קסנדרה

או

המזרח התיכון החדש

 

ורייציה על נושא טרגי

מאת :  אורי שני

 .

 .

 .

את לא עוזרת לאף-אחד עם התאטרון שלך.

קסנדרה:

לא, אני רק מבטאת את עצמי.

.

 .

"בשביל ההמונים קיימים רק שני דברים המביאים אותם לידי התעוררות: עוני חומרי וקנאות דתית."

                                        )גאורג ביכנר(

 .

 .

כמה מלים להקדמה:

מעבר לצורך הרגשי, שדחף אותי לכתוב את המחזה הזה, אני חושב, שחשוב היום – יותר מאי-פעם, להראות במחזות שלנו את הקשר בין היסטוריה, מיתולוגיה וספרות; להראות, שהיסטוריה היא צורה של ספרות. היא נכתבת על-ידי מישהו או מישהי, בתוך מציאות חברתית­-פוליטית-אידיאולוגית מסויימת.

המיתולוגיה ממחישה זאת בצורה הטובה ביותר.

 

המחזה הזה כתוב, בכוונה, ברזון, הן מבחינת טקסט, והן מבחינת הוראות בימוי. הוא מחייב עיבוד יצירתי, שיעמיק את האמירה האומנותית-פוליטית-אישית. כל העולה על דמיון היוצרים והיוצרות – יבורך. לדעתי המחזה דורש עושר טכנולוגי מרבי, כגון במה עולה ויורדת במרכז הבמה הגדולה ו/או סרט נע. המוזיקה משחקת תפקיד חשוב ביותר. כן אפשר להעשיר את האירוע בהקרנות קולנועיות.

דמויות:

קסנדרה, בת 25

הוריה, בני 50, מנהלי תאטרון "המזרח התיכון החדש"

מנהל הבנק, בעל יופי של אל יווני

אלוף הפיקוד

סוחר הנשק עדנאן חשוגי

רב יהודי

כומר נוצרי

אימאם מוסלמי

מקהלת שלום-עכשיו, ערב רב של יהודים וערבים, נשים וגברים

מקהלת עלובי-החיים, ערב רב של ערבים ויהודים, נשים, ילדים וגברים

חיילים

פרולוג

קסנדרה צורחת ומשתוללות מאחורי הקלעים. בתודעתה קבלה ההבנה של המשפט הראשון של ההצגה צורה ובגופה ביטוי. במצב הזה היא עולה על הבמה ופונה לקהל.

קסנדרה:

זאת ההצגה הראשונה והאחרונה שלי, ואתם הקהל היחידי שלי. להצגה  הזאת אני כתבתי חלק מהטקסטים, חלק העתקתי וחלק לא ידוע עוד.  ואני משחקת בה את התפקיד הראשי.

כל זאת הודות להוריי, מייסדי התאטרון הזה ובעליו, ומולידיי במאה העשרים אחרי הספירה. הספירה שהחלה כאן בארץ הזאת, וכאן גם תמצא את סיומה. הארץ הזאת, שבמאה הזאת היא מולדתי, מולדת התקוות, השקרים, ההזיות והחזיונות.

לפני יותר משלושת אלפים שנה היתה מולדתי על חוף הים האגאי, החלק הצפוני של הים התיכון. הייתי נסיכה, בת למשפחת המלוכה, לא בת של זוג שחקנים, כמו היום, ושמי – קסנדרה – התפרסם לנצח נצחים )כן, כן, למלים, לשמות יש נצח, רק להם( והוא כיום מלה נרדפת לנבואת זעם.

למה זעם? למה לא פחד? נבואת פחד. אני פוחדת.

זאת ההצגה הראשונה והאחרונה שלי!

הנה הזעם מתחיל להגיע, כי אתם לא מאמינים לי. אפילו אתן, נשים, לא מאמינות לי.

אך אני חייבת לדבר, אפילו במחיר שעצם האמירה מביאה את האסון שאני מנבאת. איני יכולה אחרת. אני דמות מתוך טרגדיה.

)מחקה בסרקזם   Conferencier בקברט( והפעם: הטרגדיה הפלסטינית­ישראלית! קבלו אותה!!

אפיסודיון א

נכנסים הוריה

אביה:

קסנדרה, בתנו האהובה, אנו מברכים אותך. שמונים אחוז מכל הכרטיסים כבר נמכרו, לכל ההצגות.

אמה:

שמך הולך לפניך. והכל בזכותך. אני מבטיחה לכם, קהל נכבד, שתבואו על שכרכם. ותבואו שוב, כי כל הצגה היא שונה.

קסנדרה:

זאת ההצגה היחידה, אמא, לא יהיו יותר הצגות.

אביה:

די, קסנדרה, תמיד הנימה זאת. את לא יכולה להתחיל הצגה מנקודה כזאת.

קסנדרה:

איני יכולה לשתוק. ואתם לא תשתיקו אותי.

