שחרור

"أعضاء الأكاديمية الموقرون !

لقد منحتموني شرف الدعوة كي أقدم لأكاديميتكم تفصيلاً عن الحياة المنقضية الّتي عيشتها قرداً من قبل.

أنا أسف أني لا أستطيع الامتثال لطلبكم هذا تماماً كما ترغبون, فقد مرت الآن خمس سنوات منذ أن كنت قرداً."

קולו העמוק של אחמד מהדהד בחדר החזרות הקטן, הוא מביט בי, כמו ששחקן מביט בבמאי, בציפייה הזו למשוב, ואיך שהוא זה מוזר לי. למה בעצם? אני אומר לו, שהקריאה שלו מאלפת, ואני מתכוון לזה. לא יכול להיות שהוא חושב שאני מתחנף אליו. הוא סומך עלי, כמו שאני סומך עליו, במיוחד אחרי השיחה שלנו בשבוע שעבר.

גם אילו הוא היה טועה בקריאה, בסיומת המילים בערבית הספרותית לדוגמא, האם הייתי מעז לתקן אותו?

"בוא נעבור לחלק המעשי", אני אומר לו, בערבית מצרית, ואנחנו עוברים לדבר בניב הזה, שכיום נשמע לי כל-כך זר, רחוק, אפילו מצחיק, אבל קשור אלי בעבותות. ההחלטה להגיש את הטקסט המדהים של קפקא 'דו"ח לאקדמיה" בערבית ספרותית נבעה מהתוכן ומשיקולים אומנותיים: הנה הקוף הזה, אחרי חמש שנים בלבד, לא זו בלבד שהוא מלהג בשפת בני-אדם, אלא שהוא מגיש דו"ח לאקדמיה בערבית ספרותית, שהיא פסגת היצירה מבחינה לשונית. טוב, נו, אולי לא פסגת היצירה, כי התרגום שלי ושל חברו של אחמד לא מגרד את הקרסוליים של הערבית של אחמד שאוקי ושל חאפז איבראהים, אבל בכל זאת שומעים את השגב האירוני בכל מילה ובכל סיומת של מילה.

אחמד מתחיל לקפץ ברחבי החדר בתור קוף. אנחנו רשאים לעשות רעש כאן, בחדר החזרות, שאירגנו לנו בעצמנו, אי-שם לצד דרך הפירמידות בגיזה. הכרתי את הדרך הזו, עוד לפני תחילת החזרות, כי כל מי שבא לבקר, ליוויתי כמובן לפירמידות. כמו בכל מקום במצרים בועט בך הניגוד החריף בין רוממות הרוח והחומר של המבנים האלה, שעד היום אין יודעים, איך ייתכן, שבנו אותם לפני 4500 או רק 4000 שנה. אתה עומד משתומם מול החידה הזו, ובין זה לבין האומללות של בני העם הפשוט, הילדים האלה, שנדבקים לך כמו זבובים ומתחננים בעיניים העצובות בדרך אל הפלא הזה, פעורה תהום מבעיתה.

אני מושיט לאחמד בננה, והוא מנסה לחטוף אותה ממני, אבל אני לא נותן לו. הקוף מתרגז, כמו שרק קוף יודע להתרגז. זה ממש מפחיד, איך הוא חושף את השיניים! אני מחניק צחוק, ואומר לו : "هات!" הוא לא יודע מה אני רוצה ממנו, מביט בי בשאלה ומנסה שוב לחטוף ממני את הבננה. אני מניד בראשי לשלילה ואומר שוב: "هات!" הוא שואל בחזרה: "هات؟", ושוב אני רואה את המבט הזה, ומיד אני נותן לו את הבננה. הוא מקלף אותה במקצועיות, אם כי אגודליו מעוקמים, והוא לא מסוגל להשתמש בהם. בזווית העין הוא קולט, שאני מחביא מאחורי הגב בננה נוספת, והוא נעצר באמצע הלעיסה. שוב הוא מנסה לחטוף ממני, אך אני אומר לו: "هات!" והוא מיד אומר "هات!" ומקבל עוד בננה. כך אני מלמד את הקוף שלי לדבר.

אחרי שלושה חודשי עבודה מאומצים החלטתי שאני חייב לספר לאחמד את האמת. הזמנתי אותו אלי הביתה, לפני החזרה, ובהיסוס רב סיפרתו לו שאבי ישראלי וגם חייתי תקופה מסויימת בישראל. את כל האמת לא העזתי לומר לו. הוא הביט בי במבט שואל, אך אמר "טוב. ומה בכך?" בצורה, שביטלה כל דיבור נוסף בנושא. סיימנו לשתות את התה והלכנו לחזרה. אבן נגולה מליבי. לא רציתי יותר להמשיך לעבוד איתו, מבלי לומר לו. אילו היה מחליט שהוא לא יכול להסתכן בעבודה עם ישראלי או עם מישהו שיש לו קשר עם ישראל, שיהיה!

הקוף של קפקא מביט בבני האדם דרך הסורגים שבתוכם הוא כלוא, והוא מגיע למסקנה, שעדיף לו להיות בצד השני של הסורגים. זה לא הפתרון האידאלי, רחוק מזה:

"عندما أعود ليلا الى المنزل متأخرا من عزومة أو وليمة أعدت لي خصيصا أو استقبالات علمية, أو اعود من أي مناسبات اجتماعية, اجد قردة شابة في مراحل التدريب الأولى جالسة في انتظاري, اواقعها وألقى فيها بمتناعبي تماما كما يفعل القردة. وفي الصباح لا اتحمل ان انظر اليها, لأن في عينيها أرى دائما تلك النظرة الحائرة لنصف حاويان ضل الطريق ولا أعرف من هو على وجه التحديد."

"כשאני חוזר הביתה מאוחר בלילה, אני חוזר לבדי, ושם, בבית, יושבת, מחכה לי, שימפנזה חצי מאולפת. ואני מתנחם בזרועותיה כמו שקופים עושים. אבל במשך היום, אני לא יכול לסבול לראות אותה. יש לה בעיניים את המבט המטורף והמבולבל של חיה חצי גמורה. אף אחד לא יכול לראות את זה, אבל אני כן, ואני לא יכול לסבול את זה. עם זאת, באופן כללי, אני מאמין שהשגתי את היעד שהצבתי לעצמי." (תרגום: שמעון בוזגלו)

אורי שני, ינואר 2013