הוכחה אונתולוגית לקיומי

המחזה נכתב על-ידי ג'ויס קרול אוטס בשנת 1971. תרגמתי אותו ב-1992 וביימתי אותו באותה שנה בפסטיבל עכו תחת השם "שלי". יאיר דלל כתב את המוזיקה. (לשמיעת מוזיקת הפתיחה יש ללחוץ כאן.) לצורך ההפקה המחזה עבר עיבוד משמעותי.

הוכחה אונטולוגית לקיומי

איזה הוכחות יש לקיום האלוהים?

– שאלה, שבמאות עברו

נשאלה רבות: כיום כבר לא.

איזה הוכחות יש לקיום האדם?

– שאלה, שמתאימה יותר לזמננו.

דמויות:

שלי, בחורה בת 16

פיטר ו', איש proofofexistance_image001

אביה של שלי, איש בגיל הארבעים

מרטין רייבן, איש בגיל השלושים

Fade in איטי. חלל עם תקרה גבוהה; קירות לבנים לא מסוידים; חסר ריהוט ובכל זאת מבולגן; שומם; לא אנושי; בקצה שומקום. בו-זמנית נוח, מקום מגורים. מדהים, כמה שהמקום הוא ביתי. בימין: חלון. בשמאל: דלת. בימין על הרצפה: מזרן.

שלי שכובה ללא ניע על המזרן, מתחת לשמיכה מלוכלכת. עדיין fade in : תאורה קרה, שוטפת, חלומית. תאורה ותפאורה נראים איכשהו לא-קיימים, כאילו המחזה משחק בדרגה הנמוכה ביותר של חיות אנושית, בנקודה, בה האנושי עובר בשקט וללא התנגדות ללא-אנושי.

שלי מתעוררת. היא לאט לאט קמה לתחייה. צריך לחוש את הקושי, את המאבק. לחזור! שוב לחזור! היא מותשת, תחת השפעה של סמים, groggy: היא מנערת ראשה, מנסה לסדר את המחשבותיה. תחילה לא מבחינים, אם היא בן או בת – היא רזה באופן קיצוני, שערה קצוץ קצר, פניה לא נשיות, תמות, ריקות, לא מנוסות.

שלי קמה בקושי על רגליה. היא לובשת ג'ינס וחולצת טריקו של בנים, בלי חזיה. היא יחפה או עם גרביים מלוכלכות. תחילה היא חלשה ואיטית; אז היא מתרגשת, נרדפת. לתנועותיה יש משהו לא מכוון, חסר מנוחה, קטוע.

שלי: בשעה הקרובה יוכיחו לי, שאני קיימת… (בקול ברור יותר) בשעה הקרובה יוכיחו לי, שאני קיימת. ההוכחה תופגן לי! תופגן על במה זו! כיוון שאני ניסוי מעבדה – אני מוותרת, אינני מתנגדת. (מתקדמת, קצת לועגת) אני הבחורה, שאת גופתה מוצאים אחרי זה על אתרי בנייה עזובים, תחת ערימת הריסות… או בתא הכלא, איפה שתליתי את עצמי, כדי לתקוע לסוהרת, כי היא רצתה לתת לי סיגריות. לפעמים מוצאים אותי בבתים נטושים כמו זה: באולמות עם תקרות גבוהות, רצפות קרחות, צינורות חשופים, מזרן יחיד מוכתם על הרצפה. אני מקבלת טור בעמוד 17 של העיתון שלכם, ואז אתם הופכים דף… כי בסך הכל … (מפהקת) בסך הכל יש פה גם את עמוד 18, שצריך לקרוא. (שהיה, אז מהר) זהו עידן ההוכחות! מדענים הוכיחו כבר המון! הוכיחו שהשמש היא כוכב רגיל לגמרי עם קוטר של 1392000 ק"מ במרחק ממוצע של 149600000 ק"מ מכדור הארץ … היא תזרח עוד 5000 מיליון שנה הלאה, עד שהיא תתפוצץ ותבלע את כולנו. מערכות שמש התגלו בחורים של השיניים שלנו … ממלכות אגדתיות בכרומוזומים שלנו … שעליהם אין לנו מושג. הטלוויזיה מוכיחה, שקיימים המון בני-אדם: מדליקים אותם, מכבים אותם: חשמל – זה קל. אלוהים קיים – את אלוהים אפשר למצוא במילון ובסיפורים ישנים. מכות, דריכות, סימני אהבה, חופן שיער, תלוש מראשך – אלה הוכחות לקיום של אחרים. את רואה אותם. את חשה בהם. הם כואבים? או, כן! כן. (שהיה) שם העיפו את הראש שלי על הרצפה; (מצביעה לעבר פינה אחת של הבמה) אז הבנתי, שהרצפה קיימת. יום אחד נהיתי גדולה ענקית, והתקרה פה למעלה (מצביעה על התקרה) נגעה בראש שלי, אז גם ידעתי, שהתקרה קיימת. אני רעבה. (היא מתהלכת באיטיות על הבמה, מטושטשת, מחפשת משהו לאכול) איפה שהוא צריך להיות משהו לאכול. איפה הוא שם את זה? משהו מריח כמו אוכל. אולי פה מתחת? אתמול עשיתי למרטין, לבעלי, משהו לאכול, אולי זה היה שלשום. אני שואלת את עצמי, אם הוא אכל את הכל או שהשאיר משהו? אבל איפה? הראש שלי כואב, אבל אני לא ממש רעבה. הקיבה שלי סגורה, כנראה היא לא מקבלת את המזון, אני שונאת את הריח פה. יותר מדי אנשים גרו פה. עכשיו הבית מחכה להריסה, שמעתי, איך הוא אמר את זה … איפה פיטר? שלושה ימים הוא לא היה פה למעלה. אני זקוקה לפיטר. בשעה הקרובה הוא צריך לחזור. פיטר יכול להדוף את ההמון הזה, כל האנשים. הוא מתמצא. אני זקוקה לו, אני זקוקה לתרופה ממנו, עזרה ממנו, אני מאוהבת בו, והוא ואהב אותי. לפעמים הוא לוחץ אותי צמוד לרצפה, שאני לא יכולה לזוז יותר. אז הוא נושם לתוכי… הראש כואב. אני לא יכולה לראות. פינות החדר הן ישרות? (שהיה) הדמויות, שייכנסו לחלל הזה יהיו: פיטר ו., מאהבי; אבי, שטס עכשיו לפה, ועוד גבר, חידה, מרטין רייבן, בעלי החדש. שלושה גברים ואני. המון גברים מסביבי. (היא מעבירה את ידיה בשערה, מהר, בצורה מתחנחנת) אני שואלת את עצמי, אם אני עדיין יפה. פיטר שכח להביא מראה לפה למעלה. הוא התכוון, אחרי זה הוא שכח. עכשיו אני כבר די הרבה זמן פה בחדר הזה; אני לא יוצאת. הם לא נותנים לי לצאת. אני רק אכאיב לעצמי בחוץ, ברחוב, נו טוב… מישהו אולי יימצא אותי. הדלת לא נעולה, אני חושבת, אבל פיטר ו. אמר לי: "אל תצאי אף-פעם!", לכן אני לא יכולה לצאת. הוא נתן לי הוראות מפורשות, לפני עשרה ימים או חודש. אני לא זוכרת. אילולא היה אוסר עלי לצאת מפה, אני חושבת, שהייתי הולכת… הייתי הולכת פעם לדלת (היא הולכת לדלת) הייתי בודקת, אם אני יכולה לפתוח אותה … (היא פותחת את הדלת, שאיננה נעולה) ואילו הייתה פתוחה, הייתי יוצאת. אבל היא נעולה. כבר חודש היא נעולה. אני לא יכולה לצאת (היא עומדת בדלת, בוהה החוצה. היא מדברת בקול מונוטוני, שנהיה יותר ויותר חי, מרוגש.) מאחורי הדלת הזאת יש מסדרון. הטיח יורד. אני יכולה לראות עד לקצה המדרגות במסדרון יש דלתות – כמה מהן פתוחות. כמה סגורות. שמעי! – מישהי בוכה (היא מאזינה. אין קול) אני חשובת, יש פה עוד המון אנשים חוץ ממני בבית הזה. אמש שמעתי כמה בחורות מצחקקות. ילדות. מכות, צעקות ויכוחים ארוכים, משעממים, רדיואים, טלוויזיות, צעדים… זה הבית של פיטר, והוא יכול להכניס את מי שהוא רוצה, הוא אוהב הרבה בחורות, לא רק אותי. את זה אני יודעת. אני לא מקנאת. אני לא כל-כך בטוחה לגבי גופי (היא נוגעת בעצמה) איך אני אקנא? איך אקנא במה שהוא עושה עם גופות אחרים בבית הזה? הייתי רוצה, שפיטר יחזור. אני זקוקה לו. ולאבי. אני יודעת, שאבי בדרך לכאן, ובעלי החדש מרטין גם, כולם באים, מתכנסים בחדר הזה, בתוכי, המון גברים נפגשים בתוכי .. הייתי רוצה, שפיטר יבוא ראשון! הייתי רוצה, שהכל יזורז, החיים שלי יזורזו, ההלימות בראש שלי, מהר, יותר מהר, שייראו לי, שאני קיימת, שאדע את זה בבטחון, כמו שאתם יודעים, שאתם קיימים.

(שלי עוברת באיטיות לימין, פיטר מופיע בדלת ונכנס, ללא קול.

…)

…

בכניסה לאולם ההמתנה לפני ההצגה קיבל הקהל בעכו את השאלון בכניסה לאולם ההמתנה לפני ההצגה קיבל הקהל בעכו את השאלון הבא

כמה סרטונים:

קישורים נוספים: