Skip to content

פילמון ובאוקיס

פילמון ובאוקיס

מאת: לאופולד אהלסן     תרגום: אורי שני

יוון, סתיו 1944

הבמה, לאורך המחזה: חתך של בקתת איכרים יוונית, בעלת גג מקש. בתוך הבקתה: אח פתוח. מאחור, בתוך גומחה, מיטת ברזל, אותה אפשר להסתיר בעזרת וילון. מעל המיטה מין עלית גג, עם שקים וכדומה, אליה מגיעים בעזרת סולם. שולחן, ספסל, שרפרפים, תיבה. על הקורות תלוים נודות יין, צרורות של תבלינים. על הקיר איקונין של הבתולה הקדושה עם נר. משמאל דלת הכניסה וחלון קטן. מימין דלת נמוכה לעבר הדיר, מבנה רעוע, סגור לעיני הקהל. מאחורי הבקתה צמרות שני עצים. מאחרי העצים: נוף הרים גבוהים. הבקתה בצבעים אפור וחום; הנוף אדום-חלודה וצהוב; השמים תכלת עזה, העצים ירוק שבע. הכל נראה כתמונה ואינו נטורליסטי מדי (!).

ניקולאוס ומרוליה הם זוג זקנים, שהצילו בעבר את חייו של קצין הפרטיזנים פטרוס מפני חיילי הכיבוש הגרמנים. עכשיו הגרמנים כבר כמעט נסוגים, אבל לקראת הסוף עוד התרחש קרב מהאחרונים, ממש בקרבת הבקתה, והזוג שוב הציל את חייו של פצוע אחד, הפעם הוא גרמני.

אחד הפרטיזנים הוא אלקסנדרוס, ואלקה היא אהובתו.

קצת אחרי תחילת המערכה השלישית:

אלקה: (מבחוץ) ניקולָאוֹס ! מָרוּליָה !

מרוליה: בלי אף ציוץ, גם אם כואב לך, שמעת?! (היא מושכת את הווילון, שיסתיר את המיטה.)

אלקה: נו, מה קורה, תפתחו כבר –

מרוליה: כן, כן, אני באה. (היא פושטת את הז'קט ומבלגנת בתנועה אחת את שיערה, אז מכסה את המנורה והולכת לדלת. היא חוזרת עוד פעם ובועטת ברגלה במגף של חייל גרמני, ששוכב במרכז החדר, אל מאחורי הווילון. אז היא פותחת את הדלת.) באמצע הלילה –

אלקה: ממתי אתם נועלים את עצמכם?

מרוליה: הזמנים…

אלקה: (מביטה מסביב) האם ניקולאוס –

מרוליה: (בחדות) הוא למטה.

אלקה: (משועשעת) אז הוא הלך בכל זאת?

מרוליה: (מתוחה) את שואלת יותר מדי! באמצע הלילה את באה – מי שצריכה לשאול פה, זו אני.

אלקה: את יודעת משהו עליהם, אלקסנדרוס היה פה?

מרוליה: (מחוספסת, אבל לא בלי חום) אלוהים! – לפני שעתיים הוא ישב פה, מדונה, אני לא משקרת, הבחור הזה, את יודעת – הוא צוחק כמו סוס.

אלקה: (מרוצה), אה, אני מכירה את זה, ואני אוהבת את זה. (היא מגיעה לשולחן ומתיישבת) תגידי, מה יש להם? היירמני  [=הגרמנים, א.ש.] ממילא נסוגים, אני לא מבינה את זה.

מרוליה: (בחדות) אז מה? זה הכל?

אלקה: מה?

מרוליה: כדי לומר לי את זה, את מעירה אותי?

אלקה: רק תגידי לי, שכבר היית במיטה –

מרוליה: בטח!

אלקה: עם הנעליים?

מרוליה: (מביטה במגפי העור שלה עם השרוכים; שהיה קטנטנה של מבוכה) שטויות. נעלתי אותם, איך שדפקת בדלת.

אלקה: אין דבר כזה, אי אפשר לשרוך אותם כל-כך מהר.

מרוליה: אני הולכת לישון איך שבא לי, בסדר? אני נשכבת ערומה ועם כובע על הראש, ואני לא שואלת אותך! (היא נרגעת ומנערת את הראש) רצה אחרי הלא-יוצלח הזה – באמצע הלילה. בזמני הייתי מתביישת.

