המחשכים

כּוֹכָבִים מְצִיצִים וְכָבִים,

וַאֲנָשִׁים בַּחֲשֵׁכָה נְמַקִּים;

הַבִּיטָה בַכֹּל וּבִלְבָבִי –

מַחֲשַׁכִּים, יְדִידִי, מַחֲשַׁכִּים.

(ח"נ ביאליק)

גרהרט האופטמן נולד ונפטר בשלזיה, בחבל ארץ, שהיה מיושב על-ידי גרמנים ופולנים (ובהם יהודים רבים). הוא גדל במשפחת אורגים, שהיה מקצוע נפוץ מאוד באזור והתפרסם מאז שנת 1889 בזכות מחזותיו הנטורליסטיים. בשנת 1912 הוא זכה בפרס נובל לספרות, מה שהרגיז מאוד את הקיסר הגרמני. כשעלו הנאצים לשלטון, היה בן 70, ואחרי הבחירות האחרונות שעוד התקיימו, במרץ 1933, שבהן זכו הנאצים ב-43% מהקולות (באמצעות טרור ברוטאלי, בעיקר נגד הקומוניסטים), הגישו הנאצים לאקדמיה הגרמנית לשירה מסמך נאמנות למשטר החדש, שחברי האקדמיה נאלצו לאשר. מתוך 31 חברים לא חתמו (והתפטרו) רק שניים: אלפונס פקאט ותומס מאן (שהיה באותה עת בחופשה בשווייץ, ולא חזר יותר לעולם לגרמניה). אפילו פרנץ וורפל (שהיה באיטליה) ואלפרד דבלין היהודי (שהיה בציריך) חתמו. וגם האופטמן חתם. הוא כתב עוד כמה מחזות, שבהם לא נקט עמדה ברורה, וגם הנאצים התייחסו אליו בבחינת "כבדהו וחשדהו", אך היה מחזה קצר אחד, ששמר עליו במגירה מכל משמר: "המחשכים", רקוויאם ב-5 תמונות. הוא נוקט בו עמדה אנטי-נאצית מפורשת ומבכה את חבריו היהודים. בינואר 1945 הוא חשש כל-כך שייחשף, שהוא שרף אותו, אך מזכירו שמר אצלו על עותק. זמן קצר לאחר המלחמה נפטר האופטמן בגיל 84 בשלזיה, כשכבר הוחלט על גבולות חדשים באירופה, שלזיה הפכה להיות חלק מפולין החדשה וכל הגרמנים ברחו לאזורי הכיבוש האמריקאיים, הצרפתים, הבריטים והרוסים בגרמניה. מזכירו פרסם את המחזה בשנת 1947 בארה"ב.

דמויות:

לוץ יואל, בנו של "אביר התעשייה" יואל

אסתר יואל לבית ישראל, אשתו

זיגמונד ישראל, אחיה, רופא

פרופסור פרידלנדר

קרונר, פסל

פון הרדברג, משורר

שני משרתים

רוחו של הנביא אליהו

רוחו של יוחנן בן זבדי

רוחו של אחשורוש

רוחו של אביר התעשייה יואל

מקום: עיירה שלזית

זמן: 1934, שעת חצות הלילה

…

תמונה 2

…

[משלושה עברים מגיעים שלושה רוחות וניגשים לשולחן: הנביא אליהו, יוחנן השליח ואחשורוש.]

אליהו: הזמינו אותך? יואל הזמין אותך?

אחשורוש: יואל הזמין אותי.

ואתה, יוחנן? גם אותך הוא הזמין?

יוחנן: גם אותי.

[הם מתיישבים לשולחן, אך מרוחקים.]

אליהו: יואל, יודע שבאנו? [ליוחנן] לך תודיע לו שבאנו! [יוחנן מתרחק-צף דרך אחת הדלתות.] זה המשא אשר חזה חבקוק הנביא.

אחשורוש: אני נושא את המשא הזה מנצח לנצח. יואל מת, אך ישראל לא ימות. [יוחנן נכנס-צף שוב פנימה, ואיתו יואל בתכריכים לבנים. הם מתיישבים שניהם, יואל בראש השולחן.]

יואל: שמעתי רבות עליכם במהלך חיי. עתה אתם איתי.

שלושתם: כן!

יואל: יאכילו אתכם מרורים.

אליהו: מעולם לא אכלתי משהו אחר, יואל.

יולא: טוב!

אחשורוש: לא קל לי לבלוע את מאכל החיים. האכזריות הבלתי מתפשרת דוחפת לי אותו לגרון. ביום אני ישן וחולם סיוטים, בלילה אני נע ונד בין קבר לקבר, מעונה מצמא מוות שאינו רווה. לעתים קרובות דוהה לעברי מלאך בעל כנפי יונה. סוף-סוף! אני צוהל, אך הוא מביא מוות למישהו אחר.

יואל: האם אני מת?

אליהו: אכן, אתה מת. ואני שליח הקדוש ברוך הוא.

יואל: אתה מת כמוהו?

אליהו: אני חי בספירה גבוהה יותר.

יואל: ואתה? ואתה?

יוחנן: אני מצפה בכיליון עיניים לשובו של בן האלוהים הרחמן.

יואל: אז מצבך טוב יותר מזה של אחשורוש?

יוחנן: [מביט בצלחתו ואינו עונה]

יואל: טוב!

אליהו: ומה יש לשתות, יואל?

יואל: מצצו! מצצו את ספוג החומץ המר! [הרוחות נמוגים ונעלמים.]

….

לקבלת המחזה כולו, נא לכתוב ל-abumidian@riseup.net

כמה מילות הסבר:

"אביר התעשייה" הוא ניסיון שלי לתרגם את המונח Kommerzienrat . בקיסרות הגרמנית ניתנו לתעשיינים מובילים, אשר הקיסר חפץ ביקרם, תארי אצולה. הנוהג בוטל רשמית עם נפילת הקיסרות והקמת רפובליקת וויימאר, אך בכל זאת המשיכו עדיין לשאת ואף להעניק את התארים, זמן מה.

"המשא אשר חזה חבקוק הנביא" הוא רמז עבה ביותר, אך רק עבור מי שיודע…. חבקוק יוצא בחזיונו בצורה נחרצת נגד הכובש והשודד, אך גם מנבא את נפילתו הקשה. ברור שכאן האופטמן רומז לשלטון הנאצי.

ספוג החומץ: בבשורה לפי מתי מסופר, שהגישו לישוע הצלוב ספוג טבול בחומץ, זמן קצר לפני שנפטר. זה תואם את הנוהג להשקות את הצלובים באמצעות ספוג, הטבול במים או בחומץ, כדי שלא ימותו מהר מדי, כלומר כדי להאריך את סבלם.

אורי שני, פורים תשע"ג