה קודם להביט בהם. רק להביט. ולחשוב, למה אתם חושבים עלי את מה שאתם חושבים. כולכם. אני לא נפגעת, אני פשוט תוהה. למה אתם לא יכולים לקבל את הצורה שאני חיה? מה כל-כך נורא בזה? אין לי גבר, אני עובדת בעבודה שלא תואמת את היכולות שלי, אני אוהבת להיות אמא, ואני יודעת ששתיכן חושבות, שיש לי בת מפונקת, כפוית טובה, כי התמקדתי בגידול הילדה הזו. אני אשאר לבד, אני ידעתי את זה כבר כשהחלטתי ללדת את לאה. אני לא יודעת איך זה הולך, מערכת יחסים, אני לא יודעת להתמודד עם גברים, לא למדתי את זה אף פעם, אף אחד לא לימד אותי, וזה לא נורא, אני השלמתי עם זה, כמו שהשלמתי עם זה, שאז הרסתי לעצמי את כל הסיכויים. לא, לא השלמתי, שמחתי. אני לא רציתי את זה. גמרתי בית-ספר, אוניברסיטה, כי אמא רצתה ככה, כי היתה לה האובססיה הזאת, שאת בלתי מנוצחת, אם את הכי טובה. אני לא שאפתנית, ולא אוכל אתכם. אבל אני לא רוצה את כל זה, כל מה שראיתן בי. לא פספסתי כלום, רק חיפשתי מוצא, וזה היה המוצא שלי, רציתי לדאוג למישהו, כי מעולם לא עשיתי משהו אחר. לכן אני רוצה שהמשפחה הזאת תישאר ביחד, גם אם אף אחת מכן לא רוצה בזה. זאת המשימה שלי. מה כל-כך נורא בזה? למה אמא לא מבינה את זה? למה זה הורס אותך? זאת הבעיה היחידה שלי. למה אתן לא יכולות להרשות את זה?

יאנה: כי את מדברת כל-כך יפה, אבל מפחדת, כי את הורסת לעצמך את החיים. וזה לא הורס אותי, זה מעציב אותי, זהו.

ריקה: אבל אני מרוצה. מה אתן דורשות ממני?

[שתיקה]

יאנה: את זוכרת, אז, כשהיינו ילדות והיינו אצל סבתא, והיא סיפרה לנו סיפורים מפעם? כל סיפורי הזוועה האלה מהמלחמה? על הדודה שתלתה את עצמה וכל זה? אנחנו בכינו, עד שאמא באה לקחת אותנו. וכמה אמא כעסה על סבתא?

ריקה: היינו בגינה עם סבא, ובתוך הבית הן צעקו אחת על השניה. הפעם היחידה שסבתא איבדה שליטה. איך שהיא צעקה על סבתא! שלושה ימים היא הייתה חולה מזה. ואנחנו חשבנו שזה אשמתנו שהן רבות.

יאנה: היא אמרה לנא, שסבתא שיקרה, שכל זה לא נכון, שהיא רק מספרת סיפורים. אחרי זה לא היה יותר כיף לבוא לבקר. אני כל הזמן חשבתי: היא שיקרה לנו, סבתא שלנו שקרנית. כל-כך התביישתי בשביל סבתא, לא יכולתי להיות איתה לבד באותו החדר.

ריקה: את הלכת אחרי, כשהלכתי לשירותים.

יאנה: נדבקתי אליך, כי חשבתי, את יודעת, איך מתנהגים. את היית נחמדה אל סבתא, לא נתת לה להרגיש שהיא שקרנית, שחטת במצב. אני לא יכולתי לישון בלילה, כי דמיינתי לי שאין לי אחות, ושהיא אני צריכה את כל זה לבד. תמיד התפללתי, שלא יקרה לך כלום, כדי שלא אהיה לבד. תמיד חשבתי, תודה לאל יש לי אחות, שתמיד יודעת מה צריך לעשות. כשלא ידעתי איך הלאה, שאלתי אותך.

ריקה: את נדבקת אלי במשך שבועות, כמו כלבלב.

יאנה: בלעדיך הייתי בורחת עוד הרבה לפני.

ריקה: אני יודעת.

…..