Skip to content

אונס

מאת: סעד אללה ונוס (מחזאי סורי, נפטר ב-1997 מסרטן)

תרגום חלקי, עם דגש על הסצנות עם הדמויות הישראליות: אורי שני

המחזה נכתב בעיצומה של האנתיפאדה הראשונה.

הזמן: 1987

דמויות:

אל-פאריה, נולדה ב-1954, האחות הבכורה, התייתמה משני הוריה בגיל 16.

איסמאיל, נולד ב-1960, אחיה, נשוי ל-

דלאל, בת של סוחר עשיר

מוחמד, נולד ב-1967, אבי התינוק, נשוי לסיהאם, המגורשת לירדן.

משפחת פנחס:

האם, בעלה נפטר, כשיצחק היה עוד תינוק.

יצחק, בנה, נשוי ל-

רחל

ד"ר אברהם מנחם, פסיכולוג, מטפל של רחל

מאיר, מפקד של יצחק בשב"כ וחבר קרוב של האם

גדעון, איש שב"כ

משה,דוד, אנשי שב"כ

שתי הסצנות הראשונות הם פרולוגים.

1

משתתפת: אל-פאריה

2

משתתפים: ד"ר

האם

מאיר

גדעון

משה

ספר הצרות היומיות: פרק ראשון

דלאל, אל-פאריה, אחרי זה: גדעון (+משה)

בעיקר אקספוזיציה, אחרי זה: לוקחים את דלאל

[דופקים בדלת בחוזקה.]

דלאל:

מי זה יכול להיות?

אל-פאריה:

[אצה עם בקבוק החלב ועם המוצץ לדלת.] מי זה?

גדעון:

[מבחוץ] פתחו! שב"כ!

דלאל:

מה נעשה, אחותי?

אל-פאריה:

קחי את עצמך בידיים ואל תאמרי כלום.

גדעון:

[מבחוץ] פתחו או שנפרוץ את הדלת!

[אל-פאריה פותחת בשקט את הדלת. גדעון, משה ודוד כובשים את החדר בנשק שלוף.]

אל-פאריה:

לאט לאט – אתם מפחידים את התינוק.

גדעון:

האם זה הבית של איסמאעיל אל-ספדי?

אל-פאריה:

כן. ואיסמאעיל אל-ספדי עצור אצלכם.

גדעון:

[לדלאל] האם את אשתו?

אל-פאריה:

[לוקחת ממנה את התינוק ונעמדת כמגן לפניה.] מה אתם רוצים ממנה?

גדעון:

האם את אשתו של איסמאעיל אל-ספדי?

דלאל:

כן…

גדעון:

[לשמה] קח אותה.

אל-פאריה:

לאן?

גדעון:

זה לא עסקך.

….

ספר הנבואות: פרק ראשון

ד"ר, רחל

התייעצות

ד"ר:

… [מצטט את ירמיהו 8,12 – 11,21 – 9,12 ]

[רחל פנחס, אשת יצחק פנחס, מופיעה, עם פרחים ושקית של קניות. היא צעירה ויפה. שניהם מדברים בהתחלה לקהל.]

ד"ר: [לקהל]

הפציאנט שלי הוא איש רגיל, שגר קרוב לקליניקה שלי. אני מכיר את אשתו היטב.

רחל:

[לקהל, היא קרובה אליו] לפני שנתיים הוא טיפל בי בגלל התמוטטות עצבים.

ד"ר:

היא סבלה ממצבי רוח תכופים, שינויים קיצוניים ומהירים מאופוריה לדכאון. היא איבדה את ארוסה באחד המבצעים של צה"ל, והקדישה את עצמה לחלוטין לדאגה ולטיפול באביה החולה, אחרי זה.

רחל:

כאשר אבי מת, נכנסתי לדכאון וחליתי.

ד"ר:

אחרי כמה פגישות טיפוליות מצבה השתפר.

רחל:

דרכו למדתי להתמודד עם רגשותיי, לא להיות כל-כך נוקשה עם עצמי. באחד הימים ישבתי פה בגינה הזאת. יצחק ראה אותי בוכה ובא אלי. הוא היה גבר מנוסה, שהקרין ביטחון ונתתי בו אמון. הוא אמר לי: "אני ארפא אותך, ואחרי כמה ימים התחתנו."

ד"ר:

היא לא באה יותר לקליניקה, ונראה שהיא הבריאה.

רחל:

יש לנו ילד. אני רוצה שתראה אותו.

ד"ר:

אם היה לי הכבוד להכיר את בעלך, הייתי מבקר אתכם.

רחל:

אכיר לך אותו. אבל הוא תמיד כל-כך עסוק.

ד"ר:

עם ילדך הקטן את בטח לא בודדה.

רחל:

אבל החותנת… טוב, נעזוב שטויות. אני יכול להזמין אותך לארוחת ערב?

ד"ר

בשמחה.

רחל:

אני אתקשר בקרוב.

ד"ר:

קבענו.

רחל:

אז להתראות

ד"ר:

להתראות [רחל הולכת. לקהל] היא נראתה נרעשת, כאילו רצתה להודיע לי משהו. היא חששה, שייפרצו שוב מצבי הרוח האלה.

… [ ירמיהו 17,9 ]

ספר הנבואות: פרק שני

האם, רחל, יצחק – באזור אחר: גדעון

סלון בבית משפחת פנחס.

האם:

אתה כבר מספיק גדול כדי לזהות את הסבתא שלך. מה? מה את ה רוצה? אבא שלך גם תמיד צחק, כשהוא רצה משהו מאמא שלו. שיר, אמא, עוד סיפור ודי… שאני אספר לך את סוף הסיפור על דוד יפה עיניים ? אתה מבין, מה שאני מספרת לך. אני יודעת. אני יודעת, שאתה מבין.

רחל [נכנסה קודם]:

מה את מספרת לו סיפורים אכזריים כאלה! הביטויים לא מתאימים לאוזניו העדינות.

האם:

הבן שלי קיבל חינוך טוב, וזה גם מה שייקבל נכדי.

רחל:

בסדר, בסדר. הבאתי לך סוללות לרדיו.

האם:

תודה.

רחל: [רוכנת על העריסה] והמתוק שלי, הקטן, מה שלומו? מאושר, שאמא שלו חזרה הביתה.

האם: הוא לא אוהב, שאת מתנהגת אליו כמו אל ילדה.

רחל:

ראית, עד כמה לסבתא חשובה הגבריות שלך? טוב, בוא נראה, מה שלום החיתולים שלך. בטח צריך להחליף.

האם:

כרגע החלפתי. גם רחצתי, יישבתי והלבשתי אותו.

רחל:

סבתא לא השאירה לנו עבודה בכלל. האם יצחק התקשר?

האם:

לא… אבל יש מכתב בשבילך.

רחל:

מכתב!

האם:

הוא על השולחן.

רחל:

[לוקחת את המכתב] מדודה שלי מאמריקה. מאז מות אבי היא לא כתבה לי.

האם:

מוטב, שתבוא לפה ותחיה במולדתה, מאשר לפזר את הקשקושים שלה דרך מכתבים. איך אני בזה ללבבות הטהורות האלה, שחושבים, עם כמה מלים ריקות וכמה דולרים – זהו זה… [התינוק בוכה] אני יודעת.. אני יודעת, הגיע הזמן לחלב.

רחל:

זה בסדר, אני אכין אותו.

האם:

קראי את המכתב שלך! [היא פונה ללכת, עוצרת] מתי נגמרת חופשת הלידה שלך?

רחל:

את יודעת, שהאריכו לי אותה עד סוף השנה, אבל תור חל"ת.

האם:

את רוצה לחזור לבית הספר?

רחל:

את רוצה להיפטר ממני?

האם:

אני יודעת, שהעבודה היתה מיטיבה איתך. את כמעט לא יוצאת מהבית.

רחל: אני מרגישה טוב בבית.

האם:

ויצחק? הוא מרגיש טוב?

רחל:

למה את שואלת?

האם:

פניו קודרות בזמן האחרון.

רחל:

מה זה אומר? הוא מותש מהעבודה.

האם:

הוא מתלונן על העבודה?

רחל:

לא… הוא פשוט עייף.

האם: הוא לא צריך להתלונן על העבודה. ואת צריכה לדאוג, שלא יהיה עייף.

רחל:

הוא לא מדבר אף-פעם על העבודה. אל תדאגי. הוא בסדר.

האם: אני מכינה את החלב.

[רחל מתחילה לקרוא את המכתב. יצחק נכנס, רחל מחביאה את המכתב ואצה לעברו.]

יצחק:

שלום, מתוקה!

[רחל מחבקת אותו בחוזקה. הוא מלטף את גבה בתנועה איטית, בהיסוס ובאיפוק.]

רחל: אני כל-כך שמחה, שאתה כאן.

יצחק:

מה קרה?

רחל:

כלום. התגעגעתי אליך נורא! אתה נשאר איתנו הלילה?

יצחק:

כן, אם לא ייקראו לי שוב.

רחל:

יופי. אני מכינה לך את הקינוח, שאתה אוהב כל-כך.

יצחק:

מה שלום הקטנצ'יק שלנו?

רחל:

הוא במצב רוח מרומם. תראה איך הוא מחייך!

[האם נכנסת עם כוס עם משהו מבעבע (תרופה).]

האם: שתה!

יצחק:

מה זה?

האם: תרופה נגד צינון.

יצחק:

אמרתי לך…

האם:

שתה, אתה חיוור לגמרי! [יצחק מציית כמו ילד. לרחל] אם את לא מתחילה לתפקד, הוא לא ייקבל את הקינוח שלו בחיים!

רחל:

הנה, אני הולכת.

[הנשים יוצאות. יצחק נשאר לבד. הוא נראה מותש ולא-רגוע. הוא מתקרב בהיסוס לטלפון. הוא מחפש בעצבנות בספר הטלפונים. הוא מביט מסביב בחשדנות ומחייג.]

יצחק:

הלו…. הקליניקה של דוקטור מחנם… אני רוצה להזמין תור… תקשיבי, גברתי, אני מאוד עסוק, אני יכול לבוא רק היום… תראי את זה כמקרה חירום… לא… לא מפריע לי לחכות בקליניקה… בשעה חמש…. קבענו… פנחס, השם הוא פנחס… תודה… להתראות.

[הוא מניח את השפופרת ובפניו ניכרת הקלה. הוא עוזב את הסלון לכיוון החדר לידו. אחרי זמן קצר נשמעת נגינה יפה של כינור. האור עולה במשרד. רואים את גדעון מחייג. הטלפון בסלון מצלצל. רחל באה במהירות מהמטבח ועונה. נגינת הכינור ממשיכה.]

רחל:

הלו

גדעון:

גברת פנחס!

רחל:

כן. מי מדבר?

גדעון:

גדעון, הנרעש והרוטט, כשהוא שומע את קולך.

רחל:

כבר אמרתי לך: אני לא אוהבת את ההלצות האלה.

גדעון: הלצות! מי מתלוצץ? אם תשוקה, געגועים ומשיכה היו התלוצצות, לא היה דבר רציני בעולם.

