תחתונים ורודים

"לאן אתה הולך?" שאלה אסתי את מוטי. "בקושי ישבת חמש דקות!" בדרך כלל ישב מוטי שעה ארוכה לארוחת הערב, אבל היום הוא לא היה מסוגל.

היום הגדול הגיע. שנים רבות הוא חיכה לרגע הזה. תכנן אותו, חי בשבילו. על אף שניסה להראות יומיומי, שלא תתגלה תוכניתו, הוא לא הצליח לשבת יותר מחמש דקות.

"אני צריך לצאת." – "אבל מחר באים ממס הכנסה." – "אני אחזור תוך שעה."

הביקורת של מס הכנסה היתה בהחלט קוץ בתחת, אבל דווקא בגלל זה היה צריך להוציא את התוכנית אל הפועל עוד הלילה. מה עוד, שפשוט לא היתה הזדמנות כל-כך טובה כבר שנתיים, ובטח לא תחזור כל-כך מהר. לפני שנתיים היה יכול להיות מוצלח מאוד, אבל ברגע האחרון הוא קיבל פיק ברכיים, כי פחד שיעלו עליו.

הוא יצא מהבית, בודק שאף אחד לא רואה אותו. זה נראה לו קצת כמו סרט אמריקאי, עם מאפיה איטלקית או משהו כזה, והוא הרי היה בסך הכל בעל סופרמרקט, הגדול ביותר באזור. אבל בסך הכל סופר. ה"בסך הכל" הזה, זה היה העניין. ברור.

ההליכה עשתו לו טוב. הוא היה יכול לנסוע באוטו. אבל זה היה קצת כמו יום כיפור, לעשות את זה עכשיו ברגל. הה!

כן, יום כיפור. ללכת ברגל. אז עוד הם היו הולכים ביחד. הוא ובוגי. עכשיו נזכר דווקא ביום כיפור ההוא, שלא היה כל-כך אופייני, כי בדרך כלל הם עשו את יום כיפור בבית. אבל בשנה ההיא, הוא היה שבע, אז בוגי היה שתיים-עשרה, כנראה, הם היו דווקא בתורכיה, עוד לפני שזה הפך לאופנה. והם הלכו ליד איזה אגם, או ים, הוא לא היה מסוגל לזכור, ובוגי לימד אותו להקפיץ אבנים שטוחות על המים. מוטי שאל את בוגי: "תגיד, לדוסים מותר לזרוק אבנים בשבת?" ובוגי צחק וענה: "אני לא יודע אם מותר להם, אבל הם זורקים, זה בטוח"

הוא לא ידע, למה דווקא את זה הוא זכר עכשיו, אולי בגלל המותר ואסור הזה. למרות, שמה שהוא הלך לעשות, לא היה בכלל בתחום של מותר ואסור. זה בהחלט היה בתחומים של מתח ועונג וחלומות שמתגשמים. הוא פנה ימינה ויצא מהשיכון שלהם אל הרחוב הראשי. עכשיו כבר היה חושך מוחלט, ולא היה סיכוי שמישהו יזהה את מנהל הסופרמרקט. הוא לא היה אישיות חשובה ומוכרת כמו אח שלו. זה, בוגי, לא הלך ברחוב מבלי שיברכו אותו לשלום כל כמה מטרים. כן, בוגי היה מוכר, רק מה שהיה פחות מוכר, זה מאיפה כל הכסף שלו. את זה רק מוטי ידע.

פעם, הוא היה בן עשר בערך, אז בוגי היה צריך להיות בן 15, מוטי איבד קלטת של יורם גאון, שהיתה שייכת לחבר שלו מכיתה ה'. הוא חיפש אותה כמו מטורף בכל הבית. ומבלי לשים לב, הוא גם נבר בדברים של בוגי. פתאום הוא ראה ערימה של שטרות כסף. הם נראו לגמרי אמיתיים! בוגי בדיוק נכנס הביתה, וההורים לא היו בבית. ההמשך טבוע עדיין עמוק בגופו ובנפשו של מוטי. המכות וההשפלה, האימה  והכאב, אלה דברים שלא יישכחו לעולם, בוגי! אפילו עכשיו כעבור כל-כך הרבה שנים, הוא סינן את המלים האלה מבין שיניו, בעודו הולך ברחוב. אבל עוד משהו קרה אז: זאת היתה הפעם היחידה, שבה מוטי שאל את בוגי בעיניים גדולות: "מאיפה יש לך כל-כך הרבה כסף?"

מאז הוא לא שואל יותר, הוא מברר.

הוא עבר ליד חלון ראווה והשתמש בו כדי להביט לתוך פניו. הוא היה מגולח כמו תמיד. מאז גיל 16 הוא נאלץ להתגלח פעמיים ביום, כי שערות הזקן שלו צמחו כל-כך מהר. גם בחזה ובגב הוא היה שעיר כולו, ואסתי אהבה אותו על כך. הוא חייך לעצמו, אבל לא היה מרוצה. הוא חייך שוב, עם שפתיים קצת מפושקות, כך שראה קצת שיניים. כן, זה היה יותר טוב.

הוא היה מוכן.

הוא הבחין באיש המתקרב דרך חלון הראווה. הם החליפו מילה, מוטי רק נתן לו מעטפה סגורה, והאיש הלך. השלב הראשון של התוכנית התחיל להתגלגל. הוא הצית לעצמו סיגריה וחזר הביתה.

בלילה תקפו אותו חלומות מוזרים ביותר. בחלום הראשון הוא איבד את המזוודה באיזה שהוא מקום (צרפת?), ואחר-כך הוא נשאר עם מעט דברים, שגם אותם הוא שוכח איפה שהוא, ונשאר בלי כלום, רק תחתונים (ורודים?!!) וחולצה.

בחלום השני שותפים עוד: אסתי, ואחרים, אבל מי שהכי חשוב זה בוגי. והוא פוחד ממנו. הוא ואסתי והילדים נוסעים לאירופה לנופש, אבל זה הבית של בוגי, ומוטי מחכה או מכין ארוחה, ואז הוא רואה קערה עם אורז עם משהו, והוא רוצה לגעת בזה, ובאותו הרגע בוגי מניח את כף ידו הכבדה על הכתף שלו, ומוביל אותו משם, וזה מרגיז אותו טיכו. הוא מרגיש נזוף, מאויים וחסר אונים.

כשהוא התעורר, משהו היה שונה. אסתי לא ממש עזרה לו להבין מה קרה. מה? התוכנית לא פעלה? אבל לאט לאט הוא הבין, שהוא ישן ארבע שנים.

ואז הוא התעורר באמת.

לקח לו די הרבה זמן להתאושש מבליל כל-כך מוזר של חלומות ולחזור למציאות, אבל מהר מאוד הוא הבין, שקודם כל הוא חייב לפתוח עיתון. אכן, לא לקח לו הרבה זמן, עד שמצא את הידיעה ש"איש העסקים הידוע בוגי…  סגר אמש עיסקה לקנית הפועל….".

עכשיו צריך רק לחכות. ובינתיים אפשר לגלגל את יתר חלקי הפרויקט. הוא לא סיפר לאסתי על חלומותיו המוזרים, אל הילדים הוא היה חביב כתמיד, בזמן הוא יצא לעבודה בסופרמקרט שלו.

גם אסתי יצאה, לא לעבודה אומנם, אלא למניקור. העבודה, זה היה התחום של בעלה. לא שהוא היה טוב בזה, אחיו הצליח הרבה יותר בעסקים, ואילו הכירה את בוגי לפני שהכירה את מוטי, בטח היתה מנסה להתחתן איתו ולא עם מוטי. עם ההכנסות של מוטי היא יכלה ללכת למניקור פעם בשבוע, בקושי. אצל המניקור היא שמעה ברדיו ש"על הפועל… נחתה מכה כפולה גדולה: השחקן …. נפצע בתאונת דרכים, והשחקן…. עזב את הקבוצה לטובת קבוצה אמריקאית אשר רכשה אותו תמורת שני מיליון דולר לעונה. בוגי… אשר רק אתמול חתם על עסקת – " – "בוגי! זה הגיס שלי!" – "כן, אני יודעת" הנהנה המניקוריסטית.

בערב חזר מוטי הביתה במצב רוח מרומם להפליא. "שמעת בחדשות? ה- נו, השחקן הזה – " ניסתה לשחזר אסתי את חדשות הספורט, תחום שהיא לא ממש הצטיינה בו. "כן, כן. זה עצוב מאוד בשביל בוגי. דיברתי איתו כבר." אבל משום מה מוטי לא נראה עצוב בכלל. בבוקר עוד היה נדמה לאסתי, שמוטי קם על רגל שמאל, כאילו איזו משאית דרסה אותו בלילה במיטה. "איך היה היום שלך?" – "רגיל." הוא ענה קצר, בלי להרחיב. "טוב." היא החליטה לא לברר את העניין לעומק.

בלילה מוטי שוב חלם חלומות מטורפים לגמרי: היה לו צו מילואים, והוא ידע שצריך קודם לחתום על מדים ואז מגיעים לאיזה מקום (ביפו). הוא נסע לשם באופנוע. כשהגיע, ראה את דקל (מהמילואים) חשוף חזה עם חתכים בחזה ובפנים. גם הוא היה ללא חולצה, והיו שם עוד אנשים (גברים) בלי חולצה. הוא שאל אותו מה קרה, ודקל ענה לו: "עזוב. זה מה שיוצא, כשאתה רוצה להפגין סולידריות. נקלעתי לריב בין אנשים ורציתי להפריד." איכשהו מהמבט או מנימת הדיבור או ממשהו אחר הוא ידע בבירור, שהאשם בקטטה היה בוגי, ושדקל ניסה להזהיר אותו ממנו. אחר-כך שאל את האנשים, אם הם כבר חתמו על ציוד, והם ענו לו שהוא צריך ללכת לרחוב מסובין (או משהו כזה). הם היו מאוד לא נחמדים. כשהלך שאל בצעקה: "אולי בכל זאת מספר בית??"

הוא רכב, עכשיו על אופניים, והייתה שם עליה מאוד תלולה, אבל הצלח לעלות אותה. אחר-כך, במישור, עשה רגע הפסקה, ואז הגיעה אסתי עם אוטו ואספה אותו.

בהמשך התברר שזה אוטו של מוסא הירקן של הסופרמרקט. הם הגיעו לקטע של עליה תלולה, והמנוע נכבה. מוטי הזהיר את אסתי, שזה נורא קשה עם האוטו של מוסא, אבל היא הצליחה. העליה נעשתה עוד יותר תלולה, בעצם כל-כך תלולה, שהיה לו ברור, שיתהפכו. הוא רצה לצעוק: "אני אוהב אותך" כמו אלה במטוס לפני ההתרסקות, אבל זה לא יצא לו מהפה.

הוא התעורר באמצע הלילה מהחלום ולקח לו הרבה זמן להירדם שוב. בהמשך הוא חלם שוב חלומות, מהם לא זכר כלום בבוקר. אבל הוא כבר החליט, כששכב בלילה אחרי החלום ההוא, שעליו לעבור לשלב ב' של התוכנית.

היום היה יום הקניות של אסתי. זה כמובן לא נראה כמו יום קניות של – נגיד – נו, מי זה יכול להיות? נגיד רוחמה, בת הכיתה של מוטי, שפעם אחת היתה אצלם עם משפחה, וזה הספיק לה. אחרי אותו ערב היא אמרה לבעלה: "לפני שאנחנו מכניסים לביתנו אנשים, עם כל הכבוד, צריך באמת לדבר על זה ברצינות."

רוחמה הזאת בהחלט אולי בילתה יום קניות כזה בשוק, ממש בשוק, עברה שעות בין הדוכנים המסריחים, שקלה והריחה, וגם התווכחה עם המוכרים, שחצי מהם בכלל ערבים. רוחמה בטח פילסה לעצמה כל שבוע דרך בתוך הסמטה הצרה המלוכלכת, ואחרי זה גם עלתה עם כל השקיות לאוטובוס הביתה. ככה אסתי דמיינה לעצמה. לא, יום הקניות של אסתי היה אחר. היא עשתה רשימה ופקססה את הרשימה ישר לשולחן של מנהל הסופרמרקט, הלא הוא מוטי בעלה. בשביל להרכיב לעצמה את הרשימה אסתי שמה מוזיקה עליזה, כיבתה את המזגן, פתחה את שני המקררים לרווחה ושמה כסאות כדי שהמקררים ישארו פתוחים. פילוס הדרך היחידי היתה הדרך בין המזווה למקררים, הלוך ושוב, כדי לוודא מה יש ומה אין. דבר שנראה או הריח לא טרי, הלך ישר לפח.

אחרי הפקס פותחים את החלונות, מדליקים סיגריה ושותים קפה. מחכים. בדרך כלל הטלפון בא מיד אחרי הצתת הסיגריה. אבל הפעם היא עישנה את כל הסיגריה ולא היה טלפון. היא מעכה את הבדל במאפרה, סגרה את המקררים, סגרה את החלונות, פתחה את המזגן וניגשה בעצמה לטלפון.

"את מוטי בבקשה. זו אסתי." – "אה, מוטי לא פה." – "איך לא פה?" – "הוא יצא לרגע."

מוזר. לאן הוא יצא? הרי הוא ידע, שזה יום הקניות.

גם בפלאפון הוא לא ענה. טוב, לא חשוב. היא נכנסה למכונית ונסעה לחנות הבגדים האהובה עליה, כדי למלא את מלאי הלבנים שלה. מצב רוחה התערער קצת, וכשהיא ראתה את הקולקציה הוורודה החדשה, היא כל-כך רצתה לקנות אותה, אבל היא ידעה, שמוטי לא ייסבול את זה. למה הוא כל-כך שונא תחתונים ורודים? במקום זה היא קנתה לעצמה סט שחור, שגם הוא היה די חמוד. היא גם מצאה שזה ממש מחמיא לגופה, אולי בעצם יותר מאשר הוורוד.

הפלאפון שלה צלצל. לפי הצג היא ידעה שזה מוטי. "איפה היית?" – "הייתה לי פגישה דחופה עם ספק שעשה צרות." – "ראית את הרשימה?" – " איזו רשימה? – אה, כן, כמובן. יטופל."

//