מתאהבים ומתכסחים בקפה מדבר

באפריל 1997 צפיתי ב"מתאהבים ומתכסחים בקפה מדבר" של פאדל ג'עאיבי ולהקתו "התאטרון החדש" בזמן סיבוב ההופעות שלהם באירופה. בכורת ההצגה הייתה בפסטיבל חממאת בתוניסיה ביולי 1995, בארץ מוצא הלהקה, בערב הפתיחה ומחוץ לתחרות, "אולי כדי לאפשר לעוד להקה להגיע למקום הראשון", כמו שנאמר באחת הביקורות.

מזמן נחשבת תוניסיה למערבית והפתוחה מבין כל ארצות ערב, ולאחרונה גם המובילה והחשובה בתחום התאטרון מבין ארצות ערב, לא מעט בזכות להקת "התאטרון החדש" בת ה-25 כמעט.

הלהקה הציגה באולם רחב ידיים בצפון פריז, בעל במה גדולה וחשופה עד לקיר האחורי. אני חזרתי באותו יום משמונה ימים בתוניסיה, אך למרות זאת לא הבנתי עם הערבית שלי – ערבית ספרותית, ערבית מצרית וערבית פלסטינית – את הניב הטוניסאי, ששטף את הבמה. וכך נעזרתי בכתוביות בצרפתית שהוקרנו, ויכולתי לעקוב אחר העלילה, הדיאלוגים השנונים והמונולוגים החזקים. המחזה עוסק במצב האינטליגנציה הטוניסאית, במעמד האשה, בקרע בין הדורות ובאיום הפונדמנטליסטי מהכיוון האלג'ירי. אך יותר מכל הייתה זו חוויה ויזואלית ממדרגה ראשונה, פצצת אנרגיה, חגיגה של וירטואוזיות משחקית.

להלן קטעים מתוך ראיון של רידה קפי עם הבמאי פאדל ג'עאיבי, כולל הערת הקדמה של המראיינת:

עם רעננות של אומן צעיר בן 20, פאדל ג'עאיבי לא מפסיק להפתיע.

כחבר מייסד של להקת גפסה, בשנת 1972, לאחר מכן של "התאטרון החדש", להקת התאטרון הפרטית הראשונה בתוניסיה, שנוסדה ב-1975, שייך פאדל ג'עאיבי לכל הרפתקאות התאטרון החשובות של התאטרון התוניסאי העכשווי. אחרי התחלה קשה, דרך משברים כספיים, קשיים בירוקרטיים וחוסר הבנה מצד קהל שהיה רגיל לשטחיות, מצאו מחזותיו וסרטיו סוף-סוף את הדרך להצלחה עממית. "אנחנו עושים תאטרון אליטיסטי עבור כולם", הוא לא מפסיק להכריז, לא בלי גאווה מסוימת.

שאלה: "מתאהבים ומתכסחים בקפה מדבר" היא ההצגה השלישית, שאתה כתבת לבד, אחרי "קומדיה" ו-"פמיליה". איך עברו עליך לימודי כתיבה לתאטרון?

פאדל ג'עאיבי: האמת היא, שאף-פעם לא ידעתי לכתוב לבד. אני לא למדתי בספסל האוניברסיטה את רזי הכתיבה, דרמטית או אחרת, אלא בעבודה עצמה. חבריי ללהקת "התאטרון החדש", שהם חביב מסרוקי, מוחמד דריס ופאדל ג'זירי, נכרתו ממני. אם אני לגביהם משתמש במילה "נכרתו", זה כי אני עדיין חש, שאיבדתי חלק מעצמי אחרי העזיבה של כל אחד מהם. את ה"כריתה" הזו, במובן האנטומי של המילה, אני חוויתי כהפחתה של כח היצירה שלי.

למרות הכל יש לי ההזדמנות להמשיך לעבוד, ללא לאות מאז שנות ה-70, עם ג'לילה בכאר, שנטלה חלק בכל הרפתקאות התאטרון שלי. כשחקנית קודם-כל. אך גם כיוצרת וראש חושב, באותה המידה. אני עובד איתה במין חשיבה "לבד בשניים". הודות לה, איתה ובשבילה, אני ממשיך להתקדם בעבודה. כי, לאט-לאט, היא תפסה מקום חשוב בחשיבה הדרמטית. היא שומרת עליי, כשאני יורד מהפסים, ומפעילה הגיון נגד שגעונותיי.

כשותפה מלאה, ג'לילה בכאר מפתחת אתי את רעיונות ההצגה, לשה אותם עד שאנחנו נותנים להם את הצורה הסופית, את הסגנון הייחודי ואת האחדות האסתטית. ההצגה "פמיליה", לדוגמא, חייבת לה הרבה.

שאלה: בבימוי ההצגות שלך אתה אף-פעם לא יוצא מתוך טקסט כתוב. אתה סומך הרבה על תרומת השחקנים. ההצגה היא סך התרומה הפיזית, הנפשית והשכלית שלהם. איך מתנהלת עבודת הכתיבה אצלך?

פאדל ג'עאיבי: מה זה מחזה? מה זה טקסט לתאטרון? האם זה טקסט שקוראים אותו? האם זהו פרי קשר אישי ואינטימי בין מחזאי ודף לבן, שאפשר לפרסם או לא, שאפשר לשחק או לא? אישית, מעולם לא למדתי לכתוב באינטימיות של חדר הכתיבה. מעולם לא התעמתי חזיתית עם הדף הלבן. בשבילי, טקסט תאטרלי כלשהו לעולם אינו נקודת מוצא, אלא מטרה. הוא הפסגה של שבעה חודשי הלוך ושוב בין הבמה לדף, האחד קשור לשני.

שאלה: אז אתה רוצה קודם-כל לראות את השחקן חי, נושם ומודע למצב שהוא משחק?

פאדל ג'עאיבי: איך יכול להיות אחרת? האם אפשר לבטא תמונת יקום שלם על-ידי האמצעי היחידי של המילה? האם אפשר לקלוט מוזיקה כרצף של תווים כתובים?

דרך העבודה שלי מאוד בשרית, פיזית, חושית, אקוסטית, ויזואלית, וכו'. היא מדברת אל כל החושים, ולא יכולה לחיות בלי זה. לעומת זאת חיי הדף הלבן יחסיים מאוד. יש להם ערך אולי לצורות ביטוי אחרות, כמו השירה והרומן. פחות בשביל התאטרון, שיכול להתקרב לספרות, אך לא להיות שופרה. יוצרי הטקסטים הבסיסיים של הספרות הדרמטית (שייקספיר, מולייר, סטרינדברג, צ'כוב או ברכט) היו כולם במאים וראשי להקות. זאת אומרת יוצרים דינמיים וחיות במה.

שאלה: איפה מתחילה היצירה האישית של פאדל ג'עאיבי ואיפה נגמרת היצירה המשותפת של שחקני להקתו?

פאדל ג'עאיבי: הדור שלנו חי במשך הרבה זמן את האי-הבנה של "היצירה המשותפת". הוא ינק ממקורות הנסיונות התאטרליים המערביים, שעל דגלם הייתה כתובה "עבודת הקבוצה". אני מדבר על ה"ליווינג ת'יאטר", ברכט, אריאן מנושקין ותאטרון השמש, תאטרון האקווריום, והרבה נסיונות נוספים: אמריקאים, דרום אמריקאים ואירופאיים. מה בעצם עשינו בלהקה של גפסה וב"תאטרון החדש", אם לא להבין שהמעשה היצירתי הוא לפני הכל מעשה משותף. אך מהר מאוד הבנו, שתחת התירוץ של החברות, אנחנו חונקים אחד את השני. הפנטזיות והאגו של כל אחד הוקרבו כך. בצורה מלאכותית הורדנו את הרמה האומנותית למען ההקשבה והעבודה המשותפת. האם החלום יכול לסבול פשרה? בדיעבד, אני משיב בשלילה. זאת אולי הסיבה, שלהקת ה"תאטרון החדש" התפוצצה לבסוף. האם היתה מסוגלת להחזיק מעמד יותר מזה? אני מטיל ספק בכך. למעשה, אנחנו שיקרנו את עצמנו. כי למרות ההרמוניה שעל פני השטח היה בינינו הרבה יותר מסתם החלפת דעות: היו היררכיה וחלוקת תפקידים חדה.

כמובן, אנחנו חלמנו ביחד. אבל, ברמה המעשית, היה צריך מישהו שיממש את הרכבת האלתורים שנעשו על-ידי הקבוצה ושיקבע צורה סופית לטקסט שיהיה, בסופו של הדבר, סך כל התרומות של כולם. היינו זקוקים גם לבמאי, תפאורן, מעצב תלבושות וכו'.

…

שאלה: מנין הצורך שלך לשלב תמיד שחקנים חדשים בלהקתך?

פאדל ג'עאיבי: תראי, מה מאיים על להקה הומוגנית? שההומוגניות הזאת תהפוך לקונפורמיזם. כדי להימנע מכך, צריך לשנות מפעם לפעם את זווית הראיה, את הסגנון ואת הפרטנרים. זה לוקסוס שאני משלם לעצמי, לא בלי לקחת סיכונים עם אנשים מסוימים, צעירים או פחות צעירים.

…

שאלה: השפה הזאת חייבת להיות הטוניסאית המדוברת מבחינתך?

פאדל ג'עאיבי: זה נכון, זאת השפה, שאני כותב בה. היא מדברת אלי בניגודים שלה, ברב-גוניותה, בעושר שלה ובעליזות הלא-צנועה שלה. זאת שפה, שיכולה לקבל צורה, זאת אומרת להפוך שירה. והיא כבר הוכיחה זאת בשירה העממית. אבל בתאטרון ובקולנוע, היא הגיעה רק לאחרונה למעמד של שפה שאפשר להתבטא בה. ברגע ששפת האמצע )בין הערבית הספרותית והמדוברת) ממשיכה לעשות שמות, כשחונטים אותה בשפה של עץ, אנחנו יוצאים להגנת הניב התוניסאי, ערבון לנשמת העם התוניסאי. אינני מסוגל לצערי לביים את מחזותיו של תאופיק אל-חקים[1], כי הם כתובים בשפה שהיא זרה לי. שייקספיר יותר קרוב ויותר עכשווי…

שאלה: מי הם הסופרים שהשפיעו עליך יותר מאחרים?

פאדל ג'עאיבי: הם רבים, והם נוכחים תמיד במודעות שלי וגם בלא מודע. אבל, עם הגיל, אני מקווה שהתחלתי להשתחרר מהם, כדי לפתח את סגנוני האישי. יש ביצירה שלי השפעות ממסורת הקרקס, ה-Commedia dell'arte , המחזמר, הבורלסקה של הסרט האילם, תאטרון הקברט הארופאי, המותחן העממי, במיוחד זה של אגתה כריסטי, כל מסורת הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, במיוחד מורנאו ופריץ לנג, הנאו-ראליזם האיטלקי, בלי לשכוח את ברכט ואת פליני, אך בשתי רשימות שונות.

…

תרגום מצרפתית: אורי שני

[1] הערת המתרגם: תאופיק אל-חקים היה סופר ומחזאי מצרי, שכתב כמובן בערבית ספרותית. אומנם אין לנו בעברית אותה הבעיה, אך להערכתי יש לנו בעיה דומה מאוד, ולכן נראים לי דבריו אלה רלוונטיים ביותר גם לנו!

מתאהבים ומתכסחים בקפה מדבר

מאת: פאדל ג'עאיבי

הנפשות הפועלות:

מדם קריק, אשת מר קריק

מינה, אחותו של דאלי

בייה, אמן של לילה וליליה

זזה, ספרנית

תאוס, פליטה מאלג'יר

עבדו, סטודנט

סירין, בעלת המקום

תתו, מאוהבת בו

ליליה, אחות של לילה

קיקי, הבן של קריק

דאלי, החבר של לילה

נג'יב, סטודנט

בודה, החבר של נג'יב

אולם המתנה בתחנת רכבת. קיר לבנים מתפוררות. קשתות ברזל שבורות. בירכתי הבמה, מחסום מושבת, שפעם הוביל אל הרציפים.

תקרה גבוהה עם ויטראז'ים וברזלים, עליה תלויה נברשת ישנה מפורקת לגורמים.

קפה מדבר נמצא בחצי הדרך בין האוניברסיטה והאקוודוקט הרומי בטוניס, פוקדים אותו צעירים שבאים לזעוק בו את מחאתם ואת בלבולם, להתבדל מהעולם בכדי לאהוב, להשתסע, לשנוא ולהתפייס…

סירין שומרת על המקום. מאז יובלות. חצי מלאך, חצי מכשפה, קצת טפשה, היא שומרת על סודות הצעירים, על משחקיהם, לפעמים אוהבת, לפעמים סולדת. בשבילם, סירין שייכת לתפאורה.

כולם פוקדים את המקום, חורף וקיץ.. עד ליום שבו נעלמת לילה, אחת הסטודנטיות, ארוע מזרז הפועל כמו רעידת אדמה שפוערת תהום בתוך הקבוצה.

האביב זה עתה הגיע ואיתו החמסינים הראשונים. חודש מאי התחיל ואיתו לחץ הבחינות…

…

VII

בייה, בת 40 בערך, יפה ועדינה, בשמלה נאה והדוקה, שער חום בהיר מתנופף ברוח ומשקפיים שחורות, נכנסת, נעצרת. עושה עוד שני צעדים ונעצרת שוב.

נכנסת לילה בריצה. בייה מתקדמת, גם ליליה. הן חוקרות אחת את השניה.

ליליה מחבקת אותה ופונה ללכת. בייה משיגה אותה וזועקת.

בייה: אחרי לילה שלם שבו חיכיתי לך …

ליליה מדברת איתה בו-זמנית ודבריהן מתערבבים, פתאום הן משתתקות בו-זמנית.

פעמים או שלוש אותו משחק.

שקט.

בייה: קדימה, דברי.

ליליה: קודם את.

בייה: לא, את קודם, אני אקשיב.

ליליה: קדימה, אמא, אני אדבר אחריך.

סירין נכנסת, מרימה כסאות, יוצאת.

בייה מנסה לדבר, ליליה קוטעת אותה שוב, אחר משתתקת והולכת להתיישב על כסא.

בייה: את עושה את זה בכוונה?

ליליה: מה?

בייה: את מפסיקה אותי כל הזמן.

ליליה: זה לא נכון.

בייה: כן, את עושה את זה בכוונה!

ליליה: לא, אמא. דברי, אני אקשיב לך.

בייה: ואת, מה יש לך להגיד לי? קדימה, 'שפחי!

ליליה: מה באת לפה?

בייה: מה את רוצה ממני … אני באתי, וזהו. אני רוצה …

ליליה: רוצה?

בייה: לדעת למה.

ליליה: למה מה?

בייה: אני רוצה לדעת למה.. לא חזרת… וקודם-כל למה לא חזרת אתמול בלילה הביתה? (ליליה מפסיקה אותה שוב, בייה מאבדת סבלנות.)

את לא תפסיקי אותי אחרי כל מילה כדי לבלבל אותי! יאללה, אני מקשיבה.

ליליה: אני לא חזרתי כי …

בייה: כי מה? למה לא חזרת הביתה הלילה, למה? אני מחכה.

ליליה: אני לא חזרתי כי …

בייה: קדימה, כולי אוזן. למה לא חזרת … דברי!

ליליה: אבל אני הרי מנסה לדבר!

בייה: ואני מנסה להקשיב לך. ספרי למה לא חזרת הביתה אתמול בלילה.

ליליה: כי ..

בייה: כי?

ליליה: אמא, תני לי לדבר!

בייה: קדימה, אני לא סתמתי לך את הפה.

ליליה: אני לא חזרתי כי … אני לא חזרתי וזהו!

בייה: איזו מין תשובה זאת: כי אני לא חזרתי? את לא יודעת מה את רוצה? "כי

לא חזרתי!" ומה חוץ מזה! אני רוצה לדעת למה.

ליליה: אני נשארתי אצל החברים שלי … והזמן עבר.

בייה: איזה זמן, הזמן של מה?

ליליה: הזמן לחזור הביתה.

בייה: מה זה הזמן לחזור הביתה? על מה היא מדברת???

ליליה: לא רציתי להפריע לך כשאני נכנסת באמצע הלילה …

בייה: תפריעי לי, תפריעי לי, אבל תחזרי! ולמה באמצע הלילה בבקשה? ממתי את חוזרת מתי שבא לך?… ומי זה החברים שלך?

ליליה: החברים שלי, אמא.

בייה: הם לא החברים שלי, אני יודעת, אבל מי הם?

ליליה: חברים, שאת לא מכירה.

בייה: למה שאני לא אכיר אותם, אה? ברור, הם יותר חשובים ממני… כל הלילה חיכיתי לך, כמו כלבה. שותה בירה אחרי בירה, ביליתי את הלילה בשירותים!

ליליה: די, אמא, אפשר לשמוע אותנו.

בייה: זהו, אני עושה לך בושות. את רוצה למחוק אותי, לבטל אותי, אה?

ליליה: אמא!

בייה: "אמא!" לאמא לא נותנים לחכות כל הלילה!! והיא מעזה לשאול אותי, למה באתי! איפה עברת את הלילה?

ליליה: פה.

בייה: איפה זה פה?

ליליה: פה!

בייה: בבית-קפה הזה?

ליליה: זה לא בית-קפה.

בייה: אז מה זה, מלון?

ליליה: זה לא מלון.

בייה: מועדון?

ליליה: לא!

בייה: חמאם טורקי, תא סודי של מפלגה מהפכנית…

ליליה: מה שתרצי!

בייה: אז מה זה?

ליליה: זה מקום, איפה שנפגשים עם חברים. (היא לוקחת את הדברים ופונה ללכת.)

בייה: את מדברת! ובשביל לעשות מה?

ליליה: מלא דברים.

בייה: איזה סוג?

ליליה: דברים שנוגעים לנו.

בייה: מה שנוגע לך, נוגע לי, קדימה, אני רוצה לדעת! כשבתי לא חוזרת בלילה, אני רוצה לדעת איפה היא… אם היא לא כמו אחותה… הופ, בטבע! – תני לי סיגריה.

ליליה: אין לי.

בייה: למה?

ליליה: הפסקתי לעשן.

בייה: מה פתאום?

ליליה: הפסקתי.

בייה: לא אמרת לי כלום!

ליליה: בשביל להפסיק לעשן אני גם חייבת להתייעץ אתך?

בייה: את עושה דווקא! את רואה, איך שאת עושה דווקא? כשאמרתי לך להפסיק לעשן, כי זה רע לבריאות, לא רצית לשמוע, ועכשיו כשאני מבקשת סיגריה, את אומרת לי שהפסקת.

ליליה: חשבתי, שהפסקת גם-כן.

בייה: כן, הפסקתי… אבל התחלתי שוב, זה מפתיע אותך? כמה שחם פה… (קמה, פושטת את הבלייזר שמעל השמלה ומתיישבת שוב) פתאום חמסין! קדימה, דברי, אני מקשיבה.

ליליה: אין לי מה להגיד.

בייה: כן, יש לך. אני רוצה שנדבר.

ליליה: מה שאת רוצה בעיקר, זה מונולוגים שלך, אמא. את לא נתת לי להשחיל מילה אחת, ולכן אני הולכת עכשיו. (היא הולכת)

בייה: לאן זה?

ליליה: יש לי שיעור.

בייה: את משקרת.

ליליה: את לא תגידי לי יותר, שאני משקרת!

בייה: את משקרת! ואל תפסיקי אותי, חוצפנית!

ליליה: ואת, תפסיקי לקלל אותי.

בייה: לא קיללתי אותך.

ליליה: את כן.

בייה: לא! את רגישה מדי.

ליליה: אין לך זכות… כל פעם שאת רואה אותי –

בייה: (צועקת) את בתי ויש לי את כל הזכויות עליך, זהו.

ליליה: אל תצעקי עלי!

הן מדברות ביחד, צועקות, פתאום משתתקות. שקט.

בייה: בכל אופן, אין לך שיעור.

ליליה: מה את יודעת?

בייה: קריק לא נותן שיעורים.

ליליה: אנחנו משביתים את השיעורים שלו, לא הוא!

בייה: למה?

ליליה: נחשי!

פתאום נכנס דאלי… נצמד-מתחבא לקיר האחורי.

בייה: אתם עושים שביתה זה טוב. האם זה יחזיר את אחותך?

ליליה: אני לא יודעת, אבל חייבים להיות סולידריים איתה.

בייה: ואת מחליטה לבד?

ליליה: לא.

בייה: לבד או עם האפס מאופס הזה דאלי…

ליליה: אל תערבי את דאלי לעניינים שלנו.

בייה: אז שיחזיר לי קודם כל את היומן של בתי.

ליליה: הוא לא אצלו, אני שאלתי אותו.

בייה: הוא משקר!

ליליה: (מתרחקת) דאלי לא משקר.

בייה: בסדר, די. אני לא רוצה יותר, שתלכי אליו. זהו.

ליליה: ולמה?

בייה: ככה! כי את עוברת כל גבול. אני לא רוצה יותר, שתדברי עם הדאלי הזה. תני לי סיגריה… אני יודעת, שאין לך, וטוב שכך.

ליליה: (חוזרת אליה) דאלי הוא היחיד שעושה משהו. מה את עושה?

בייה: מה זה את… אני?

ליליה: כן, את, מאז שהבת שלך נעלמה…

בייה: עכשיו את מתחשבנת איתי? איזו חוצפה! אני נראית לך , שלא איכפת לי?

ליליה: זהו… היא תחזור עוד מעט!… ואת, בינתיים, או שאת בוכה, או שאת צועקת או שאת שותה, או שאת מעשנת, ואת אוסרת עלינו לזוז. עד מתי, עד מתי?

ליליה מתקרבת לבייה, דאלי מתרחק.

בייה: ככה את הולכת לאוניברסיטה?

ליליה: איך?

בייה: בג'ינס קרועים?

ליליה: הוא שלך.

בייה: במצב הזה? למה הרסת לי אותו?

ליליה: ככה הוא היה, כשנתת לי אותו.

בייה: הוא היה בקושי פרום קצת, את קרעת אותו לגמרי.

ליליה: הוא נהיה קטן עליך.

בייה: (קמה) למה קטן? אני יכולה עדיין ללבוש אותו. תכף תגידי, שהשמנתי.

ליליה: קצת…

בייה: כן, כן, אני השמנתי, אין צורך בכפפות-משי… הבשר רוטט.

ליליה: בסדר, את השמנת.

בייה: לא אכפת לך ממני? תגידי, שאני פרה מפוטמת.

ליליה: את פרה מפוטמת, אמא, כן, פרה מפוטמת, פרה מפוטמת.. זה בסדר? אני

יכולה ללכת עכשיו?

בייה: לא!

ליליה: אני עסוקה, אמרתי לך.

בייה: שבי.

ליליה: לא רוצה, אני רוצה ללכת.

בייה: את רואה, איך את מדברת אלי?

ליליה: אני מדברת אתך ככה, כי נמאס לי. אני הסתלקתי מהבית כדי לא לראות אותך יותר במצב הזה… כדי לא לראות יותר את החדר של אחותי ריק. אני הסתלקתי, כי אני כבר לא מסוגלת לחיות אתך! (היא נשברת, מתרחקת לכיוון היציאה…)

בייה: ליליה!

ליליה: מה עוד… תני לי ללכת, אמא, בבקשה.

בייה פורצת בבכי, ליליה ממוסמרת במקומה. בייה לוקחת את ידה. ליליה מהססת, אז נעתרת. ידיהן נוגעות זו בזו, עד שהן אוחזות זו בזו. שתיהן בוכות. ליליה צונחת על הברכיים. בייה מלטפת את ראשה, מלטפת את שערה, נוגעת בבגדיה…

בייה: זה הז'קט של אחותך, לא היית צריכה…

ליליה שוב נרתעת, קמה, פושטת את הז'קט, זורקת אותו רחוק ממנה, ואז מעיפה את התיק באלימות. היא מסדרת את שערה בעצבנות. בייה, מבולבלת, אוספת את הז'קט ומניחה אותו לבתה על הכתפיים.

בייה: את נהיית כל-כך מסובכת, ליליה, אני יודעת, שאחותך חסרה לך, גם לי… את יודעת את זה. אבל את, יש לך רק אותי… ואני יש לי רק אותי..אותך… אוף! את יודעת, שמה שרציתי תמיד להגיד לך ואף פעם לא הצלחתי… שאני אוהבת אותכם, אני אוהבת אתכן! (נופלת על הכסא) אני האמא שלכן, אוף!

סירין עוברת… על קצות האצבעות… ניכר, שהיא נרגשת.

ליליה: אני יכולה ללכת עכשיו?

בייה: לא.

ליליה: מה את רוצה עוד?

בייה: אני אוהבת אותך.

ליליה: ומה חוץ מזה?

בייה: את יודעת מה מתחשק לי? להתנפל עלייך, להחזיק אותך חזק בזרועותיי ולכסות אותך בנשיקות, בשקיקה, בתאווה! ואז להביא אותך הביתה, להפשיט אותך מהסחבות האלה ולשרוף אותן, אחרי זה להכניס אותך לתוך אמבטיה חמה ולרחוץ אותך בשיטה הישנה, הטובה, ואז להשכיב אותך במיטה נקיה ולהגיש לך חצי ליטר חלב עם שלוש כפות של דבש, ואז לקחת אותך בידיי, לערסל אותך ולהרדים אותך! נומי, נומי, ילדתי… ולא לעזוב אותך יותר.

סירין חוזרת. היא מורידה את הכסאות מהשולחנות ומאזינה מרחוק.

בייה: את זוכרת, כשהייתן קטנות… החיים נעשו קשים כל-כך! אתן גדלתן מהר מדי, אני לא הספקתי ליהנות מהילדות שלכן. הכל היה כל-כך פשוט. את ייבבת, מהר נתתי לך את השד, לאחותך כאב, מיד נר בתחת. אחת מכן עצבנה אותי, כאפה! אבל למה גדלתן, למה? אני כבר לא יודעת… אני כבר לא יודעת מה לעשות.

ליליה: נורא פשוט, אמא, את חוזרת לשוטרים ואת לא עוזבת אותם, את מפרסמת תמונה של הבת שלך בעתונים, את הופכת את כל העיר, את לא נשארת דוממת יותר, אמא, ואת לא מוותרת. אנחנו מצפים ממך שתזוזי.

בייה: אני לא זזה בלי לחשוב.

ליליה: תוצאה?

בייה: כלום. הכל מתערבב לי בראש. כל פעם שאני חושבת, שמצאתי איזו דרך, היא נעלמת לי… למרות שקשה לי לדמיין את ליילה מתנהגת כמו שקריק ניסה לרמוז…

ליליה: כמובן שלא.

בייה: את אולי כן, אבל ליילה בטוח לא!

ליליה: (כועסת מאוד) עדיף שתלכי הביתה, אמא, את מתחילה להיות עייפה.

נג'יב, עבדו וקיקי נכנסים ונשארים בירכתי הבמה.

בייה: אני לא זזה בלעדייך.

ליליה: כן, אמא, את תחזרי לבד, את תעשי לך אמבטיה חמה, תבלעי בקבוק גדול של חלב עם דבש ותסתערי על איזה מותחן. וכשאני אחזור, אני אבוא לתת לך נשיקת לילה טוב.

בייה: חפשי בתיק שלך, אולי תמצאי איזו סיגריה…

ליליה: (מעוצבנת) אני כבר אמרתי לך, שאני לא מעשנת יותר. אבל אני חושבת, שאני תכף הולכת להזריק!

ליליה מסתובבת לכיוון היציאה, מבחינה בנג'יב ובעבדו ונעצרת. תתו נכנסת ומצטרפת אליהם.

בייה: (צועקת אחריה) ליליה, אם את לא חוזרת איתי, את לא תראי אותי יותר.

ליליה עוזבת אותה ויוצאת.

בייה: ליליה! ליליה!

היא קופצת לעברה, רואה את הבחורים ונעצרת. סירין מסדרת את השולחנות ואת הכסאות בסדר שונה ויוצאת. הבחורים מתקדמים, רצח בעיניים. בייה מתעלמת ויוצאת.

….

התמונות בעמוד זה של ההפקה המקורית בטוניס.

לקבלת המחזה כולו נא לכתוב לי ל – abumidian@riseup.net