אמה:

אנחנו לא משתיקים אותך.

קסנדרה:

אתם משתיקים אותי בכך, שאתם לא מאמינים לי.

אביה:

קשה להאמין לך, קסנדרה. ביחוד בתקופה הזאת. הסכסוך בין ישראל ופלסטין עומד להסתיים. הגבולות נפרצות, השערים נפתחים. תאטרון "המזרח התיכון החדש" פותח את שעריו, והקהל בא. נאלצתי אפילו לארגן סידורי בטחון לשם שמירה על הקהל. תאטרון, שכל ימיו היה מושמץ, שבעליו, הורייך, קסנדרה, הוצאו להורג מידי יום ביומו תחת אש התקשורת ההמונית צמאת הדם. לא האמינו שזה אפשרי. חברים נטשו. את הולדתך ליוו בהשמצות, טענו שאנחנו חסרי אחריות. שלא תעמדי בקרע בין שני העולמות.

ואילו אנחנו האמנו. ובזכות זה אנחנו פה היום.

קסנדרה:

אתם האמנתם רק בתקווה, באושר, בקדמה, בחברה הצודקת. אתם לא מוכנים להאמין לייאוש, לחורבן, לתהום, לחוסר-המשמעות.

הכל מסודר אצלך, אבא. לכל דבר יש הסבר. שבע שנים רעות הן למען שבע שנים טובות. לא, אבא, שבע שנים רעות הן שבע שנים רעות. זהו. נקודה. מאה שנים של סכסוך לאומי על האדמה הזאת הן מאה שנים של שפיכות דמים, הרס, עקירה מהשורשים, הפיכת האדם לחומר בשוק, כמו הנפט. לא למען שום דבר. ככה.

ושלושת אלפים, ארבעת אלפים, חמשת אלפים שנה של דיכוי האשה, אבא, הן חמשת אלפים שנה של דיכוי יומיומי, במשך מילירד וחצי ימים, כל יום סבל חסר-משמעות, חסר תכלית, של מילירדי נשים.

אמה:

את צודקת, קסנדרה. כך היה העבר. ואני לא יודעת מה ילד יום. הזמן הזה הוא זמן של שינויים. של שינויים גדולים, עצומים. ואם יהיה לנו הכח, יהיו שינויים אלה לטובתנו, לטובתנו כנשים, כפלסטינים, כבני-אדם במזרח התיכון.

למען זה אנחנו נאבקים. למענך. למענך נאבקנו כל השנים, שנינו ביחד, האכלנו אותך, גידלנו אותך, לימדנו אותך להיאבק.

אלא שאת לא רוצה להיאבק. את רוצה להיות צודקת.

קסנדרה:

זה לא נכון. למה אתם לא מאמינים לי? למה אף-פעם לא האמנתם לי?? אני רק אומרת מה שאני מרגישה. איני יודעת, למה אני מרגישה את האסון לפני שהתנים מייללים, לפני שהאדמה רועדת, אבל תחושתי הופכת לוודאות, ממלאת אותי, פורצת ממני החוצה כמו לאבה, מכסה את כל העולם שמסביבי.

היא בוכה, ועד הרפליקה הבאה שלה יקרה לה, מה שהיא תיארה כרגע, מתוך התבוננות בהוריה.

אביה )לזוגתו(:

עזבי, המציאות תוכיח לה, שצדקנו. יש לנו הזמנה להופיע בפסטיבל עכו ובפסטיבל התאטרון הניסיוני בקהיר ובג'רש. "המזרח התיכון החדש" יכבוש את המזרח התיכון הישן.

אמה:

לכבוש, לכבוש, זה מה שיש לך בראש. עדיין לא השתחררת מהמושגים הציוניים האלה.

אביה:

איזה שטויות. זה לא קשור ללאומנות. איפה שיש מאבק, שמה יהיו נצחון – ותבוסה – וכיבוש. אם כבר מישהו פה לאומני, אז זאת את.

אמה:

כי אני אומרת שאני פלסטינית? זה שאני פלסטינית, זה עוד לא עושה אותי ללאומנית. זה פשוט חלק ממני. כמו שאתה חלק ממני, כמו שהתאטרון הוא חלק ממני, והקהל הזה.

אביה:

זהות מוגדרת על-ידי הגדרה. אני שחקן, כי זה קהל. אני גבר, כי את אשה – קסנדרה?

קסנדרה פוערת את פיה ואת עיניה. מיד מתנפלים עליה שני הוריה, תופסים אותה ובהמשך ינסו להרגיע אותה )"די… זה בסדר… אנחנו כאן… לא נעזוב אותך…" וכו'(

מתוך פיה הפעור של קסנדרה יוצאת אט אט אנחה חרישית, מתגברת לכדי צעקה מחרישת אוזניים.

 

……..

…

…

לקבלת המחזה המלא נא לכתוב   ל   abumidian@riseup.net

//