סטלין ואצדק

יש ספרות די ענפה על היחס המורכב של ברט ברכט לסטלין. ברכט לא היה מעולם חבר בשום מפלגה קומוניסטית, אבל הוא היה קומוניסט בלי שום ספק, ואחד המיליטנטיים. בגלות בקליפורניה הוא עבד מדי פעם יחד עם ליאון פויכטוונגר, שהיה הרבה פחות קומוניסט ממנו, אך התעוור לנוכח משפטי הראווה במוסקבה בשנות השלושים, חזר והודיע שהכל בסדר שם. ברכט כנראה, כך תמיד הערכתי, לא ממש קנה את זה. הגלות שלו התחילה בדנמרק, משם הוא עבר לפינלנד, ומשם הוא קיבל אשרה מיוחדת שאיפשרה לו לחצות את ברית המועצות מזרחה כדי להגיע לקליפורניה. הוא כנראה לא יצא אפילו מקרון הרכבת ולא נגע באדמת הקודש ששמש העמים שלט בה. הוא אומנם חזר מהגלות למזרח גרמניה ולא למערבה, כיאות לקומוניסט, אבל הוא כנראה, כך אני מעריך, עשה זאת משיקולי רווח. במערב גרמניה לא היה לו עתיד, ובמזרח ברלין נתנו לו במתנה כל מה שהוא רצה. כשהתקוממו הגרמנים במזרח גרמניה ב-17 ביוני 1953, הוא כתב משהו שעד היום מנסים לפענח אותו. וכאן אנחנו נכנסים ליצירה שלו. כאמור, יש ספרות ענפה שמנסה לפצח את כתביו כדי לדלות מהם מה באמת היה היחס שלו לדיקטאטור האכזר מכל, שהיה עבור עשרות מיליונים האסון הגדול ביותר, אך גם התקווה הגדולה ביותר. בייחוד מתמקד המחקר הפרשני ב"חיי גלילאו גלילאי" וב"מעגל הגיר הקווקזי".

שני המחזות האלה קרובים לליבי במיוחד. הציווי המוסרי של גלילאו נצרב בתודעתי בגיל 16 ומנחה אותי. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב כאן. כי היום, ביום האחד במאי 2017, קרה לי משהו מיוחד, משהו שנזרע מזמן, ונבט לאט, והנה הוא נפתח במלוא תפארתו.

מאז שאני מכיר את "מעגל הגיר הקווקזי", המחזה הגאוני הזה, ברור לי שברכט החביא במחזה הזה משהו על סטלין. זה שקוף, תיכף אני אסביר למה, אבל רק היום גיליתי מה מתחבא שם שהוא פחות שקוף. המקור שברכט נשען עליו, הוא מחזה סיני שקלבונד הביא לגרמנית בתחילת המאה. בצעירותי היה לי העונג לשחק במחזה המקורי של קלבונד. ברכט לקח את המחזה והפך אותו על פיו. תחילה הוא כתב סיפור, בשנת 1940, "מעגל הגיר של אוגסבורג". (אוגסבורג היתה עיר הולדתו.) את הסיפור הזה הוא פיתח כמה שנים מאוחר יותר והעביר את ההתרחשות – לגאורגיה. גאורגיה, הקרויה על שם גאורג הקדוש הנוצרי, נקראת ברוסית גרוזיניה, אבל לא אצל ברכט. למה דווקא, מכל המקומות שבעולם, הוא העביר את ההתרחשות לגאורגיה? כי סטלין היה גרוזיני. זה הצד השקוף שבאנלוגיה.

ולכן, כיוון שזה שקוף, ידעתי במשך כל השנים, שיש במחזה הזה התייחסות לסטלין. זה מחזה קומוניסטי לגמרי. השיר היפהפה של שלמה גרוניך "יהי הכל" לקוח משיר הסיום של המחזה, ואין קומוניסטי ממנו.

אבל בשבועיים האחרונים ניתנה לי הזדמנות לרדת לעומקם של הסודות שברכט החביא במחזה. בני היקר שיחיה ושיגיע לגדולות נתן לי ליום ההולדת במתנה את הספר החדש "סטלין הצעיר" מאת סיימון סבאג מונטיפיורי. זהו ספר המשך ל"חצר הצאר האדום", אבל הוא דווקא הולך אחורה בזמן. בעוד ש"חצר הצאר האדום" עוסק בשנות שלטונו של סטלין, עוסק הספר השני בשנים שלפני המהפכה, בילדותו, בנעוריו, ובשנים שבמחתרת ובגלות. המחתרת החדירה סוכנים לאוכרנה, לשב"כ הצאריסטי, והאוכרנה החדירה סוכנים למחתרת, והיו כמובן לא מעט סוכנים כפולים. וכך יצא, שלמרות כשרונו המדהים של סטלין בהמון תחומים, בין היתר בתחום ההתחזות וההתחמקות, הוא בכל זאת נעצר שוב ושוב ונשלח לגלות. תקופת הגלות הארוכה ביותר היתה בקורייקה, ולשומר השני שהוצמד אליו, קראו מרזליאקוב.

כמו שבמשך כל השנים שעסקתי ב"מעגל הגיר הקווקזי", עם השמות האלה, גרושה וחנדזה, סימון חאחאבה, גאורגי אבשווילי, חשבתי על יוסיף דשוגשווילי, הלא הוא סטלין, כך הפעם, כשאני חורש את הספר הזה, אני חושב על "מעגל הגיר הקווקזי".

וכך כותב מונטיפיורי, שמסתמך על חומר שניתן לו להגיע אליו רק בשנים האחרונות, לפני כן זה היה בלתי אפשרי:

"השוטר החדש של סטלין, מרלזיאקוב, גרם לכך שחייו עתה היו הרבה יותר קלים ונעימים. הוא לא ריגל אחר הנתון להשגחתו, לא עקב אחריו וגם לא ערך אצלו חיפושים. […] טסלין עטוי הפרווה והנושף במקטרתו היה שולח את מרזליאקוב, שהיה שוטר למחצה למשרת למחצה…" – כאן זה עשה פלינג! בראש שלי. האסימון נפל!!

הרי זה אצדק ושאובה!

מהרגע הזה האסימונים החלו ליפול בזה אחר זה. כותב מונטיפיורי בהערה: "ב-1930 הואשם מרזליאקוב שהוא קולק, דהיינו מעשירי האיכרים, שסטלין היה נחוש בדעתו לחסל במלחמה האכזרית שהכריז על האיכרות. בצר לו פנה מרזליאקוב אל סטלין: "אני חושב  שלא ייתכן ששכחת איך נהגתי." סטלין נתן את חוות דעתו: "הכרתי את מיכאיל מרזליאקוב בתקופת גלותי בכפר קורייקה, שם הוא שימש כשומר שלי בשנים 1914-1916. היתה לו פקודה אחת בלבד – להשגיח עלי (הייתי הגולה היחיד בקורייקה באותה עת). ברור שלא היו יכולים להיות לי יחסים 'ידידותיים' עם מרזליאקוב, אבל עלי להעיד כי אף שיחסינו לא היו 'ידידותיים', הם לא היו עוינים, כפי שהם בדרך כלל בין שומר לגולה. …"

זו בדיוק מערכת היחסים בין אצדק לשאובה, ברגע מסויים במחזה. אצדק מגיע אל החיילים, וכעבור זמן קצר הוא פוצח בשיר. אחד הדברים המדהימים לגבי סטלין: היה לו קול נפלא. בתקופה שהוא למד במנזר כנער, הוא היה נער המקהלה הבולט, עם קול פעמונים, וגם מאוחר יותר כולם העידו על קולו המדהים כשהיה שר. סטלין גם היה משורר בצעירותו (גם זה די מדהים!), וגם אצדק יודע לנסח את דבריו בצורה פיוטית. אצדק שתיין, וסטלין ידע לשתות. סטלין לא השיל מעליו מעולם את זהותו הגאורגית, ואצדק הוא גאורגי בכל רמ"ח אבריו. אצדק היה במקצועו לבלר, כלומר איש עט, וגם סטלין כתב, ויש כאלה שמעריצים את כתיבתו ההגותית. אצדק משתמש בספר החוקים בתור כרית לישבנו – אין צורך לומר, מה עשה סטלין… סטלין גם אהב נשים. למעשה איננו יודעים כמה ילדים לא-חוקיים היו לו. גם אצדק משגל על ימין ועל שמאל. אצדק לא אוהב חוכמולוגים, לא אוהב עשירים, ולא אוהב אריסטוקראטים. הכל מתאים לסטלין. לסטלין היתה מחלת פרנויה, פה האנלוגיה קצת צולעת: אצדק הוא חשדן מאוד, אבל ברכט נזהר להדביק לו פרנויה. ראשית, זה היה פוגע במחזה, ושנית, זו היתה התכונה הידועה ביותר של סטלין, והוא לא רצה שהאנלוגיה תהיה גלויה מדי.

בסוף המחזה פושט אצדק את גלימת השופט, היא נעשתה לו חמה מדי. סטלין לא.

כתבתי כאן מאוד בקצרה את עיקרי הדברים. ברור שיש צורך במחקר מעמיק ויסודי, כדי לבסס את התזה שלי. אם מישהו ישלם לי, אני אכתוב ספר. טוב, בסדר, אל תשלמו, אבל אולי מישהו יהיה מעוניין לפרסם אותה? במקרה כזה אני מוכן לצלול לעבודה.

חג אחד במאי שמח!