רופאות
מאת: רולף הוכהוט, תרגום: אורי שני
.
דמויות:
רופאות: קובלנקו, מיכלסברג, פלנר
רופאים: מיכלסברג, יוהנסן, האזה, רימנשילד, צילנר
תלמיד: מיכלסברג
תעשיין: בבלינגר
תובע: ביטרים
מנתחים: וילד, רצינגר
אחות
נער מעלית
מערכה 1,2,3 בגרמניה המערבית, מערכה 4 בשוודיה, מערכה 5 באוסטריה. שמות התרופות מומצאות.
מערכה ראשונה
"… ובכל זאת היססה כל ממשלה בגרמניה המערבית עד כה להסיר את הליקויים ב"חוק התרופות". כי ליקויים אלה מביאים לתעשיית התרופות הגרמנית, בהשוואה לזו האמריקאית או השוודית, לדוגמא, הקלות רווחיות ביותר בעיקר בתחום אישור תרופות חדשות. יתרה מזו, החוק גרם ליצרנים לא-גרמנים לעתים קרובות להביא תרופות לאישור בגרמניה, שבארצם לא אושרו. בצורה זו ניתן לאסוף אצל לקוחות גרמנים מידע על תופעות לוואי (וגם להרוויח המון כסף), מה שעוזר לאישור התרופה בארצות אחרות. לא פלא הוא, שבחוגים המקצועיים מדברים כבר על "תחנת הניסוי גרמניה."
תומס פון רנדו, מגזין צייט, 16.2.1973
(הערת המתרגם: חברת התרופות שאחראית למותם של התינוקות במשפט רמדיה, היא חברת "הומאנה" הגרמנית.)
הבמה: מעבדה ומשרד במפעל תרופות תרופות בגרמניה. הקירות ממשיכים החל מגובה מותניים עם שמשות – "כלובי ניסויים", כמו לידיה קובלנקו קוראת למקום העבודה שלה: רופא בת 60, שעובדת כאן במשרד ובמעבדה המופרדים על-ידי קיר זכוכית ודלת זכוכית, באמצע הבמה. המעבדה מימין, המשרד, קצת גדול יותר משמאל, הכולל את שולחן העבודה של לידיה ואת שולחן העבודה של המזכירה, כולל מכונת כתיבה (המחזה נכתב בשנת 1979). ברקע – קיר חלונות, ממנו נשקף נוף תעשייתי, כולל ארובה.
אין הכוונה להעתיק מציאות, אלא לסמן אותה: מספיקים כמה פריטים, אבל אלה צריכים להיות מדוייקים. למשל מספיק לסמן את המעבדה באמצעות מיקרוסקופ ומעמד עם מבחנות ופיפטות, קערות, צינורות ומבער BUNSEN. הצנטריפוגה הלבנה, שנראית כמו מכונת כביסה ישנה, עומדת על הרצפה, מקובעת. אור המעבדה אולטרה-סגול המכער את החלל ומחזק אצל "הכלואים" את התחושה הבסיסית שהם תחת מעקב תמידי…
במשרד בולטת הכורסה המסתובבת השחורה של הבוסית. כיוון שנקנו הרהיטים בשנות השישים, הם מוסיפים לעולם העבודה אופי של בית כלא. אפילו הנהלת החברה חשה בכך, לכן היא אוהבת, כש"עובדיה" מביאים עציצים: הגב' ד"ר קובלנקו העמיסה על עדן החלון פרחים וקקטוסים ואף הוסיפה מעמד, עליו עומד פיקוס המגיעה עד התקרה. היא מטפלת בו ללא הרף, גם כשהיא מדברת, כמו שהיא עושה בבית עם הכלב, שנשאר שם…
בתה בת ה-37 לובשת שמלת קיץ פרחונית ללא שרוולים, יקרה ואופנתית מאוד; אמה לובשת חלוק לבן מעל שמלתה, שמבצבצת תחת המחשוף, למרות חום יולי-אוגוסט, כי יש מיזוג-אוויר בבניין.