רחל:

מספיק!

גדעון:

מה יספק את מי שנכשל מלהשיגך?

רחל:

אם אתה ממשיך, אני באמת מתעצבנת.

גדעון:

כמה יפה את ברוגזך ויפה גם בשלוותך. בכל מצבי הרוח שלך את יפה.

לו ידעת את עוצמת רגשותיי, היית חושבת, שתרגומם לשפת מלים אומלל וחסר… לא.. לא אדבר יותר על רגשותיי… אני יכול לדבר עם יצחק?

רחל:

רגע. אני קוראת לו.

[היא מניחה את השפופרת. הבעת פניה מוזרה. הוא נוקשת על הדלת בזהירות, אחר-כך בתוקף. הנגינה נפסקת, נכנס יצחק.]

יצחק: מה?

רחל:

טלפון.

יצחק:

[לוקח את השפופרת] הלו… הלו גדעון… מה העניין?

גדעון:

אבא מאיר רוצה, שתבוא למשרד.

יצחק:

מתי?

גדעון:

הערב.

יצחק:

אבל אבא נתן לי ערב חופשי!

מאיר:

יש פתאום עבודות חדשות. הזמיר חזר מבית החולים.

יצחק:

אין אף אחד אחר שיכול לעשות את זה בשבילי.

גדעון:

יש לי משהו חשוב לעשות מחוץ למחלקה.

יצחק:

אז תשלח את משה או את דוד!

….

ספר הצרות היומיות: פרק שני

אל-פאריה, מוחמד

הוא רוצה לעבוד בישראל

מוחמד:

את ואיסמאעיל, אתם גם כאלה גיבורים, אתם ינקתם את זה עם חלב אמכם. באשר לי, לא מספיקים חיי משפחה, רחוקים מכל מעשי הגבורה.

אל-פאריה:

תפסיק! למה אתה כל-כך משתוקק ללכלך על ההיסטוריה שלנו ועל הזכרונות שלנו?

מוחמד:

כי ההיסטוריה שלנו מלוכלכת! וכי אלה הזכרונות הנחמדים, שחוסיין אס-ספדי צרב במוחי.

ספר הנבואות: פרק שלישי

ד"ר, יצחק, באזור אחר: מאיר, משה, דוד, איסמאיל, דלאל, גדעון

האונס

בצד אחד הקליניקה של ד"ר מנחם.

…  [ירמיהו 15,10 ]

ד"ר:

באותו יום בא יצחק פנחס. דאגתי לזה שלא יצטרך לחכות הרבה.

יצחק:

[נכנס עם פנים קודרות] ערב טוב, דוקטור.

ד"ר:

ערב טוב. כבר הכרתי את אשתך. אני שמח להכיר אותך!

יצחק:

תודה… אבל הפציינט במקרה הזה הוא אני.

ד"ר: שב בבקשה! [הוא מושיט לעברו קופסת סיגריות.] אתה רוצה סיגריה? [יצחק צוחק בעצבנות, לוקח סיגריה. הרופא מדליק לו אותה.]

יצחק:

תודה. סליחה, שצחקתי. אתה כופה עלי משהו, שאני בדרך כלל כופה על אחרים.

ד"ר:

אתה מציע לאנשים סיגריות?

יצחק:

כן… אבל זה לא העניין.

ד"ר:

בבקשה… במה העניין?

יצחק:

העניין לא כל-כך פשוט.

ד"ר:

אני פה, כדי לעזור לך. תרגיש בנוח ותתחיל לספר מאיפה שבא לך.

יצחק:

אולי עדיף… שלא אדבר הרבה מסביב… מזה כמה זמן אני לא מסוגל למלא את חובתי כבעל, עם אשתי.

ד"ר:

המילה מפחידה אותך?

יצחק:

איזו מילה?

ד"ר:

אימפוטנט. הרי רצית לומר, שאתה אימפוטנט.

יצחק:

כן… וזה מפחיד אותי נורא.

ד"ר:

בוא ננסה לברר את המקרה.

ד"ר:

אתה שייך לארגונים החשאיים?

יצחק:

טוב, זה לא יזיק, אם תדע את זה. אני עובד בשב"כ. אני מקווה מאלה, שיודעים להעריך את העבודה שלנו.

ד"ר:

תחשוב איתי ביחד… האם לא חשבת בזמן האחרון על משהו, שקשור במין? חלום. סיפור. אירוע, שחווית, או שחוו אחרים…

יצחק:

לא.

ד"ר:

למה אינך מביט בי?

יצחק:

אמרתי לך: לא.

ד"ר:

למה הפנית את מבטך כששאלתי אותך?

יצחק:

סתם. במקרה.

ד"ר:

לא, זה לא היה מקרה. אתה איש שב"כ, ואתה מכיר את התגובות הספונטאניות האלה.

יצחק:

אין לזה שום קשר.

ד"ר:

אין לך מושג, מה זה יכול לומר.

….

יצחק:

לפני שלושה שבועות בערך נאלצנו לטלטל אחד מהחארות האלה קצת חזק. אבא רצה, שאני אעזור לו בזה.

ד"ר:

אבא?

יצחק:

ככה אנחנו קוראים לבוס שלנו מאיר.

ד"ר:

אתה נתת לו את הכינוי הזה?

יצחק:

לא זוכר. כולנו קוראים לו אבא.

ד"ר:

זה אותו ידיד משפחה ותיק?

יצחק:

בדיוק.

ד"ר:

המשך בבקשה.

[יצחק קם, פונה למדרגות ועולה למשרד.]

יצחק:

בזמן האחרון התגברו פיגועי הטרור.

משה:

[נכנס עם נייר; בפניו ניכרת שביעות הרצון.] בוס… התרנגולת שלי הטילה ביצים סוף-סוף… שמות, נקודות מפגש.

מאיר:

[לוקח את הנייר ובודק.] למה את המקווה עוד? כולם מפקירים את הגיבור. הם מודים וחותמים. בוא… מעניים אותך להציץ בהודאות שלהם? תראה! [איסמאיל מביט בעניין בנייר, אחרי זה הוא פורץ בצחוק.

משה: [קופץ ממקומו] אתה צוחק, יא בן-זונה?

מאיר:

תעזוב אותו, משה. על מה אתה צוחק?

אימסאעיל:

הם הודו בעברית?

[גדעון נכנס ודוחף את דלאל מלפניו הקשורה באזיקונים.]

גדעון:

הנה הכלה, בוס!

[איסמאעיל מוכה בתדהמה. בפניה של דלאל הבעה מוזרה.]

איסמאעיל: אלוהים יעזור לי…

איסמאעיל:

בני זונות ארורים!

[הקללה חוזרת על עצמה בקצב משתנה, עד שהופך בהדרגה למין חרחור.]

מאיר:

אתה תראה, איך לשונו תשתחרר. שום דבר לא יזיז לגבר כזה – אלא אם אתה נוגע בגבריות שלו. הבהמה הזאת מאבדת את כל היהירות שלו בכוס של אשתו.

יצחק:

ואם הוא לא יידבר?

מאיר:

הוא יידבר. השיטה הזאת יעילה יותר מאשר מכות חשמל. אתה שולף את הכלי שלך ומתחיל את החפלה?

יצחק:

תן לגדעון להתחיל.

מאיר:

הייתי רוצה, שאתה תעשה את הספתח. טוב, זה לא כל-כך חשוב… אתה תעשה את החפלה איתי ביחד. [הוא שם את זרועו על כתפו, והם הולכים לחדר.] אני לא יודע, אם אתה מסוגל להבין את זה, בן שלי: החפלות האלה מביאים אותי לאקסטזה דתית. כן.

[יצחק חוזר לקליניקה. האור במשרד מתעמעם.]

יצחק:

וכך נמשכה "החפלה" עד סופה. [קולו מתוח. הרופא: [מרכין את ראשו.]

האם דיבר האיש?

יצחק:

הוא חטף התקף לב והתמוטט, לפני שיכל לדבר. אחרי החפלה הבאו אותו ואת אשתו לבית החולים. אבל הוא יחזור אלינו.

ד"ר:

מה אתה עשית בחפלה הזאת?

יצחק:

הפרטים כל-כך חשובים?

ד"ר:

בתת-מודע שלך אתה העדפת לבטא את החרטה שלך דרך המחלה. אתה מעניש את עצמך על מה שעשיתם לאשה ולבעלה. אולי הענישה הזאת החלה עוד בזמן החפלה הזאת.

יצחק:

שמע, ד"ר: אני קראתי כמה וכמה דברים על הדבר הזה, ואני מוכרח לומר: זה לא ממש שכנע אותי.

ד"ר:

תתרכז, אדון פנחס, הבט תוך תוכך! יש קול עמוק בתוכך, שאומר, שהיה אסור לכם לעשות את מה שעשיתם, גם אם אתה בטוח, שהתפקיד או המשימה דרשו זאת.

….

[ירמיהו 22,30 ]

ספר הצרות היומיות: פרק שלישי

הרעול, מוחמד

הרעול משכנע את מוחמד לשתף פעולה

ספר הצרות היומיות: פרק רביעי

אל-פאריה, דלאל

דלאל מצטרפת לפעולה מזויינת

אל-פאריה:

פחדתי מהשקט שלה וחיתוך הדיבור הקטוע שלה. לא שמתי לב, שמאחורי הרעלה של הרצינות השקטה נולד משהו חדש.

דלאל:

הארץ קטנה מדי, אחותי.

אל-פאריה:

זאת הארץ שלנו.

דלאל:

בארץ שלנו אפילו הגוף הוא לא שלנו.

אל-פאריה:

אני יודעת שעברת חוויה מזעזעת.

דלאל:

הארץ לא מספיקה בשבילם ובשילנו. או הם או אנחנו.

אל-פאריה:

זאת ארץ ברוכה. אילולא הנטיות התוקפניות האלה, היא הייתה מכובדת ולא צרה.

דלאל:

הארץ צרה יותר מקבר, אם הם לא נעלמים כולם. או הם או אנחנו.

אל-פאריה:

אילולא הציונות לא היתה עוינות ביננו ובין היהודים.

דלאל:

….

ספר הנבואות: פרק רביעי

מאיר, יצחק,דוד,איסמאעיל

הורגים את איסמאעיל

[ירמיהו 8,11 – 30,12 ] …

יצחק:

אני לא חושב, שהוא יידבר.

מאיר:

אתה תגרום לו ליילל כמו כלב, והוא יטיל את הביצה שלו. אני רוצה, שתנחה את החפלה.

יצחק:

אני הייתי…

מאיר:

מה קרה לך, יצחק? אתה לא מרגיש טוב?

יצחק:

לא… כלום, שום דבר.

[הטלפון מצלצל, מאיר עונה.]

מאיר:

הלו… שלום דוקטור… אתה חושש ללב שלו! … המחבלים האלה אין להם לב… אל תחשוש… זה על אחריותי. [הוא מניח את השפופרת.] מה שלום אמא?

יצחק:

טוב, בוס. הוא מוסרת ד"ש חם, כמו תמיד.

[משה ודוד מכניסים את איסמאעיל. הוא לא ממש הולך בעצמו. פניו ריקות. הוא חי בקושי. משה מתחיל לשחרר לו את האזיקים.]

מאיר:

[מתקרב] אל תוריד לו את האזיקים.

….

ספר הצרות היומיות: פרק חמישי

אל-פאריה, דלאל, אחרי זה: גם מוחמד

מחביאים נשק

[דלאל נכנסת. בטנה בולטת, כאילו היתה בחודשי הריון מתקדמים.]

אל-פאריה:

וידאת, שאף אחד לא עקב אחריך?

דלאל:

כן. הרחוב היה ריק.

אל-פאריה:

ומוחמד? האם הוא ראה אותך?

דלאל:

אני לא חושבת. לא ראיתי אותו.

אל-פאריה:

עדיף כך.

דלאל:

למה?

אל-פאריה:

כלום. עדיף, שלא יהיה בסביבה. מהרי, פרקי את הסחורה. המחבוא מוכן.

[דלאל מרימה את שמלתה ונגלה צרור הקשור סביב בטנה. אל-פאריה עוזרת לה לפתוח את הקשר.]

….

[רעש לא ברור מכיוון הדלת. בתנועה ספונטאנית מתיישבת דלאל על הצרור ומחביאה אותו בעזרת שמלתה.אל-פאריה מתרוממת בזהירות. היא מאזינה קצת ליד הדלת, ואז פותחת אותו במהירות. מופיע מוחמד, מבולבל.]

אל-פאריה:

[כועסת] מה אתה עושה פה?

מוחמד:

[מגמגם] כלום… אני רוצה…

אל-פאריה:

מה אתה רוצה?

מוחמד:

לראות את התינוק… כן.. לראות את התינוק

אל-פאריה:

תפסיק לשקר ותגיד לנו, מה אתה רוצה!

מוחמד:

אל תצעקי עלי.

אל-פאריה:

אתה עוקב אחרינו?

מוחמד:

[מוכה תדהמה] מה?

אל-פאריה:

תגיד כבר – אתה עוקב אחרינו?

מוחמד:

אחותי…

….

ספר הנבואות: פרק חמישי

רחל, גדעון

האונס השני

[אור על חדר בביתו של גדעון. גדעון מופיע חצי לבוש, רחל מתפתלת על הרצפה, שערה פזור, בגדיה קרועים, גופה נראה דרך הקרעים.]

רחל:

אלוהים… איזה נמושות נהינו… איך יכולת לעשות דבר כזה?

גדעון:

סליחה על הבגדים. אבל אפשר לסדר את זה.

רחל:

חלאה מטונפת! … זה מה שחבל לך עליו. ומה איתי?

גדעון:

אפשר פשוט לכבס אותם.

רחל: איך אתה יכול להיות כל-כך מנוול ונבזה?

גדעון: אם את ממשיכה לגדף אותי, יהיה לי קשה להתאפק. את כל-כך מגרה, כשאת כועסת – [הוא נותן מכה ידידותית – "צ'פחה"] ועוד יותר מחרמנת, כשאת מתנגדת.

רחל:

אל תגע בי! אלוהים! איך יכולת להיסחף ככה!

גדעון:

נו באמת, אל תשחקי אותה מריה הקדושה. את ידעת בדיוק מה אני רוצה ממך.

רחל:

איך יכולתי לדעת, שתיקח לך את זה ככה?

גדעון:

כך או אחרת, מה ההבדל? אני מודה, אני אוהב גסות מסויימת בסקס.

רחל:

גסות? אתה כפית את עצמך עלי!

גדעון:

אני לא שייך לסוג הגברים, שנמסים כמו חתיכת חמאה. יש לך חתיכה כזאת בבית, זה מספיק.

רחל:

לא מעניין אותי, איזה סוג גבר אתה, ואני לא יודעת מה גברים אחרים חושבים עליך. אותי, אותי אתה אנסת!

גדעון:

אל תשכחי שבאת לכאן מרצונך החופשי.

רחל:

אני באתי, כי הצעת לי חברות, וכי הייתי זקוקה לחבר…

גדעון:

זאת היתה דרך לזכות באהבתך.

רחל:

או דרך, לפלס לי דרך לגיהנום. אלוהים! אתה מבין מה עשית? אני אשת חברך!

גדעון:

מי אמר שבעלך הוא חבר שלי. חברים יש ברגד, לא בשב"כ. הכח הוא החבר היחידי שלי. אני צבר. צבר לומד, שגבר אמיתי לא זקוק לחברים, ואסור לסמוך על אף אחד.

….

אבל הוא רצה להיות האכזרי מכולם. הוא לקח סכין

[הוא מתגבר עליה ומתחיל את מעשה האונס מחדש. האור יורד.]

ספר הנבואות: פרק שישי

יצחק, האם, אחרי זה: גם רחל

רחל חוזרת מהאונס

[סלון ביתם של משפחת פנחס. יצחק יושב חסר ישע. האם קוראת בירחון; בתנועה מכנית היא מדליקה את הרדיו.]

רדיו:

מטוסי חיל האוויר תקפו היום בסיסי מחבלים בדרום לבנון. הם פגעו במטרות. מקורות לבנונים מדווחים על 34 הרוגים ומאות פצועים. מטוסים שבו לבסיסיהם בשלום. אלוף פיקוד מרכז נתן הוראה לסגור את אוניברסיטת ביר זית, בגלל המהומות שפרצו שם…

יצחק:

[ממורמר] אני מבקש ממך – כבי את הרדיו!

[כיוון שהפריעו לה ממילא, היא מכבה.] רחל מאחרת.

האם:

היא אוהבת להסתובב בחנויות.

יצחק:

תעשי מאמץ, אמא, אל תהי כל-כך קשוחה איתה.

האם:

היה מוטב בשבילה, אילו חזרה לעבודה.

יצחק:

היא לא יכולה להשאיר את התינוק לבדו.

האם:

על הילד אני אחראית.

[מדברים על אבא של יצחק.]

יצחק:

הרבה זמן הוא היה חולה?

האם:

לא.. בכל אופן לא גילו את המחלה לפני זה. מותו היה מרגיע ומשחרר.

יצחק:

למי? לך ולמאיר!

האם:

לכולם. בעיקר לך.

יצחק:

לי?

האם:

בטח. הוא נתן לך חינוך ניהיליסטי. הוא סירב למסור אותך לבית התינוקות בקיבוץ וניסה, לסגור אותך בבית, כדי לגדל אותך עם ההשפעות הרעות שלו. כמה מאמץ השקעתי כדי להרחיק אותו ממך! וכמה פחדתי כשהתחלת לגן כינור. אילולא מאיר לא ידעתי איך לסבול את הנישואין האלה.

יצחק:

לפעמים נדמה לי, שמאיר הוא האבא האמיתי שלי.

האם:

תקשיב, יצחק! אל תאמין, שאני הייתי מתביישת ממך. אתה יוצא חלציו של יוסף פנחס, אבל הייתי מייחלת בכל מאודי שתהיה מזרעו של מאיר. בכל אופן, אם אבא הוא מי שמגדל את הבן ומגבש את אישיותו ובונה את עתידו, אזי מאיר הוא אביך האמיתי.

[האם יוצאת בבהילות.]

יצחק:

אני מותש ומבולבל. אני זוכר אדם בעל תווי פנים נעימים וידיים זריזות, שלוקח חימר ועושה ממנו ארנב או עץ או כינור.

[האם חוזרת; היא נושאת את התינוק.]

האם: המלך כועס. סליחה! סליחה! חגור את חרבך [תהילים 45] כן. הנה אבא. [היא נותנת ליצחק את התינוק.] שחק איתו קצת. בינתיים אני אכין את המיים ואת החלב.

[האם יוצאת. יצחק מצטחקק עם התינוק. רחל נכנסת; שערה פזור והיא עוטה כיסוי.]

יצחק:

איפה היית? התחלתי לדאוג!

[היא קורעת ממנו את הילד ובורחת לפינה.]

האם:

[נכנסת, לעבר רחל בצעדים נמרצים] אני צריכה להחליף לו ולהאכיל אותו! [רחל מנסה נואשות להיאחז. יש מאבק.] הוא הרטיב והוא רעב. בוא, מלכי, בוא! [פתאום רחל מוותרת. האם יוצאת עם התינוק.] "…" [תהילים 45]

יצחק:

[מתקרב לרחל] למה חזרת הביתה כל-כך מאוחר?

רחל:

אלוהים… איזה נמושות נהינו!

יצחק:

[נוגע בה] מה קרה?

רחל:

[נבהלת] אל תגע בי.

יצחק:

מה קרה? מה הקטע שלך?

רחל:

אל תגע בי!

יצחק:

את נגעלת ממני? ידעתי, שלא תסבלי את העניין. אני לא מתלונן. אשה צעירה עם המזג שלך לא יכולה להסתפק בבעל, שמתנהג אליה כמו אח.

רחל:

אלוהים… איזה נמושות נהינו!

יצחק:

אני יודע, את סובלת, ואנחנו הרוסים. אבל… אני קיוויתי, שלא תוותרי עלי. אילו ידעת, כמה אני זקוק לך… לא, אני לא מנסה לעורר את רחמיך, כי רחמים רק יחריפו את המצב. אני בודד… וזה כל-כך נורא, בתור גבר, להיות בודד ואימפוטנט. אין לך מה לומר על זה?

רחל:

אלוהים… איזה נמושות נהינו!

יצחק:

אם יש איזה גבר אחר – אני יכול להבין את זה. זה כנראה המחיר לכל זה. עכשיו אני צריך לשלם…

רחל:

אלוהים… איזה נמושות נהינו!

רחל:

אלוהים… איזה נמושות נהינו!

….

יצחק:

אני לא משוכנע בזה, שזה צודק, מה שאנחנו עושים.

האם:

כל עוד זה נחוץ לכוח ולתהילת ישראל, זה גם צודק.

רחל:

וזה גם נחוץ לכוח ולתהילת ישראל, שגם אני נאנסת!

יצחק:

מה אמרת?

האם:

[בבוז] מה זה הסיפור הזה?

רחל:

החבר הנהדר שלך כרגע אנס אותי.

יצחק:

תגידי את זה עוד פעם!

רחל:

גדעון כרגע אנס אותי.

יצחק:

אלוהים… באמת, איזה נמושות נהינו!

האם:

ניאוף זה דבר אחד ואונס זה דבר אחר.

הוא אנס אותי, בדיוק כמו שהם אונסים את הערביות בעבודה המכובדת שלהם. ספר לה על החפלות שלכם, יצחק! ספר לה על הפטמה הכרותה!

יצחק:

אלוהים… איזה נמושות נהינו!

האם:

זונה!

רחל:

את, אשה עם חלב אם מקולקל! אני ניסיתי לעזור לבן שלך, וזה מה שקרה לי! [היא פותחת את הכיסוי שלה ומראה את בגדיה הקרועים ואת השריטות על גופה.] הביטי בגופי ובבגדיי, מינקת הזאבים…! מינקת של זאבים טורפים במדבר שכוח אל, איזה ישימון…איזו מדמנה!

[היא חוסמת את פיה בידה, כדי למנוע מהקיא לגלוש החוצה ורצה החוצה.]

יצחק:

אלוהים… איזה נמושות נהינו!

האם:

ידעתי, שהזונה הזאת לא שייכת אלינו. [היא משחקת בשערו.] האזין לי, בני! לא ניתן לה להרוס את כל מה שבנינו. בוא, בוא לשדיים של אמא! [יצחק מתנגד.] מזמן לא קראנו את סיפור הבריאה והגבורה. תירגע בני… תן לאמא לערסל אותך ולספר לך, מה שכדאי לך לשמוע.

ספר הצרות היומיות: פרק שישי

אל-פאריה

היא נפצעת בהפגנה

ספר הנבואות: פרק שביעי

יצחק, רחל

יצחק:

האם איבדנו הכל?

[רחל מושכת ללא כוח בכתפיה.]

יצחק:

האם איבדנו הכל, רחל?

רחל:

אולי…

יצחק:

נוותר כל-כך בקלות?

רחל:

אין יותר שום דבר בינינו, ששווה להלחם עבורו.

יצחק:

אני זקוק לך. אם תשארי איתי, נמצא אולי מוצא מהמצב.

רחל:

לא יכולה.

יצחק:

למה? את לא אוהבת אותי יותר בכלל?

רחל:

אני אשה שבורה, ואני צריכה מישהו, שיָרים אותי. לא – אני לא יכולה לעזור לך.

יצחק:

אל תחשבי, שאני אתן לגדעון להמלט. אני לא רוצה לפעול בטיפשות, אבל אני אטפל בעניין.

רחל:

זה לא מעניין אותי. הבטן שלי מתהפכת. אני לא רוצה לשמוע על זה כלום.

יצחק:

את החלטת משהו?

רחל:

אולי.

יצחק:

מה?

רחל:

אולי אני נענית להזמנה של דודה שלי. אנחנו צריכות אחת את השניה.

יצחק:

ואנחנו, אני והקטן, אנחנו צריכים אותך גם!

ספר הצרות היומיות: פרק שביעי

אל-פריה, דלאל

דלאל מספרת לאל-פאריה על האינתיפאדה שפרצה בכל השטחים הכבושים.

אל-פאריה:

מה את מספרת על התינוק ועל מוחמד?

דלאל:

התינוק בסדר, אביא אותו בביקור הבא. מוחמד – המצב שלו מעורר רחמים. הוא נעל את עצמו בחדר. הזקן שלו גדל וגדל, הוא מוזנח לגמרי. לא אוכל, לא ישן. בוהה בחלל. לפעמים גופו רועד כמו בשפעת, ואז הוא בוכה, כאילו מישהו חונק אותו. וכשהוא נרגע, הזיעה ניגרת ממנו, ושיניו נוקשות.

אל-פאריה:

הוא הפסיק לעבוד?

דלאל:

איזו עבודה?! הוא עשה מדורה גדולה, וזרק את אישור העבודה שלו בתנועה חגיגית לתוך האש.

….

ספר הנבואות: פרק שמיני

מאיר, יצחק, אחרי זה: באזור אחר: האם

עקידת יצחק

מאיר:

אני מקווה, שהבראתי ואתה מוכן למשימות חדשות. בכל אופן, אתה בא בדיוק בזמן. יש לנו המון עצורים וחסר הרבה מידע.

יצחק:

בוס… החיים שלי נהרסו ביום אחד. אתה צריך להתחשב בזה, אולי אתה יכול אפילו להבין אותי.

מאיר:

מה זה הסיפורים האלה פתאום. אמא בסדר?

יצחק: אמא בסדר, אבל אשתי… ואני… אני לא רוצה להטריד אותך עם סיפורים לא נעימים; אני באתי כדי לבקש ממך טובה.

מאיר:

איזה?

יצחק:

בחיים לא הייתי מבקש דבר כזה, אבל החיים שלי הרוסים. אתה יכול לעזור לי לקבל משימה בחוץ לארץ? לא משנה איפה. חשוב, שאני אסע לכמה זמן, ושאוכל להיות מועיל בזמן הזה.

מאיר:

איזה מין מנגינות חדשות אלה? המקום היחידי, שאתה יכול להועיל, הוא פה, בישראל. ובמשרד הזה.

יצחק:

אשתי סובלת מבעיות עצבים קשות… ואולי…

מאיר:

[קוטע אותו] אתה יודע, אנחנו לא אוהבים קשקשנים. אתה לא תספר לי סיפורים על הבית שלך, שאני לא יודע. אתה חושב שאני לא מבין מה קרה לך? פתאום התחלת לראות את הערבושים האלה בתור בני-אדם. אבל תחשוב, מה הם עושים ואיזו סכנה הם מהווים. אילו היה להם כוח עלינו, הם היו משמידים אותנו. אתה מטיל ספק בכך?

יצחק:

כמובן שלא…

מאיר:

אז איך אתה יכול לרחם עליהם?

יצחק:

כי אני מרחם עליהם…

מאיר:

אני יודע, שמתי לב: התקפי איבוד ההכרה שלך בזמן האחרון, ועכשיו הבקשה הזאת. אני אומר לך דבר אחד: אל תסחף, ילד! רחמים הם מסוכנים בעבודה שלנו כמו בגידה.

…[ירמיהו  23,9-10  ]

[גדעון נכנס.]