אלקה: (מחייכת) מה לעשות, אני משוגעת עליו.

מרוליה: (די כועסת) באמת?

אלקה: (כמעט נבוכה) נו כן, באמת…

מרוליה: ואין לך שמץ תחושת בושה, אה?

אלקה: לא, לא שמץ.

מרוליה: (אורבת לה) הוא טוב?

אלקה: (חושבת, שהיא לא מבינה) מה – ?

מרוליה: (באכזריות) בדיוק זה! בתור גבר – !

אלקה: (בין צחוק לכעס) תפסיקי –

מרוליה: הוא טוב? שאלתי אותך!

אלקה: (בכעס) תפסיקי, אמרתי!

מרוליה: הוא מבין אותך? הוא מקשיב לך? אלקה!! אני שואלת אותך!

אלקה: (צועקת עליה) כן! הוא מבין אותי!

מרוליה: (מרפה לפתע) יופי, וזה די חשוב.

אלקה: את די קשה.

מרוליה: (מתהלכת) אה, הייתי רוצה להיות יותר קשה, באמת.

אלקה: מה יש לך היום?

מרוליה: למה? אני לא יודעת, אני באמת לא במיטבי היום.

אלקה: (דואגת) ואת נראית רע.

מרוליה: (נובחת) אני זורקת אותך החוצה.

אלקה: מה יש –

מרוליה: אני נראית רע. (היא עושה כמה צעדים. ואז היא נעמדת מול אלקה.) אני בת שישים, עוד מעט בת שישים, אני יודעת בעצמי, איך אני נראית, שאני זקנה –

אלקה: (צוחקת) אבל מרוליה –

מרוליה: (בהחלטיות) אני זורקת אותך החוצה. (שוב כמה צעדים. לבסוף היא מתיישבת וקולה כמעט עייף) כן, אלקה, אני מרגישה זקנה. זה פשוט מרגיז אותי, היום הכל מרגיז אותי, תעזבי.

אלקה: מה מרגיז אותך?

מרוליה: אה – כלום. (היא נעמדת.) קחי אותו, כשתיגמר המלחמה מקוללת, תתחתני איתו, עם הבחור הזה. את תקבלי שתיין, כמו זה שלי, אבל זה לא נורא.

אלקה: אבל הוא לא שותה בכלל –

מרוליה: (מחווה) זה בא לבד. ועדיף זה מאשר משהו אחר, הם לא שווים הרבה ממילא,, אז עדיף, שיישתה.

אלקה: (נרגשת) אהה – אז ככה זה!

מרוליה: אני מכירה את זה, אלקה. וזה לא משחק ילדים, להיות נשואה, באמת. (היא מגלגלת לעצמה סיגר.)

אלקה: אני חולמת על זה…

מרוליה: (מגרגרת) נו, ומי לא?

אלקה: (מחייכת, חולמנית) להיות ביחד, כל הזמן, כל יום, לא רק פעמיים בשבוע – כל רגע.

מרוליה: תמיד, כן. יפה, כן. כל יום, ארבעים שנה… (ביובש) הנס הוא – להחזיק מעמד.

אלקה: (משועשעת) למה התחתנת את?!

מרוליה: (מעשנת) ירוקה.

אלקה: את מנסה להפחיד אותי?

מרוליה: (גדול) אה, ילדה, כמה שאת טפשה! (היא מעשנת; קמה, חסרת מנוחה, לא יכולה לשבת.)

אלקה: (מחייכת) למה את מתהלכת כל הזמן? כי הוא פה?

מרוליה: אה, הלמך הזה, השתיין הזה! רק שיעלם לשבוע – מאה פעמים אמרתי לעצמי. ואז אני לא יכולה לסבול את זה, אם הוא הולך לשעתיים. זה הרגל כזה, הרגל טפשי.

אלקה: (מחייכת) אולי בכל זאת יש בזה יותר?

מרוליה: בתולה קדושה! עכשיו היא מתחילה ללמד אותי! רק בגלל שמישהי השתעשע איתה. עם הראשון, אני מבינה, אבל – (פתאום רצינית מאוד) זה לא היה ככה עם פבליס; זה לא היה ככה, כמו שזה הפעם, נכון?

אלקה: (מהססת) אני אהבתי אותו, באמת, את יודעת –

מרוליה: (קצר) העניין נגמר. תיארתי לעצמי. (קצת עצובה) אבל זה היה בא עוד; בטוח.

אלקה: (מהססת) כן, בטח…

מרוליה: ואיך זה איתו? לא, שזה מעניין אותי, כל הסיפורים האלה, סתם רכילות.

אלקה: (מחייכת) אבל היית רוצה לדעת.

מרוליה: כן. וקצת במדויק. – את אוהבת אותו?

אלקה: מאוד –

מרוליה: זה כלום. עוד פעם מאוד?

אלקה: כן –

מרוליה: ועוד פעם – ?

אלקה: (בקלילות) ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם מאוד!

מרוליה: טוב, טוב, זה כבר משהו. וכשהוא נוגע בך, רק ככה בזרוע, ההרגשה – זה יפה, או חם, או –

אלקה: (בשקט) זה כאילו כואב –

מרוליה: (מהנהנת) טוב.

אלקה: כאילו אני נופלת מגשר וממשיכה ליפול וליפול…

מרוליה: (מרוצה) טוב, ככה זה טוב.

אלקה: (בשקט) וזה לא נשאר ככה? תמיד?

מרוליה: (צוחקת) את משוגעת!

אלקה: (עקשנית) אני מדמיינת, שזה נשאר ככה.

מרוליה: (עליזה) את בת שישים, וכשהוא נוגע בך –

אלקה: (מהר) אולי לא בגיל שישים –

מרוליה: אבל חמישים?! (היא צוחקת בקול רם) או אלוהים! אני אלבש שמלות קצרות ואעשה צמות, אני אענטז, כאילו אני בת עשרים! גם אני נפלתי מהגשר, ויותר פעמים ממך! אח, כמה שאת משוגעת!

אלקה: ואני מדמיינת לי, את יכולה להגיד, מה שאת רוצה –

מרוליה: (בהחלטיות) חזיונות, זה לא מה שחשוב!

אלקה: אז מה כן?

מרוליה: אני יודעת?

אלקה: אז מה חשוב?

מרוליה: אילו יכולתי לומר! לפני עשר שנים, לפחות עשר שנים, היה לו טיפוס וכבר חצי מת, אני ניגבתי לו את התחת –

אלקה: (צוחקת)

מרוליה: אה, זה היה כל-כך רומנטי, אבל עשיתי את זה –

אלקה: זה מה שחשוב?

מרוליה: למה לא, אולי זה זה. או כשהוא הסתובב עם הלניה הזאת, הכולרה, את מכירה את המפלצת הזאת. וכשהוא חזר הביתה, שברתי עליו את חבית החלב, והוא הרביץ לי – (נרגשת מאוד) וזה היה יפה!

אלקה: (צוחקת) או אלוהים!

מרוליה: תצחקי, ילדה! ארבעים שנה… מה את מבינה בזה. כשילדתי, והיה לי רע, והוא ישב לידי, ואני חשבתי: הוא הרי לא מסוגל לבכות – למה, טוב, אני חשבתי, הגברים לא מסוגלים, אני לא ראיתי עד אז אף אחד. והוא החזיק את ידי, והוא היה איתן כסלע, ופתאום הוא בכה! … אח, ילדה, את לא יכולה להבין, את יותר מדי צעירה, כדי להבין דבר כזה.

אלקה: (מרימה את מבטה ומחייכת) אני מקבלת תינוק.

מרוליה: (ננערת מהמונולוג שלה) הה?

אלקה: (בעליזות) כן! והוא בן, זה בכלל לא שאלה –

מרוליה: (משועשעת) איזה שחצן! הוא! כמובן, שהוא אמר את זה! רק תגידי, שזה לא הוא אמר את זה..

אלקה: כן, זה הוא.

מרוליה: נו מה, אני לא מכירה אותם? (עליזה) בתולה קדושה, הוא עשה לה תינוק – (פתאום פניה משתנות, והיא סותרת לה.)