לידיה חוקרת דרך המיקרוסקופ ורושמת הערות; לעתים קרובות מאוד, ולכן זה לא רשום כל הזמן, אלא נתון להחלטתה של השחקנית, היא ממלמלת: "המשקפיים שלי…"; יש לה זוגות שונים, והיא כל הזמן מחפשת אותם…
קטיה: [דופקת בדלת ומיד פותחת את דלת הזכוכית, קוראת] ידעתי. אמא, את שוב לא במזנון! [היא נותנת לאמה "נשיקת מסיבה".]
לידיה: ואני ידעתי,שתבואי היום בצהריים. שבי, יש לך זמן –
קטיה: את צריכה ללכת לאכול.
לידיה: מותק, אני מתעייפת מארוחת הצהריים, שלא לדבר על ההשמנה. ובעיקר – אני אסגור קודם את הדלת – לא טעים לי היום האוכל מול המבט של הבוסים, כשקורבנם, וייס המסכן, שוכב בטיפול נמרץ.
קטיה: יש כאלה שיש להם בוס בעבודה, ויש כאלה שהוא אצלם בבית. ידעתי שלא תבואי לאכול, לכן הבאתי לך סנדוויצ'ים וגלידה. [היא פורסת שתי מפיות קלינקס ומעמידה עליהם כוס קרטון עם גלידה ושני כריכים.]
לידיה: [קמה משולחן אחר] תודה, שוב צרות עם בעלך?
קטיה: אנחנו נוהמים אחד על השני כמו פעם החתולים שלנו. הוא בא בטענות על –
לידיה: בשביל מה התגרשתם, אם אתם כל הזמן מדברים בטלפון?
קטיה: כשיש ילדים, אין באמת פרידה. הוא מדמיין לעצמו, שהוא ייקבל את הילד, כי אני כביכול לא כשירה לדאוג לו. אם לא הייתי סנובית כמוהו, כך הוא אומר, כלומר: אם הייתי עובדת רופא מטפלת כמוהו ולא הייתי מזניחה את תום –
לידיה: הוא צודק. משרה חלקית תיטיב גם עם תום, וגם איתך.
קיטיה: אמא, אישה עם משרה חלקית לא לקוחים ברצינות. אני לא רוצה להיות עוזרת. אבל אני הפרעתי לך, באתי מוקדם מדי.
לידיה: כן, תני לי להכתיב עוד עשר שורות, המכתב צריך להיות מחר בבוקר בברן. יש כאן רומן מתח חדש במגירה!
קטיה: כזה מתח כמו ב"הדוור מצלצל פעמיים" של קיין זה בטח לא יהיה[1] ממילא.
לידיה: [הולכת למכשיר ההכתבה, כלומר, עברה למשרד, היא מכתביה תחילה בעמידה, ואז בישיבה, בזמן שבתה יושבת עם הרגליים על השולחן במעבדה, מעשנת וקוראת] עלמה שטרוטה היקרה! את יכולה ללכת היום חצי שעה לפני הזמן, אבל קחי איתך את המכתב הבא לקוליקר לדואר, הוא חייב מחר בבוקר לברן. תודה. אז ככה:
לפרופסור היקר, שלום וברכה! אני שולחת באקספרס דוגמית של ה-BG-1724 עם הבקשה, לבדוק את החומר מבחינת חיידקים. אנא, מסור לי בטלפון את הממציאים ברגע שיהיו לך… פסוק חדש.
אני מבינה מהתוכנית של הסימפוזיון בגטבורג, שתרצה שם ביום חמישי, ואני אודה לך מאוד, שתקדיש לי שם רבע שעה, למרות העומס הגדול שיש עליך, כדי שנוכל לשוחח על מנגנון ההשפעה של אותו חומר הנ"ל. אני נמצאת ביום שלישי אחה"צ במלון אנגלאיס, טלפון – אנא חפשי את מס' הטלפון, העלמה שטרוטה, והוסיפי אותו! תודה.
קטיה: [בינתיים הניחה את רומן המתח המשעמם ונעמדה בגבה לקהל מול החלון, מעשנת, מתבוננת בחצר המפעל, ואומר עכשיו בהתרגשות לאמה, כשזו חוזרת למעבדה ומלקקת את הגלידה -] בחצר עומדת רכב השרד שלכם; חשבתי שהביג בוס בחופשה?
לידיה: את יכולה בבקשה לכבות את הצנטריפוגה? – תודה. הוא חזר, כי שישה סינים מסיירים היום עם המשגיח שלהם במפעל.
קטיה: [סגרה את המכונה. הרעש נפסק.] הם באים גם אליך?
לידיה: אמרתי להם, שאין לי זמן, שוב להחביא חצי מהמעבדה שלי, רק כי הם מציצים שם עשר דקות. אבל אני צריכה לאכול איתם ארוחת ערב.
קטיה: [פונה חזרה] הנהג של הרולס רויס עומד כל-כך גאה ליד המכונית, כאילו היא שלו.
לידיה: זה מייצר נתינים טובים: הם מדברים על "המפעל שלי", כמו שהבוסים אוהבים לשמוע… אני מחפשת את המספר של המרפאה, אני רוצה לדעת מה שלום וייס.
קטיה: תאכלי, אני אחפש את המספר…
[היא נטלה מאמה את ספר הטלפונים ומחפשת ומחייגת, מעבירה את השפופרת לאמה, שבינתיים הוציאה מהמגירה תיבת תכשיטים, שבה שלוש מטבעות זהב דקיקות, עתיקות. היא מושיטה את התיבה לבתה, נוטלת את השפופרת ושואלת:]
לידיה: מה את חושבת, כמה הם שווים?
קטיה: [נוטלת מעטפה, שאמה הוציאה יחד עם התיבה] בשביל זה אני צריכה לקרוא דו"חות, אני לא יודעת מספיק לטינית…
לידיה: [לשפופרת] בתאבון, בבקשה את אדון ד"ר ריינהרט… בביקור חולים? האם תוכלי בבקשה למסור לו, שד"ר קובלנקו התקשרה… קובלנקו, כן, המספר שלי: 259447. או, אחות, בבקשה, אולי תוכלי לומר לי את, מה שלום האדון ד"ר וייס? מה? לא, לא קרובת משפחה, אני עמיתה. רופאה. טוב, אז שד"ר ריינהרט ייתקשר אלי, בבקשה, תודה. [היא מנתקת, מושכת בכתפיה, ושואלת, משועשעת] אז מה את חושבת, כמה הן שוות?
קטיה: ובכן, לפי הדו"חות, אלה לא מטבעות, זהו "יהלום התקווה"[2], שהביא רק מזל ביש לכל מי שהיה ברשותו.
לידיה: עשרים ושמונה אלף מארק… אני אמורה למסור אותם ביום שני באמסטרדם בתור תשלום למי שפעם הרים את שפופרת הטלפון והשיג לי פגישה של שתיים-עשרה דקות עם שרת הבריאות שלו… פגישה, שעד היום לא הובילה לכלום. [אחרי שבתה הכניסה את הדו"ח חזרה למעטפה, היא הכניסה את המעטפה ואת המטבעות חזרה למגירה, נעלה והכניסה את המפתח לכיס החלוק שלה.]
קטיה: למה מטבעות זהב?
לידיה: כי לא ידענו אם אנחנו יכולים לתת למר ד"ר לשם כבוד מכמה אוניברסיטאות כסף – וכל בנק תיקח אותם מיד ותגיד לו מה הם שווים.
[נכנס תומס, בנה של קטיה ונכדה של לידיה.
….
…
לקבלת המחזה השלם נא לכתוב ל-abumidian@riseup.net
[1] פרנק צ'יימברס מתאהב בקורה פפדקיס, אישתו הצעירה והסקסית של מנהל דיינר מזדקן, בתקופת השפל הגדול בקליפורניה. אהבתם גועשת, עד שהם מחליטים לרצוח את בעלה, יווני, השר בקול טנור שירים שמעצימים את הזוועה. מסירת סיפור הפשע מעמדתו של הפושע, כמעט מעורר חמלה ומושך את הקורא לצידו של צ'יימברס. משפט הפתיחה של הספר: "זרקו אותי ממשאית החציר בערך בצהריים."
[2] יהלום גדול במשקל 45 קרט, בגוון נדיר ביותר, המוצג במוזיאון בוושינגטון, נמצא, לפי המסופר במאה ה-17 בהודו, במשקל מקורי של 115 קרט, ומפורסם בגלל האגדה, שהוא מביא מזל רע.
//
//
//
abumidian 