קוריולן
או: The People Are The City
העם והגיבור אצל שייקספיר, ברכט וגראס
הקדמה
הצגות המחזה "קוריולנוס" ב-Comédie française בחורף 1933 בפריז הפכו לקרבות באולם בין פשיסטים לרפובליקנים מדי ערב, עד שראש הממשלה הצרפתי פיטר את מנהל התיאטרון. (Müller\Howald 1996: 61) הקהל הבין, שבמחזה "קוריולנוס" יש ביטוי למלחמת המעמדות בין פטריציים ופלבאים, עימות בין מאות שנים שבעשור הראשון של המאה החמישית (בין 500 ל-490 לפני הספירה) הגיע לשיא ראשון ומכריע. אומנם תקופה זו קצת לוטה בערפל מבחינת יכולת הוכחה היסטורית, אבל זה לא מחליש את השפעתה על המאבקים החברתיים של היום.
צבי יעבץ (1966) מתאר בספרו צורות שונות של תגובות ההמון הרומי, תחילה באופן כללי, אחר-כך לאורך ההיסטוריה הרומית. חלק מעניין במיוחד, לדעתי, עבור אנשים המקורבים לתיאטרון, הוא דיכוי ההמון בתיאטרון בעמ' 34-35 . פרק נרחב (פרק ד') מוקדש ליחסו של ההמון ליוליוס קיסר. בסוף הפרק, בעמודים 87-99, מפרק יעבץ את המיתוס, שאנו מוצאים אצל שייקספיר, ב"יוליוס קיסר", כאילו אנטוניוס סובב את הקהל על האצבע הקטנה שלו, או, בפרשנות עדינה יותר, הקהל אהד את אנטוניוס אחרי הרצח. יעבץ מצייר תמונה של המון עם כוח לעתים גדול מאוד. ולעתים היה צריך כוח עוד יותר גדול כדי לגבור עליו. ואת זה הצבא הרומי עשה בלי היסוס, או כמו שהיום היינו אומרים: "בלי בג"ץ ובלי בצל"ם"…
כשאומרים "המון", יש כאן ערב רב של קבוצות אוכלוסיה, וברור שהפלבאיים היו המאורגנים והמיוחסים ביותר מכל אלה. מסיבה זו המארקסיזם התעניין בהם, ועוד יותר בנציגיהם: טריבוני העם.
שייקספיר מצייר ב"קוריולנוס", כמעט עשר שנים אחרי "יוליוס קיסר", תמונה מעניינת ומאובחנת יותר של העם, ובעבודה זו אנסה לבחון את היחסים בין עם וגיבור בשלושה מחזות:
קוריולנוס של שייקספיר (1608-1609), קוריולן של ברכט (1951-1953) ו"הפלבאים עושים חזרה על המרד"[1] (1966) יכולים להיקרא ברצף אחד, בו כל מחזאי הכניס את המציאות ההיסטורית-פוליטית שלו ואת תפיסתו הספרותית. כל מחזה מכיל את גרעין השני ועולה על הקודם לו במורכבותו. ברצוני להראות זאת בעזרת כשלון הגיבור ביחסו לעם.
את גיבוש היחסים בין גיבור ועם אני רוצה להראות על-ידי שני רגעים דרמטיים: מרד הפלבאיים וגיוס הקולות של קוריולנוס למען בחירתו כקונסול. שני הרגעים ממחישים הן את העימות של שני הצדדים והן את אי-הנחת של העם כלפי המעמד השליט.