אלקה: (המומה) אבל –

מרוליה: את משוגעת? הבחור הזה, אני מאחלת לו, שאת תמליטי לו שבע חתולות – הוא מסתובב, במקום לשבת בבית – ואת רודפת אחריו?!

אלקה: אבל מרוליה –

מרוליה: בלילות הקרים, שאת חוטפת חום כמו כלום? את באמת משוגעת לגמרי?

אלקה: (צוחקת) אני נראית כזאת, שכל רוח מפילה אותה, חלשלושה?

מרוליה: צריך לתת לך מכות על הטוסיק!

אלקה: את די מגזימה, את יודעת –

מרוליה: אני מגזימה! וכשהקטן פתאום מופיע –

אלקה: (צוחקת) אבל מרוליה! זה לא הולך כל-כך מהר –

מרוליה: (כעוסה) אח, פרה מטומטמת, את זה אני יודעת לבד. עכשיו תסתלקי מפה, למיטה.

אלקה: לא, אני ישנה פה.

מרוליה: את – . מה קרה לך?

אלקה: למה, עשיתי את זה הרבה פעמים, פה על הספה, אני לא אפריע לכם.

מרוליה: אבל – זה לא הולך. לא יהיה לך נוח כאן.

אלקה: את תשימי לי כרית. אני רוצה בבוקר מוקדם לעלות למחנה, אז אני לא רוצה לרדת עכשיו את כל הדרך.

מרוליה: מה איכפת לי?

אלקה: שאני אלך לי עכשיו בקור של הלילה? אני אחטוף חום כמו כלום.

מרוליה: (ממורמרת) ועכשיו רק תגידי שהרוח מפילה אותך, שאת חלשלושה!

אלקה: (עליזה) נכון.

מרוליה: (מחייכת ומנידה בראשה) היא מקבלת תינוק, מי היה מאמין…

אלקה: אז אני נשארת.

מרוליה: לא, זה – תחשבי בהגיון, אלקה, אני לא יכולה היום –

אלקה: אבל למה?

מרוליה: כי – (בכעס) תלכי הביתה וזהו, ובלי למה!

אלקה: (פגועה)טוב. (היא קמה כדי ללכת)

מרוליה: (אחרי רגע) את רוצה ז'קט?

אלקה: לא צריך.

מרוליה: מאוד קר בחוץ?

אלקה: (לקונית) זה בסדר.

מרוליה: (לא החלטית) באמת אפשר לחלות בקלות בקור הזה.

אלקה: מה את רוצה עכשיו?

מרוליה: (בחריפות) תשארי כאן, זה מה שאני רוצה.

אלקה: (מרוצה) יופי.

מרוליה: אפשר- לדבר איתך, נכון, זה מגוחך, את תרצי להרוג אותנו, אותי ואת ניקולאוס.

אלקה: (המומה) תגידי, את בסדר, או שהשתגעת קצת?

מרוליה: תקשיבי, אלקה. (היא תופסת אותה בזרועה) – כשהיה הקרב הזה, פה בחוץ, אנחנו הכנסנו את אחד הפצועים.

אלקה: שלנו?

מרוליה: לא. שלהם.

אלקה: (מופתעת) אה –

מרוליה: (מצמצמת את עיניה) מה זה אומר – אה?

אלקה: (מושכת בכתפיה) ברור. אם הוא פצוע.

בסוף המחזה מוצאים שני הזקנים להורג על-ידי אותו פטרוס, אותו הצילו בעבר מפני הגרמנים.

תקציר המחזה

philemon-baukis_image001

המחזה מבוסס על מיתוס יווני עתיק:

יום אחד ירד זאוס לאדמה בלווית הארמאס ובלבוש אדם, כדי להיווכח, האם שומרים האנשים את חוקותיו הקדושים.

לעת שקיעת החמה נכנסו השניים לאחת הערים ועברו מבית לבית וביקשו מקום לינה.

כל הדלתות ננעלו בפני האורחים.

הלילה רד כאשר דפקו על דלתות בקתה נידחת שעמדה על ההר, מחוץ לעיר. שם חי לו זוג זקנים עניים- פילאמון ובאוציס.

המשך: http://www.mkm-haifa.co.il/schools/romema/mythology/legend.htm

ומפורט ומשעשע יותר:  http://www.literatura.co.il/show_creations.asp?id=4787

//

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: