מזל טוב, מדינת ישראל!

את המכתב הבא שלחתי לחברים במאי 1998, לא היה לי מייל, כתבתי אותו בתוכנת "איינשטיין" (מישהו זוכר?), וראש הממשלה היה – ביבי!

למדינת ישראל, שלום!

מחר את תהי בת 50, ואני רוצה לאחל לך מזל טוב!

אני שולח את המכתב הזה לכמה חברים, כי אני רוצה שהם יידעו, כמה אני אוהב אותך. לכבוד יום ההולדת שלך הסתפרתי היום, ואני אמשיך להעביר לך 1400 כל חודש דרך מס הכנסה, ועוד הרבה יותר, דרך כל מני מיסים אחרים, מה שבסך הכל מגיע לסכום שאני משלם לבעל הבית על הדירה.

ואני נותן בכיף, בהכרת תודה! כי את נותנת לי עבודה. נכון, יש כאלה, שרוצים שתתני פחות עבודה, שתהי ליבראלית יותר. למשל שמעתי, שלכבוד יום ההולדת את רוצה לעשות מחווה ממש ליברלית. בעצם, את יודעת, אני הייתי מעדיף, שתהי קצת פחות ליברלית – מתוך עניין אישי.

חוץ מזה את גם נותנת להמון אנשים כח. יש כאלה שקוראים לזה אלימות, כאילו זה היה משהו רע; אבל  – לא חייבים להקשיב לאנשים כאלה, שרק רוצים להרוס.

וחוץ מזה את הרי נותנת המון לאחינו החרדים, שנותנים משמעות לחיינו כאן. באופן כללי נראה לי, שאת נראית כמו הגברת ההיא מהמחזה השוויצרי הזה. אבל את כמובן לא זונה, רק בגלל שאת נותנת! יש כאלה שקוראים לך ככה, אבל זה לא הוגן. את הרי בכלל לא נותנת למי שמשלם לך!

יש לנו בן קטן, קוראים לו מדין, ואנחנו מתכננים לו אח או אחות, שלא יהיה בן יחיד. גם לך היתה אמורה להיות אחות תאומה, אבל היא נפטרה זמן קצר אחרי הלידה. מאז, מזה 50 שנה, יש כאלה שמאחלים לך אחות, כדי שלא תהי בת יחידה. וכדי שהירושה תתחלק שווה בשווה. אני יכול להבין אותם, אין לי התנגדות, וזה נראה לי לא הוגן להתנגד לזה, אבל במקרה שלך הייתי ממליץ לוותר על זה.

אני שם לב, שהתדמית שלך, במיוחד בחו"ל, כבר לא כל-כך חיובית. אני רוצה להגיד לך משהו על זה: שזה לא יזיז לך! אני יודע היטב, שיש נשים, שעבורן יום הולדת 50 הוא בעייתי, בגלל גיל הבלות וכו'. אבל אני אגיד לך משהו: את עדיין פצצה, פצצה אמיתית, עדיין בחורים צעירים מתים עליך, רובם בני 18 עד 21, כבר 50 שנה הם מתים עליך, אחד או שניים בממוצע כל יום! את יכולה להיות גאה בעצמך…

כן, אז עוד פרצת גבולות וכבשת את כל הארץ, היום את בנסיגה. טוב, את כבר לא הכי צעירה.

לא, לא, אל תביני אותי לא נכון, את לא זקנה, אבל את בכל זאת מתקרבת ל… צריך לחשוב על העתיד… ולכן רציתי להציע לך משהו:

יש קבוצה של אנשים שחושבים: "אנחנו לא רוצים להיות מחוברים לצינורות וליפול למעמסה על המשפחה ועל החברה. במקרה, שזה ייקרה, אנחנו מבקשים לנתק אותנו מהצינורות, כדי שנוכל למות בכבוד." טוב, אז אבא שלך, הקיבוץ, עשה את זה. הגיוני. למה להמשיך חיים שבעצם כבר הסתיימו?

בבקשה תחשבי על זה. אני מקווה, שנתתי לך אומץ, ושוב – אני מאחל לך כל טוב.

בברכה,

אורי שני