כלפי שייקספיר נטען שהעם, כפי שהוא מציג אותו, הינו המון אדיש Ladislaus Löb & Laurence Lerner (1977) אבל איני מקבל גישה זו. לדעתי, גם קוריולנוס וגם העם מורכבים יותר. כלפי ברכט לעומת זאת נטען, שהוא עשה אידאליזציה לעם, ולכן הוא נותן לו יותר משקל מול הגיבור. גם כלפי גראס היו טענות, שהוא כתב מחזה נגד ברכט, בעיקר מצד אלמנתו. לדעתי גראס פירש לא נכון את שייקספיר. הוא לא הבין את הסתירות של הגיבור. על הבמה הוא מראה גיבור בעל מאפיינים גם של ברכט וגם של המצביא הרומי. גראס ממזג בין שתי הרמות: חזרות למחזה "קורליונוס" והתקוממות הפועלים במזרח ברלין ב-17 ביוני 1953. הבמאי עושה שימוש בשיטות של ברכט, משתמש בציטטות ממחזות ומעבודות של ברכט, ומבין, כמו קוריולנוס, שהוא בר-החלפה. גראס החליף את דמות המצביא בדמות האינטלקטואל, לזה – נשקו, לזה – שפתו, והוא מחריף עוד יותר את אי-האחידות של העם, מאשר עשה זאת ברכט.
הקוריולנוס של שייקספיר
"עם קוריולן, כמו שרצה אותו שייקספיר, לא יכלו להשלים לא אריסטוקראים ולא רפובליקאים. לא ידידי העם ולא אויביו. קוריולן לא מצא חן בעיני אלה שהאמינו בהמונים, אבל לא בעיני אלה, שסלדו ממנו. אלה שייחסו להיסטוריה משמעות ותפקיד, ואלה ששללו אותם. קוריולן לא טעם לאלה, שראו באנושות ערימת טרמיטים ולא לאלה, עבורם בני-אדם קיימים אך ורק כטרמיטים בודדים, שנושאים בעול הקיום הטרגי תחת סבל יומיומי. קוריולן לא התאים לשום קונצפציה מקובעת היסטורית של המאות ה-18 וה-19. את קוריולן לא חיבבו קלאסיקאים ולא רומנטיקאים. עבור הראשונים הוא היה לא עקבי, גס ומרושע. עבור האחרים מר מדי, שטוח ויבש." (Kott, 199-200)
קוריולנוס של שייקספיר, אותו כינה יאן קוט "dry as a bone" , נקרא הטרגדיה של הגאווה, אבל היא יותר מזה. הגיבור, הפטריצי גאיוס מרקיוס קוריולנוס, מתבלט דרך האומץ שלו ודרך הישגיו הצבאיים עבור רומא, אבל גם דרך שנאתו לעם, שלדעתו לא מגיעות לו זכויות, ושאותו הוא מתאר במהלך המחזה פעמים מספר כפחדן, חייתי, ומסריח. גם בעיתות שלום הוא נשאר לוחם; הוא לא שולט בלשונו, מה שהיה יכול להבטיח את השרדותו ב"סביבה תרבותית" (רומא). לשונו הבלתי נשלטת וחוסר כשרונו להשתמש ברטוריקה ברגעים קריטיים מסגירים אותו ומובילים למותו. ובכל זאת יש כמה נאומים של קוריולנוס, בהם נשקפת ראית עולם רב-מימדית, למשל כשהוא חושב על האלמנות והיתומים הפולסקיים; או כשהוא מכנה את תולדות האנושות "רצף של אסונות". מולו מופיע העם כאזרחים, משרתים או חיילים. ואצל שייקספיר יש הבדל בין העם הרומי לעומת העם הפולסקי: המשרתים הפולסקיים מגוחכים לעומת אלה הרומיים. (את הסצנות האלה ברכט כמובן מחק, כדי להעלות את קרנו של העם.)
אפשר לומר, ששייקספיר העלה במחזה זה את העם כגורם פעיל על הבמה. מחזהו של שייקספיר מתחיל בהתקוממות. מה שמצית את הזעם הוא מחירי הקמח העולים יותר ויותר. די ברור, שפה שייקספיר התייחס ישירות למהומות שפרצו בשנים 1607 ו-1608 בעקבות העלאת מחיר הקמח. כך השתתפו, לפי מקורות שונים, במאי 1607 בין 1000 ל-5000 אנשים בהתקוממות כזאת ב-Midlands. (Martin 1983: 175, Hindle 2003: 130, Manning 1988: 92) הרי הוא גם כתב את דמותו של קוריולן, כנראה, בהשראת דמויות קיימות בהווה שלו. לא ברור לגמרי, אם זה הדוכס מאוקספורד או מאסקס, או אחד שלישי, או שלושתם יחד (Delahoyde), וזה גם לא עניינו של חיבור זה.
אפשר רק לנחש היום, שהקהל דאז הזדהה יותר עם האזרחים הממורמרים מאשר עם קוריולנוס, לאור המציאות מחוץ לתיאטרון. ולמרות זאת אסור לשכוח, שלהקתו של שייקספיר עמדה תחת חסותו של המלך עצמו: ה-Chamberlain’s Man מתקופת שלטונה של אליזבת הפכו לאחר מותה ל- King’s Man. פה טמונה אולי העובדה, למה שייקספיר לא יכול היה להזדהות יתר המידה עם העם.
בתמונה הראשונה מופיעים האזרחים עם כלי נשק שונים ומוסרים לנו כך מבט ראשון על הטרגדיה: אויב העם הוא קאיוס מרקוס (אחר-כך קוריולנוס), והם מוכנים להרוג אותו. מתוך ההמון בולט האזרח הראשון (כך הוא נקרא), שמדבר על חוסר השוויון בין פטריצים ופלבאיים, אבל גם אומר: "אני מדבר מתוך רעב ללחם, לא מתוך צמא לנקמה." האזרח השני משחק פה את הצד השני ומזכיר את הישגיו הצבאיים של מרקיוס. האזרח הראשון משיב: "את זה הוא עשה רק, כדי שמח את אמו וכדי להתגאות, והגאווה שלו גדולה לא פחות מהישגיו." שתי עלילות צדדיות, שמסבירות את מניעיו של מרקיוס. ראשית את תלותו של הגיבור באמו וולומניה, שחינכה אותו להיות גיבור מלחמה; ושנית, ובקשר ישיר לכך, את המוכנות שלו להלחם ואת האומץ שלו במלחמה נגד הפולסקים, ובמיוחד נגד האלתר-אגו שלו אופידיוס.
כדי לפייס את הרוחות מספר הסנטור מנניוס אגריפה (לפי אחד האזרחים "אחד, שהעם תמיד אהב אותו") לעם את המשל על הבטן והאיברים: האגדה מספרת על האיברים המרדנים (העם), ששובתים נגד הבטן (הפטריציים\הסנטורים), כי היא אוכלת הכל. והבטן אומרת, שהיא שולחת להם את מרבית המזון דרך הדם ומסתפקת במועט. ממניוס נקטע במהלך הסיפור כל הזמן על-ידי האזרח הראשון. עוד לפני תחילת הסיפור, מתלונן הוא על המצב הנורא: "…כל יום מבטלים איזה חוק טוב, שמגביל את העשירים וכל יום ממציאים תקנות חדשות כדי להצר ולהגביל את העניים. אם המלחמה לא אוכלת, עושים זאת הם: זאת כל האהבה שלהם כלפינו."
בסוף מושמץ אותו אזרח "חצוף" על-ידי מנניוס כ"בוהן", וזה פתאום משמיץ את האזרחים האחרים. דבריו של האזרח הראשון הם חשובים מאוד, כי הוא היחיד המעז לומר לסנטור בפרצוף את האמת, ולא מסתנוור מהשימוש של הלשון כנשק. אך האגדה מפספסת את מטרתה, כי מיד מופיע קוריולנוס ומשמיץ את האזרחים. ובכל זאת הם מקבלים חמישה טריבונים, מה שמצביע כמובן על נצחון מסויים.
כשבודקים את המקורות של שייקספיר, זאת אומרת את פלוטארך, מגלים, שבעצם אין שום קשר בין האגדה המפורסמת לקוריולנוס. אז למה שייקספיר הכניס אותה? ראשית, היא באמת מפורסמת, מאז עד היום. אבל חשוב יותר: ממניוס מסמן את הניגוד של קוריולן: הוא יודע להשתמש בשפה, כדי לרמות את שומעיו. לקוריולן לא יוצאים דברי חלקלקות מהפה, הוא פשוט לא מסוגל.
על התמונה השלישית במערכה השניה אומרים האואלד ומילר:
"אין בכל הספרות ביקורת קטלנית יותר בפרלמנטריזם ובטקסי הבחירות שלו מאשר התמונה הזו."
(Müller\Howald 1996: 61)
והם מצטטים את היינריך היינה שכתב בשנת 1838 על הסצנה הזאת:
"אין דבר יותר דומה למצב הנוכחי כיום באנגליה כמו קיבוץ הקולות הזה, אותו אנו פוגשים ב"קוריולן". באיזו החלטיות עיקשת, באיזו אירוניה צוהלת מקבץ כאן התורי (Tory) הרומי קולות של אזרחים טובים, מהם הוא סולד כל-כך במעמקי נפשו. אך הוא צריך אותם כל-כך, כדי להיות קונסול! רק שרוב האצילים, שזכו לפצעים שלהם לא בשדה הקרב, אלא בציד שועלים, ושקיבלו שיעורים טובים יותר בתככנות על-ידי אמהותיהם, לא מפגינים את הבוז ואת הזעף שלהם כמו קוריולן."
(Müller\Howald 1996: 61)
העם מוצג בסצנה זו בשלושה רגעים שונים: לפני המניפולציה של הטריבונים, בזמן קנית הקולות מצד קוריולנוס, ואחרי המניפולציה של הטריבונים. אחרי הסצנה הזאת מגורש קוריולנוס, אבל בהתחלה הוא עוד משתדל בהוראת אמו להבחר כקונסול, על אף שכל זה לזרא לו. בתחילת הסצנה מתווכחים שלושה אזרחים, אם נכון לתת לקוריולנוס את הקול. בגדול הם מסכימים, אבל האזרח השלישי מצביע על בעיה: מה שמבדיל ביניהם, בעיקר, זה לא הצבע, או המראה החיצוני, אלא הדעות. מארקס היה קורא לזה "תודעה מעמדית".
קורליונוס בא ומשתדל למען עצמו בסגנון היבש שלו, והדיאלוג בינו לבין האזרח השלישי הוא מעניין במיוחד, כי שניהם אומרים בדיוק את מה שהם חושבים. נראה, שהאזרח בורר מלים בזהירות, כדי לא להעליב את הלוחם, והוא חד לו חידה. הוא מצליח לעורר את סקרנותו של קוריולנוס ולקבל את תשובתו הכנה, מה שמשקף לזמן קצר שינוי בגישתו. קוריולנוס מתאר בצורה גלויה את השיטה שלו איך הוא מתכוון לזכות באמון העם, אך באחד ה-aside הבודדים הוא נגעל מעצמו. אל העם הוא מדבר בפרוזה, ב-aside הוא מדבר בשירה, האפקט של זה כשלעצמו מספיק, ללא התוכן.
בסופו של דבר האזרחים מבטיחים לתת לו את קולם, אלא שאז דעתם משתנה בהתערבות שני הטריבונים סיקיניוס וברוטוס. אצל שייקספיר יש לסיקיניוס ולברוטוס – שאמורים להיות קול העם – אינטרסים משלהם, והם מפעילים לפיהם את המניפולציות שלהם על העם. כשהם מגיעים, מתחילים האזרחים להביע את דאגותיהם, כי קוריולנוס מיאן להראות להם את פצעיו, כפי שנהוג. הטריבונים מסיתים את העם נגד קוריולנוס, מכינים את הקרקע להתקוממות ושולחים את האזרחים לקפיטול.
כפי שנהוג אצל שייקספיר, חוזר בסוף הסדר על קנו ומות הגיבור הוא סוף המחזה. בעצם לא קיימת תקווה לרומא טובה יותר, כי העם עומד תחת לחץ כפול: מחד המעמד השליט ומאידך הטריבונים המניפולטיביים. העם נותר מפוצל, בעל דעות שונות.
האוארד ומילר מגדירים כך:
"…עד ברכט קבע שייקספיר, איך העם יופיע בטרגדיה או בדרמה הרצינית. ארבעה מאפיינים מחזיקים מעמד כמעט ארבע מאות שנה:
- העם הוא הפכפך, אופורטוניסטי, מוג-לב.
- העם חסר שפה; הוא מדבר ביחד, אחד ליד השני, הוא צריך מנהיגים שיהיו לו לפה.
- על העם פועלים מניפולאטורים, משני צדדים: אויביו ומניגיו.
- העם מפוצל, אינו רואה את האינטרסים המשותפים שלו, אלא רק אינטרסים פרטיקולאריים."
(Müller\Howald 1996: 60-61)
אך ברכט מותיר לנו גרסה משלו, אומנם לא שלמה, ואפשר לראות בה המשך חיובי.
קוריולן של ברכט
שייקספיר היה חביב הקהל בגרמניה של המאה ה-19. לא ברור, אם מארקס התייחס למחזה של שייקספיר בציטוט שאביא, או למקורות אחרים, אבל ברור, שהראיה שלו הייתה שונה מזו של שייקספיר. לפחות הוא לא השתייך ל"אנשי המלך"…
בדיוני האינטרנציונל הראשון ביוני 1865 נשא מארקס נאום בשם "שכר, מחיר ורווח", ושם הוא אומר:
"…כאשר שבתו הפלבאיים ברומא נגד הפטריציים, סיפר להם הפטריצי אגריפה, שהכרס הפטריצית מזינה את האיברים הפלבאיים. אגריפה לא הסביר, איך מישהו מזין את איבריו של איש, בכך שהוא ממלא את כרסה של אחר. …"
(MARX, 1865)
…..
גינטר גראס: הפלבאים עושים חזרה על המרד
בכרוניקה האוטוביוגרפית שלו "המאה שלי" כותב גראס על שנת 1953:
לקחנו את ה- S-Bahn לתחנה Lehrter Bahnhof. שלד הפלדה שלו עדיין עמד. חלפנו על פני חורבות ה- Reichstag, השער הברנדנבורגי, שעל גגו חסר הדגל האדום. רק בכיכר פוצדאם ראינו מהצד שלנו, מה קרה ומה קורה. בית קולומבוס ובית מולדת בערו. פיסות של פלקטים מפויחים רקדו ברוח כמו פתיתי שלג שחורים. האנשים מתקבצים ראינו, נהדפים לפה ולשם, ללא מטרה. אין Vopos (שוטרים מזרח-גרמניים), אבל, בתוך ההמון, טנקים סובייטיים, T 34, הכרתי את הסוג.
שלט אזהרה: "זהירות! אתם עוזבים את האזור האמריקני!" כמה נערים העזו בכל זאת לחצות, עם או בלי אופניים. אנחנו נשארנו במערב. לא יודע, אם אנה ראתה דברים אחרים או נוספים. שנינו ראינו את פני הילד של הטנקיסטים הרוסיים, שהתחפרו לאורך הגבול. ורחוק יותר ראינו זורקי אבנים: בכל מקום היו מספיק אבנים. עם אבנים נגד טנקים. יכולתי לשרטט את תנוחת הזריקה, לכתוב שיר בעמידה, קצר או ארוך, על זריקת אבנים – לא כתבתי מילה, אבל מחוות זריקת האבנים נצרבה בזכרוני.
רק עשר שנים מאוחר יותר, כשאנה ואני היינו הורים לילדים מציקים ואת כיכר פוצדם ראינו מאחורי חומה, כתבתי מחזה […] הוא עסק, בארבע מערכות, בכוח ובחוסר אונים, במהפכה מתוכננת וספוטנית, בשאלה, האם אפשר לשנות את שייקספיר, בהעלאת "נורמות" [ה-Norm א.ש.] ובסמרטוט אדום קרוע, במלים ובטנקים ובזורקי אבנים, באמיצים ובפחדנים, במרד פועלים, שטבעה בגשם, שרק דוכא בכוח, ב-17 ביוני, וכבר סולף להתקוממות עממית והפך [במערב גרמניה] ליום חג, ובכל שנה היו באותו יום יותר הרוגים בתאונות דרכים.
אך ההרוגים במזרח גרמניה היו ירויים, הוצאו להורג. וגם הטילו עונשי כליאה. בית הכלא Bautzen היה מלא עד אפס מקום. […] אבל לפעמים, אחרי עשרות שנים, מנצחים אפילו זורקי האבנים!"
( Grass, 1999:189-191[2])
באפריל 1964 הודיע גינטר גראס לאקדמיה של האומנויות בברלין על תוכניתו לכתוב מחזה בשם "הפלבאים עושים חזרה על המרד", והדגיש, ש"המחזה רוצה להיכתב" (גראס 1968: 124) בנאום "תולדות טרגדיָת קוריולנוס מאז ליוויוס ופלוטארך דרך שייקספיר ועד ברכט ואלי" הוא מתבטא בבירור כנגד העיבוד של ברכט: "אבל לגנוב זה לא קל, ו"לעבד" עוד פחות; כשברכט לקח ממרלו ומלנץ – הלך לו, אבל כשהוא ניסה להפוך את "קוריולנוס" למחזה פדגוגי, לא עמדו לו אלוהי גנבי הקניין הרוחני" (גראס 1968: 102)
גראס מעביר בבחירת הכותרת את הדגש לעם. בשני המחזות הקודמים זכה העם לשלום ולרווחה, לשמחתו של ברכט, אצל שייקספיר זה פחות ברור ולא ברור אם זה מעניין את שייקספיר. במחזה של גראס מפסיד העם, וברור שזה מצער את המחזאי יותר מאשר הכשלון של הגיבור. גראס מבקר את ברכט שלוש פעמים: ככותב הגרסה הקודמת למחזהו שלו, כדמות ראשית במחזה, ובכך, שהוא הופך אותו לדמות משנית לעם (ה"דמות" הראשית).
קוריולנוס הוא בובה מחלון הראווה, וגראס מנסה לומר בכך, כמובן, שברכט הפך את הגיבור המורכב לדמות שטוחה. על העיבוד של ברכט:
"לא רב-מימדיותו של הגיבור עמדה בדרכו של המחזה; אלא החד-מימדיות הברוטאלית שלו, שמעמידה אותו בין פלבאים ופטריציים ושלא מאפשרת לזכות אותו באהדת הקהל לא אצל הפרולטארים ולא אצל השמרנים."
(גראס 1968: 124)
…….
לקבלת העבודה כולה, נא לכתוב ל- abumidian@riseup.net
[1] לא ידוע לי על תרגום של המחזה. אני עבדתי עם המקור הגרמני. תרגום הכותרת הוא מילולי, אך הוא לא מבטא את הרמז למשמעות קרובה: "הפלבאים מנסים את המרד"
[2] הספר תורגם לעברית. התרגום גם נמצא בביבליוגרפיה, אבל לא מצאתי אותו, אז תרגמתי בעצמי מהמקור הגרמני…
"מה שצריך להיאמר" – מה שגראס כתב באפריל 2012 על האיום הגרעיני במזרח התיכון
abumidian 