יצחק:

האם בית המטבחיים הנורא הזה המקום, אותו הקמת לכבוד בואו של המשיח? האם זוהי הבשורה שלנו? [הוא מצביע על גדעון.] האם תקים את מלכות המשיח בעזרת האספסוף הזה? אין לי ספק, שאתה יודע מה עשה המנוול הזה… ואולי גם בירכת אותו על כך. איזה נמושות נהינו! כן, זאת הגאולה המיוחלת: הקמת את ממלכת בית הזונות! [מאיר וגדעון שולפים שניהם אקדחים.] אתם יכולים לזרוק מטבע, מי משניכם יבצע את המשימה המכובדת. אתם מומחים שניכם. אבל… אם תרשו לי לבחור, אני מעדיף שרוצח אבי יהרוג אותי.

[מאיר מרים את ידו ללא היסוס ויורה כמה כדורים, יצחק צונח.]

מאיר:

עניין עצוב.

גדעון:

הוא היה רק פלוץ.

מאיר:

תשאיר אותי לבד.

גדעון:

או.קיי.

[גדעון יוצא, מאיר מרים את השפופרת ומחייג. אור בסלון בית פנחס. הטפלון מצלצל שם, האם עונה.]

מאיר:

היבול היה רקוב, אהובתי.

האם:

והוא נזרק.

מאיר:

לא הייתה ברירה.

האם:

האם באמת לא היתה ברירה? אני סומכת עליך… אני סומכת עליך, כי אתה יודע טוב יותר ממני.

מאיר:

האם אוכל לעמוד לצידך?

האם:

מה הייתה עושה, אילולא עמדת לצידי…

[שניהם מניחים את השפופרת בתנועה בסונכרנת.]

האם:

בני…בני… ומחר דוד ישאל על אביו, ומה אספר? בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו.

[האור במשרד יורד, האור בבית יורד לאט.]

ספר הנבואות: פרק תשיעי

ד"ר, רחל

פרידה

ד"ר:

[ירמיהו 25,10 ]

רחל:

הם טענו, שהוא נהרג בתאונה.

ד"ר:

שהוא ניקה את האקדח שלו, ואז נפלט כדור.

רחל:

אבל לנו נודעה האמת.

ד"ר:

לנו נודעה האמת וכתבנו אותה.

רחל:

ההלוויה היתה הצגה.

ד"ר:

האם באה מיובשת, ללא דמעות. מאיר הלך זקוף, רחל היתה ממוטטת… הייתה לידה הרבה זמן, עד שהתאוששה והשלימה את הכנות הנסיעה שלה.

ד"ר:

רשמת הכל?

ד"ר:

כן… הנה הדפים.

רחל:

הגיע הזמן.

ד"ר:

כואב לך על הילד?

רחל:

מה זה יעזור? הוא שייך להם.. הם לקחו אותו, בגלל המצב שלי, ולא אוכל לדרוש אותו בחזרה…

ד"ר אסור לך לאבד את התקווה לקבל אותו בחזרה.

רחל:

אולי מאוחר יותר… כשאאסוף את השברים שלי.

ד"ר:

אסור לאבד את התקווה. הפיצי את הסיפור. לא נעבוד עם אלה, ולא נרשה להם להשתלט על העתיד.

רחל:

אני מקווה, שכוחותיי לא ינטשוני.

ד"ר:

את תצליחי, רחל. את חייבת להצליח!

רחל:

איך אוכל להודות לך?

ד"ר:

לא, לא, אין על מה.

רחל:

הרי… זכיתי באדם ובחבר.

ד"ר:

שמרי נפשך!

[היא מחבקת אותו בחום ונרעשת, לוקחת את המזוודה והולכת.

אפילוג

ד"ר, סעד אללה

שלט:

דיאלוג אפשרי בין דוקטור אברהם מנחם וסעד אללה ונוס.

[האור לא השתנה.תחילה המחבר עומד במקום לא מואר.]

ד"ר:

איפה סעד אללה ונוס?

סעד אללה:

אני כאן.

ד"ר: מאיפה לקחת את הדמות שלי?

סעד אללה:

תחילה זה היה פנטזיה. אבל כמה יהודים אמיצים הוכיחו לי, שהפנטזיה הזאת אפשרי.

ד"ר:

אז אתה חושב, שייתכנו אנשים כמוני?

סעד אללה:

לא, זה אפילו בטוח. בלי אנשים כמוך, ההיסטוריה היתה אופק אפל.

ד"ר:

טוב, האופטימיות שלך קצת מוגזמת, הייתי אומר.

סעד אללה:

אינני חושב כך.

סעד אללה:

תקשיב… היססתי הרבה לפני שכתבתי את המחזה הזה. ההיסוס נבע מהידיעה שהמחזה ייתפס כבריחה מחוכמת. כן, כן אדוני, בשני הצדדים צריך להיות איזון. אני מודה, שבבתי הכלא בצד שלנו גם אין רחמים ולא פחות אכזריות. ואתה חושב באמת, שהמשטרים הערבים ובתי הכלא שלהם מייצגים אותנו, או שהמאבק שלנו נגד ישראל באמת מעניין אותם? לא, אדוני. הבעיה שלנו מורכבת. כי היום ההמשך האורגני של הציונות נמצא במשטרים הערביים. אלה שנכנעים לישראל של מאיר, ואלה שמוכנים להיכנע. אלה שמדכאים את עמיהם ורומסים אותם. ששודדים את אוצרות ארצותיהם ומבזבזים אותם… כל אלה הם המשך, במובן מסויים, של הציונות.

wanus

לקבלת המחזה השלם, נא לכתוב ל- abumidian@riseup.net

כשסעד אללה ונוס פגש את ז'אן-לואי בארו

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: