מחיר הסירוב

הנחת היסוד הראשונה שלי היא, שהמצפון הבסיסי שלי אומר לי בקול ברור, שאסור לי להשתתף במעשים, שעושה הצבא הזה היום. (ייתכן, שהבסיס המצפוני הזה הושחת כבר כמעט כליל, ואני מצליח לשכנע את עצמי, שזה בסדר, אבל זה רק כיסוי, שאמור למנוע את פריצת קול המחאה מתחתית בטן הרכה.)

הנחת היסוד השניה שלי היא, שהמניע העיקרי לא לסרב, הוא פחד.

פחד מפני עונש, פיזי (כליאה), חברתי (נידוי), נפשי (משבר , חוסר איזון) – עונש כלשהו.

ולכן ניסיתי לחשוב על הפחד מפני העונש הקיצוני ביותר, שיכול להתעורר בהקשר זה: הפחד, שיוציאו אותי להורג. זהו פחד לא מוחשי כל-כך עבורנו, כיום, עדיין, פה בישראל, על אף שיש כבר רב אחד, שאיים עלינו בחוק צבאי (קיים, אך לא מופעל), שמטיל עונש מוות על סירוב פקודה.

אבל במשטר (עוד) יותר קיצוני מהקיים כיום בישראל, זה יכול היה להיות פחד מוחשי. ואני מדבר לדוגמא על משטר המלוכה הישראלי מלפני 3000 שנה, או המשטר הנאצי במלחמת העולם השניה.

בקיץ השתתפתי בהפקה של "אוכלים" ליעקוב שבתאי ב"סמינר הקיבוצים". מחד אנו מזדעזעים מהמשטר הזה, שבמובן מסויים מהווה דגם עבור המדינה הציונית ("בית שלישי"…), מאידך העיבוד של שבתאי לסיפור כרם נבות הופך את המזימה הרצחנית ההיא לאקטואלית, כאילו התרחשה בירושלים רק אתמול או היום, ולא "בימים ההם". המלך אחאב ואישתו, המלכה איזבל, זקוקים לשני עדים, שיעידו, שנבות קילל את אלוהים ואת המלך. היועץ שמעי מתקפל מהר יחסית, אחרי שהוא טועם מהמאכלים הנפלאים המוגשים לו, ואחרי שאיזבל מאיימת עליו, שאולי יירצחו אותו ולא את נבות. איליקים הכהן הוא אגוז קשה יותר. הוא אומר לחברו שמעי: "מה ששמעי חייב להרשות לעצמו, אליקים לא יכול להרשות לעצמו." והוא פונה ללכת. שתי התפרצויות זעם של אחאב הילדותי (שהיה לי הכבוד לגלם) מביאות את אליקים להכרה, שהוא לא ייצא מזה בזול, והוא פונה לאסטרטגיה חדשה. אחאב דורש ממנו להשאר, ואליקים שואל את אחאב: "זה צו?" על שאלה זו הוא חוזר, בהבדלי דקדוק מזעריים, שש פעמים! למה? יכול להיות ששבתאי הגזים קצת, אבל כנראה היה לו חשוב להדגיש כאן משהו: ראשית, (וזה לא כל-כך שייך לענייננו כרגע,) אליקים מהווה דמות אב עבור המלך (מה שהיה קל להמחיש אצלנו, כי שחף, ממשפחת תיאטרון החדר, הוא איש גדול!), ולאחאב לוקח זמן להבין, שהוא צריך לצוות על אליקים, מין היפוך תפקידים. אבל ההיפוך הזה הוא אינטרס מובהק של אליקים (בניגוד לציפיות פרוידיאניות), כי אם – וזאת הנקודה המעניינת אותי פה – אם אחאב מצווה עליו, הוא יוכל לטעון, שלא יכל לסרב לפקודה מפורשת של המלך. כולנו יודעים מה דין מורד במלכות…

אליקים אם כן יוצא נקי מהסיפור, הוא רק מילא פקודה, ואילו סירב, היה נרצח במקום נבות. ככה הוא לפחות רואה את העניין. האם גם אנחנו רואים את העניין כך? האם באמת נשקפה סכנה לחייו של אליקים? שאלה, שלעולם לא נוכל לפתור, ראשית, כי מדובר בדמות בדיונית (התנ"ך מדבר על "שני בני-בליעל"), ושנית, חשוב מזה, הוא לא סירב.

(ההצגה הוצגה – אגב – רק במסגרת תרגיל, כי המחזיקה בזכויות היוצרים טענה, שאנחנו לא הבנו את המחזה מספיק טוב כדי להרשות הפקה מסחרית.)

ואני ממשיך לשאול את השאלה הזאת: מהו מחיר הסירוב? לפני כמה ימים ראיתי בתיאטרון "אל-מידאן" בנצרת את המחזה "אימתו ומצוקתו של הרייך השלישי" , בתרגום ובימוי של ריאד מסארווה. שוב נשאלת השאלה נוכח משטר רצחני אימתני מאין כמוהו. אנחנו רואים, איך שכולם מסגירים את כולם, ובעיקר: מפחדים, שיסגירו אותם. אך הגופה היחידה, ההוצאה להורג היחידה בהצגה הארוכה והטובה הזאת, מביטה בקהל רק בסוף ההצגה, ממש בשניות האחרונות, וזה לא סרבן, לא קומוניסט, לא כומר, לא יהודי, לא הומוסקסואל, לא צועני, אלא אחד שהלך עם כולם, עיוור, צייתן. הוא תולה את עצמו, אחרי שראה, מה היטלר הנחית עליו, על משפחתו, על ארצו, ולפני שהוא בועט בכיסא עליו הוא עומד, הוא תולה על צווארו שלט, עליו הוא כתב: "אני הצבעתי היטלר."

אז אולי אנחנו צריכים לשאול: מהו מחיר הציות?

אבל זה נשמע פולמי, ואני חוזר לשאלה: מהו מחיר הסירוב? ואני רוצה לקבל תשובה, מתוך סיפור לא-בדיוני, במשטר הכי מסוכן, המשטר הנאצי. לעזרתי באה התערוכה המפורסמת על "פשעי המלחמה של הצבא הגרמני" במלחמה ההיא, תערוכה שהוצגה בשנים האחרונות בהרבה ערים גרמניות, תערוכה שעוררה ויכוח גדול, על כותרת התערוכה, על עיתויה, ועל בחירת הצילומים, שהוצגו בתערוכה זו. מטרת התערוכה הייתה לשבור את המיתוס על "טוהר הצבא" [ה"והרמכט"] לעומת היחידות הנפשעות, בראשם הס.ס.

מסתבר, שלא רק ס.ס. ואוקראינים היו שותפים ברצח עם והשמדה, אלא גם חיילים סדירים של הצבא.

ופה נטען כנגד התערוכה: "הם לא יכלו להתנגד, היו הורגים אותם בגלל סירוב פקודה."

אני רוצה להביא שלושה ציטוטים מתוך דברים שנאמרו בהקשר לתערוכה ההיא, ואני חושב, שהם מאוד רלוונטיים למציאות שלנו כאן.

וילי גרסן (תובע כללי):

"…. הנאשמים [במעשי טבח] טענו תכופות, שהיו "מחסלים" אותם, אם הם לא היו יורים. אנחנו בדקנו את כל המקרים של סירוב פקודה במדויק, אך לא מצאנו אחד, שבו נשקפה סכנה לחייו של מי שסירב לירות."

ביבליוגרפיה לדוגמא (בגרמנית):

http://www.bpb.de/politik/extremismus/antisemitismus/37986/argumente-gegen-rechte-vorurteile?p=5

ההיסטוריון הנס-אולריך והלר מבילפלד: "גם אם הכרנו במנטליות של ההריגה מרצון, נשארת עדיין השאלה: למה לא התנגדו לכך יותר חיילים וקצינים, לפני זמן לא רב עוד אזרחים שלווים בכפריהם ובעריהם? סעיף 47 של ספר החוקים הצבאי, שנשאר בתוקף עד סוף המלחמה, קובע: 'אם נפגע חוק על-ידי פקודה, אזי אחראי הפוקד עצמו לעבירה.' … למה מעטים כל-כך הפעילו את החוק נגד הפקודות הללו?

1.    לפקודה כוח משלה. לא קצינים ולא חיילים חושבים בתנאיי מלחמה על סירוב פקודה, מה שיכול להוביל לתוצאות קטלניות.

2.    גם לגבי פעולות בלתי חוקיות פעל לחץ קבוצתי גבוה מאוד. לא רצית להיות מוג-לב, שלא מתמודד עם הקושי, בעיקר אם ידעת, שתהיה זקוק לחבריך בקרב הבא או אחרי פציעה.

3.    השנאה כלפי האויב במלחמת הגרילה עלתה עם מספר האבדות בצד החיילים. שנאה זו מצאה לה פורקן, כשמחקו כפרים שלמים ונרצחו התושבים. וודאי יש גם סדיסטים בצבא גדול, אך השנאה הכללית כנראה הייתה משמעותית יותר.

לבסוף: היה צריך אומץ (ZIVILCOURAGE) בלתי רגיל, כדי לסרב להשתתף בפעולות השמדה. היו מקרים בודדים של מחאה כזאת: כמה שוטרים קשישים לא רצו להשתתף בחגיגת הרצח המטורפת. תוצאה: הם הועברו. (דגש שלי, א.ש.)

זה היה מספיק מסוכן, אך לא נודע על שום מקרה של גזר-דין שדה חמור. אבל: היה צריך מאמץ מיוחד, כדי לסרב במצב כזה פקודה. הרוב לא עמדו בזה, המניעים שציינתי היו חזקים יותר.

דבר אחד אני רוצה להדגיש: אינני שופט את התנהגות החיילים האלה מלמעלה, מהקתדרה של המדעים או מהמקום הבטוח של מי שנולד אחרי המלחמה. הייתי בדיוק בן 13, כאשר קרס 'הרייך השלישי', עדיין שיחקתי בשוטרים וגנבים."

יאן פיליפ ראמטסמה (אוצר התערוכה, מאוניברסיטת המבורג, מתוך נאום לרגל פתיחת התערוכה בקיל ב-  7.1.99)

"לפני כמה שבועות דיברתי עם קרובת משפחה על התערוכה: 'כמובן', היא אמרה, 'שהיו פשעים. אבל אלה נעשה בניגוד לפקודות.' התשובה שלי: 'לא, בתערוכה אפשר לקרוא על הפקודות הנפשעות.' תגובתה: 'אז לא צייתו להן.' היא השתמשה בטופוס, שכך או קצת אחרת נמצא בשימוש הרטוקירה הפוליטית של אחרי המלחמה מאז משפטי נירנברג. פסק הדין של נירנברג אומר: 'רבים מהגברים האלה (מהמטכ"ל של ה"WEHRMACHT”( הכתימו ברפש את שבועת האמונים הצבאית. אם זה היה נוח להגנתם, הם אמרו, שהיו צריכים לציית; אם מדברים איתם על הפשעים הנוראים שביצע היטלר והורה עליהם, אז הם אומרים, שהם לא צייתו. האמת היא, שהם השתתפו בכל הפשעים הנוראים האלה, או שקפאו בהסכמה אילמת.'

…

הנה הבת, שמזהה את אביה הנעדר – משתתף בהוצאה להורג, והוא צוחק. עכשיו היא מבינה, למה התכוונה אמה, כאשר אמרה, שהוא השתנה כל-כך בזמן המלחמה. עכשיו, מול הצילום הזה, נהיה סיפור המשפחה המחורר להיסטוריה מלאה. התובנה קשה; אך היכולת להבין הקשרים שווה את הכאב.

…

במלחמה כמו בכל תחום של חיי אדם: אין כמעט תחומים, בהם בני-אדם לא מחלטים החלטות. … מי שמציית לפקודה, לא פועל כמכונה. מי שמציית לפקודה, החליט לציית, גם אם באותו רגע הוא לא מודע לכך. ראיית המלחמה כסובייקט פועל מעצמו משכיחה לנו, מה הוא מוסר. הוויכוחים על התערוכה הזו מראים, עד כמה עד היום קשה לדבר על נושאים מוסריים.

ראשית אומרים לנו: מי עושה אותך שופט? העמדה הכאילו-מוסרית של מי שאומר, שהוא לא רוצה לשפוט, כי הוא לא רוצה להתנשא, אומרת רק, שעבורו השאלות של נכון ולא-נכון וצדק ועוול כבר לא משמעותיות.

הטענה השניה אומרת: אם האחד לא היה עושה זאת, היה עושה זאת השני. רק: בשאלות מוסריות השאלה היא קודם כל, מה אני עושה או לא עושה. בעשייתי אני מחליט, מי אני הולך להיות בשארית חיי: במקרה הקיצוני – רוצח. ואין לזה שום קשר, מה אחר עושה עם חייו שלו."

סוף ציטוט.

אני לא חושב, שהיעוד שלי הוא להיות רוצח, או קלגס. ואני לא מפחד מפני הכעס של אלה, שכן בחרו בזה. מה איתך?

בברכת שנה טובה!

אורי שני

ספטמבר ‏2002

.

המאמר הופיע גם באתר הגדה השמאלית.

.

//

//