סונדרס: שכנים

סלון ביתה של אנגליה גרושה בסוף שנות העשרים לחייה. היא קוראת. דפיקה בלדת. השכן השחור מלמעלה מבקש סוכר. עד כאן הכל בסדר, אבל מהר מאוד זה הופך להיות אבסורד. הוא רוצה גם לשכב איתה, ומשהיא לא נענית מיד, הוא בטוח, שהיא גזענית ומסרבת בגלל גון עורו. היא מבטיחה לו שלא זו הסיבה, אבל איך היא תוכיח את זה?

"היא: אתה באמת יש לך תסביך נחיתות, מה?

הוא: כן. (שהיה קצרה.) זה מזכיר לי בדיחה, את מכירה? כשאומר הפסיכולוג למטופל שלו: 'אל תדאג, אין לך תסביך נחיתות – אתה באמת נחות.' (הוא צוחק)"

הוא לא מוותר, מגלה שהתירוץ שלה, איזה אורח שהיה אמור להגיע, היה המצאה, ומתפרץ באלימות, אחר-כך הוא בוכה, ולבסוף היא בכל זאת שוכבת איתו, אבל לא עומד לו.

המחזה חורץ משפט הן לליברליות הקולוניליסטית, עם ההעדפה המתקנת (זה נושא, שמדובר עליו בהרחבה במחזה) והן למדוכאים עם תסביך הנחיתות שלהם, אבל אנחנו אוהבים את שניהם ומרחמים עליהם.