הסוס של המהדי

מאת: אורי שני

מהי היסטוריה אם לא אגדה שהכל הסכימו עליה?

נפוליון בונפרטה

הדמויות:

סולימאן אל-עאדל, שליט האזור כולו, מרכז שלטונו בעכו, בן יותר משבעים, ממוצא אדיגי, דובר טורקית

חיים פרחי, "שר האוצר", בן 60 בערך, ממוצא יהודי-דמשקאי, דובר ערבית, כרות אף ואוזן וסתום עין

עבדאללה, בן 20, בנו של עלי אגא שנפטר ארבע שנים לפני תחילת המחזה, ממוצא אדיגי (=צ'רקסי=ממלוכי=קווקזי), אך נולד בארץ, דובר ערבית

אנטוניו קטפאגו, סוחר פרנג'י (ממוצא איטלקי), קונסול רוסי, סגן קונסול אוסטרי וכו', בן 50 בערך, דובר הרבה שפות, אך עם מבטא איטלקי;

מוחמד אגא (אבו נבות) מיפו, היה ח'ושדאש של אל-ג'זאר, ממוצא אדיגי, דובר ערבית במבטא טורקי

מסעוד אל-מאדי מעתלית (مسعود الماضي- أبو عيسى), דובר ערבית

הסטר סטנהופ, הרפתקנית, מגלה ארצות וארכיאולוגית אנגליה, בת 43, מדברת אנגלית וערבית;

ד"ר צ'ארלס לואיס מריון, הרופא של הסטר, דובר אנגלית

קפטן לוסטנו (או: לוסטנו הזקן), קצין צרפתי, כבן 60, עם יד מברזל, כמו קפטן הוק

לוסטנו הצעיר, בנו

אסתר פרחי, הבת של פרחי, ע"ש סבתה, נולדה בעכו, דוברת ערבית

אום עבדאללה, אמו של עבדאללה, כבת 40

הרב מנדלה, "עולה חדש" מחסידי רוסיה, כבן 50, דובר יידיש

מריה טרזה אסמר, נוצריה כלדנית, בת 20

קרוליין, מלכת אנגליה המיועדת

אן פריי, משרתת אישית של הסטר, כבת 30

הרוזן לואי ניקולא פיליפ אוגוסט ד'פורבין, צייר צרפתי, בן 40

ג'ון בארקר, הקונסול הבריטי בחלב

שני שחקנים, שמספרים סיפורי ג'וחא (=נאסר אלדין) וגם מפעילים את הבובות בתיאטרון הקרגוז המשולבים במחזה.

רוח הרמח"ל

רקדנית סמפורים

מתורגמן

חיילים וסוכנים חשאיים

משרתים

מתפללים יהודים בבית הכנסת\ שחקנים חובבים (א', ב', ג', ד')

זמן: אוקטובר 1819 – אוגוסט 1820

מקום: ג'ון, עכו (מקומות שונים בעיר)

המחזה (הלא-גמור) שלפנינו מבוסס על כמות גדולה מאוד של חומר היסטורי, ביוגרפיות, רומנים, כמו הרומן מאת יהודה בורלא בשם "כיסופים" משנת 1943 ועוד. לא המצאתי שום דבר. אבל יכול להיות, שהדברים לא התרחשו בדיוק בסדר הזה, או בצורה הזו.

אבל העובדה בלבד, שהדברים קרו, אינה סיבה מספקת לכתוב על כך מחזה. אני מקווה שהמחזה, ובעיקר ההצגה שלו ייתנו את התחושה של נחיצותו כיום, כאן.

אין ספק שעוצמת הופעתו על הבמה של חיים פרחי, כרות אף ואוזן וסתום עין, האיש החזק ביותר במזרח התיכון באותה תקופה, צריכה לעמוד לנגד עיני הקורא והבמאי, וצריך למצוא פתרון הולם לביצוע בימתי לניגוד בין כוחו, כישרונו, חוכמתו, מנהיגותו ויופיו המקורי של האיש לבין כיעורו כעת.

הדמויות בדרך כלל אינן מתייחסות לכך, מפאת כבודו.

באופן כללי מקור השראה לסגנון המחזה הוא התיאטרון האליזבתני והתיאטרון האפי, אך קיימים סגנונות נוספים, כמו תיאטרון הצללים התורכי "הקרגוז".

חוץ מסצנות הקרגוז שולט בהצגה סגנון נוסף, שאני קורא לו "ריקוד סמפורים": רקדנית תספר בעשרה קטעי מחול באמצעות סימני הסמפורים את "חדשות היום", כמו לדוגמא:

Le roi george le troisieme est mort.

הריקוד יהיה מבוסס על סימני הסמפורים, אך ייתן להם ביטוי אומנותי, והוא יהיה מלווה בכתוביות בצרפתית, כי זו שפת הסמפורים, ועברית, למען הקהל.

השפה המדוברת על הבמה היא עברית. אבל אף אחד מהדמויות לא דובר עברית, אלא בעיקר ערבית, גם אנגלית, צרפתית, יידיש, תורכית ולדינו. לכן יש צורך בהרבה תרגומים, וחלק מהטקסטים חוזרים על עצמם, באמצעות המתורגמן, אבל זה גם יוצר אפקט קומי, כי שומעים את הנאמר פעמיים, עם שינויים קלים אך משמעותיים.

כל אחד מדבר על הבמה עברית עם מבטא. הדמויות הדוברות ערבית (פרחי, עבדאללה, אבו-נבוט, מסעוד, מריה, השחקנים והמתפללים) יידברו בח' ע' גרוניות ור' מתגלגלת, אסתר: תלוי עם מי. עם אביה היא מדברת ערבית, כלומר עברית בח' ע' גרוניות ור' מתגלגלת, עם פורבין צרפתית, כלומר ר' גרונית. וכן הלאה.

ריקוד סמפורים:

Des violences antisémites débutent le 2 août 1819 à Wurzbourg et s'étendent rapidement jusqu'à des régions assez lointaines comme le Danemark, la Pologne, la Lettonie et la Bohême. De nombreux Juifs sont tués, sans qu'on n'en connaisse le nombre exact, et beaucoup de propriétés et biens juifs sont détruits.

כל העלילה מתפרסת על שנת תק"ף, והיא מתחילה במבצר\טירה\מנזר בג'ון (מזרחית לצידון, לא לבלבל עם ג'וניה), לשם הגיעה גבירה אנגליה בשם הסטר סטנהופ המכונה "מלכת המדבר" זה עתה ממקום מושבה הקודם "מר אליאס" (دير مار الياس ) בגבעות מעל צידון. היא לבושה לאורך כל המחזה כפאשה טורקי, מעשנת נרגילה, ומתנהגת בכל דבר כגבר בעל בית. היא קיבלה את המקום מהשליט סולימאן פאשה שיושב בעכו, כתימאר. למעשה היה זה חיים פרחי שאישר את העסקה, כי הוא זה שמחליט על כל דבר. ג'ון נמצאת קצת יותר צפונה ויותר הררית ממר אליאס, הוא דרש מהגברת הרבה עבודה כדי להפוך אותו לארמון, שככזה הוא התפרסם, אחרי שנים רבות. אבל עכשיו היא עוד היתה בהתחלה של זה. באותו היום, לקראת סוף העשור השני של המאה התשע-עשרה, בשנת 1235 לספירת המוסלמים, המליטה סוסה. התאריך הלועזי: 29.10.1819

[הסטר קוראת מכתב, דמעות בעיניה, אן פריי מנקה, לוסטנו שר, אחרי זמן קצר היא מספיקה את הקריאה ורק מאזינה לזמרה:]

Partant pour la Syrie,
Le jeune et beau Dunois,
Venait prier Marie
De bénir ses exploits :
Faites, Reine immortelle,
Lui dit-il en partant,
Que j'aime la plus belle
Et sois le plus vaillant.

Il trace sur la pierre
Le serment de l'honneur,
Et va suivre à la guerre
Le Comte son seigneur ;
Au noble vœu fidèle,
Il dit en combattant :
Amour à la plus belle,
Honneur au plus vaillant.

On lui doit la Victoire.
Vraiment, dit le seigneur ;
Puisque tu fais ma gloire
Je ferai ton bonheur.
De ma fille Isabelle,
Sois l'Epoux à l'instant,
Car elle est la plus belle,
Et toi le plus vaillant.

A l'Autel de Marie,
Ils contractent tous deux
Cette union Chérie
Qui seule rend heureux.
Chacun dans la chapelle
Disait en les voyant :
Amour à la plus belle,
Honneur au plus vaillant.

הסטר: [מוחאת כפיים] נפלא, לוסטנו. ומה זה השיר הזה?

לוסטנו: זה שיר שחיברה אורטנס, מלכת הולנד, הבת של נפוליון וז'וזפין.

הסטר: מלכת הולנד לשעבר, חבר צרפתי שלי.

לוסטנו: לשעבר, לשעבר, וודאי לשעבר.

הסטר: הכל לשעבר. גם אני מלכת המדבר לשעבר.

לוסטנו: לא, לא. לא לא!!

הסטר: כמו שאתה גנראל לשעבר. גנראל לוסטנו לשעבר

לוסטנו: ונביא, לא לשעבר. [מניף את התנ"ך, שהוא מחזיק בידו האחת.] את זוכרת, מה אמרתי לך, כשנפגשנו לראשונה: "בזה הרגע בורח נפוליון מהאי אלבה."

הסטר: אז, באותו הרגע, רציתי לעזוב הכל וללכת לחפש אותו. הרי בשביל זה באתי לפה. [צוחקת. אן פריי נבהלת. מגישה ללוסטנו רימונים.]

לוסטנו:עלמתי, זה באמת נחמד מאוד, אבל הרימונים חמוצים לי. תודה!

הסטר: טוב שלא עשיתי את זה. אן! [הסטר מסמנת לאן פריי, שתסגור קצת את המחשוף שלה, כי הזקן מתגרה.]

לוסטנו: וגם את לא לשעבר, מייליידי. הנה [מתחיל לדפדף.] "והיה בעת ימים אחרים ותבוא אישה אנגליה ותשב בהר הלבנון. היא תבנה בית ויגדל כוחה השפעתה יותר מזו של השליט. יתום מאב יסף לה, והנה יבוא המהדי, אך הוא ינצח בעזרת כיבוש, מגיפות, רעידות אדמה ואסונות אחרים. ורכב המהדי על גבי סוס שנולד מאוכף, ואישה אנגליה תבוא ותילחם לצידו."

אן פריי: [מתרגשת] הכוונה אליך, גבירתי!

הסטר: [לאן פריי] הבנתי את זה, אן פריי. תודה. [ללוסטנו] זה מה שכתוב בתנ"ך?

לוסטנו: לא. [הוא מוציא פתק מהתנ"ך.] זה משהו שתירגם לי מטה, המשרת שלך.

הסטר: אה, לוסטנו! לפני תשע שנים הייתה מייליידי סטנפורד יד ימינו של ראש הממשלה. עזבתי את לונדון כדי לראות את נפוליון, את משיח היהודים, וכיוון שלא נתנו לי כאנגליה להיכנס לצרפת, נסעתי עד קונסטנטינופול כדי להשיג את הוויזה, ובסוף אני פוגשת את הצרפתי כאן. רק שחסרה לו יד. [שתיקה] מה?

לוסטנו: לפי מה שכתוב כאן, אני אמות בקרוב.

הסטר: מה?

לוסטנו: "יתום מאב יסף לה.."

מריון: [נכנס. הוא מיד מבחין במצבה של גבירתו] מה קרה?

הסטר: צ'רלס [ד"ר מריון ולוסטנו לא רגילים, שהסטר קוראת לד"ר מריון בשמו הפרטי, והם מגיבים בהתאם] …ברוס התחתן.

מריון: [לעצמו] הגיע הזמן! [להסטר] אני מצטער.

לוסטנו: מי זה ברוס?

מריון: המאהב הצעיר של גברת סטנהופ. המאהב לשעבר.

[לוסטנו והסטר צוחקים. הסטר מרצינה מיד.]

הסטר: מריון, אל תנסה לדבר צרפתית… [ללוסטנו] זו התודה לכך שאני הבאתי לשחרורו ממעצר אצל המלך לואי ה-18.

לוסטנו: או… ואיך עשית את זה?

הסטר: כתבתי לו. ובעקבות זה הוא שיחרר אותו, אף על פי שהוא נעצר בחשד לנסיון הפיכה.

לוסטנו: אז גם אני מצטרף לתנחומים.

מריון: עם המבטא הצרפתי שלך תנחומיך נשמעים כמו ברכת בוקר עליזה. הקצבה הממשלתית של הגברת לא גבוהה במיוחד, וברוס היה מוסיף עליה בנדיבות. זה כנראה לא ייקרה יותר.

הסטר: סיימת את הספר?

מריון: את "תבונה ורגישות"?

הסטר: אני אומרת לך, שזו ג'יין אוסטן המנוחה.

מריון: די, ליידי סטנהופ, רק בגלל הסוף העצוב שלה לא צריך להמציא עליה סיפורים כאלה.

הסטר: ד"ר מריון, אומנם שמך הפרטי הוא צ'רלס, אבל אתה לא אבא שלי.

מריון: גבירתי, הסוסה שקיבלת מאמיר בשיר המליטה.

הסטר: ומה יצא?

אן פריי:שיח, אבל יש לו פגם.

הסטר: [למריון] איזה פגם?

מריון: הגב שלו… יש לו קימור… כאילו הוא..

לוסטנו: ידעתי! אמרתי לך!

הסטר: [לאן] למה לא סיפרת לי, אן?

אן פריי: אבל אני סיפרתי!

הסטר: מתי?

לוסטנו: ידעתי! אמרתי לך!

הסטר: גם אתה אמרת לי?

לוסטנו: הוא נולד מאוכף!

הסטר: [מבינה] נכון, אתה צודק! הסוס של המהדי!!

מריון: אינני מבין את ההתלהבות שלכם, כי הצרפתית שלי כנראה לא מספיקה. תוכלו לתרגם לי "מאוכף" ו"מהדי" לאנגלית?

הסטר: "מהדי" זה לא צרפתית, אלא ערבית, ואני הסברתי לך כבר, ד"ר מריון יקירי: המהדי, האימאם ה-12 הנעלם, יבוא בחודש מוחרם, ביום העשירי, זה בעוד שלושה שבועות בערך. הוא ירכב על סוס שנולד מאוכף!

מריון: גבירתי. [שהיה] בשל הפגם הזה… אינני בטוח, אם השיח יחיה…

לוסטנו: מלכת המדבר, מלכת תדמור! את תובילי את המשיח!

אן פריי: את רוצה אולי, גבירתי, שאני אלווה את האדון החוצה?

הסטר: כשקיבלתי את הסוסה מהאמיר, הוא אמר לי, שהוא צאצא ישיר של סוסיו של מלך שלמה. [למריון] תרשום: בשנת 1235 לספירת המוסלמים, בתאריך 5 באוקטובר 1819 נולד הסוס של המהדי! ותעביר את זה לסמפורים, שיפיצו את הבשורה!

מריון: [לאן פריי] היא עוד תוריד אותנו ביגון שאולה עם החזיונות המשיחיים שלה. תשע שנים בלוונט זה די והותר. צריך להחזיר אותה לאנגליה.

בעכו שולטים סולימאן פאשה ויד ימינו, חיים פרחי, ביד רמה על כל סוריה הגדולה.

[סולימאן, עבדאללה, פורבין, המצייר אותם לאורך כל הסצנה, מתורגמן ושני שחקנים.]

סולימאן: אבל כרגע אמרת לי, שמביירות הגיעו 15 שיירות לדמשק.

עבדאללה: לא, 12, סליחה. התבלבלתי.

סולימאן: זה עדיין יותר מדי.

עבדאללה: אז שיהיה 10.

סולימאן: אתה לא מבין: אם זה נכון, זה לא טוב.

עבדאללה: למה?

סולימאן: זה מצביע על גידול וצמיחה בביירות. הכפר הזה עלול להפוך לחשוב יותר מאשר צור או צידון, ומי יודע, אולי אפילו חשוב יותר מאשר עכו.

עבדאללה: [צוחק] לעולם לא.

סולימאן: צריך להשקיע יותר בכותנה, ולעזוב את הדגנים האלה.

עבדאללה: אבל מועלם חיים לא רוצה לוותר על הדגנים.

סולימאן: כן, מועלם חיים ודאי צודק. הוא הרי שולט על הממלכה הזו כאן יותר זמן מאשר אני, ואני החלפתי את אחמד אל-ג'זאר רק לפני 15 שנים. אז מועלם חיים כמובן מבין דבר אחד או שניים. אבל הוא קצת חי בעבר. הוא חושב, שאין לנו סיכוי נגד מחירי הכותנה האמריקאים, כי הם מצליחים להוריד את המחירים בזכות זה שהקוטפים הם עבדים מאפריקה.

עבדאללה: ולמה הוא טועה?

סולימאן: כי עידן העבדות נגמר. אביך היה עבד גאורגי. אבל אתה אדם חופשי. בני אדם נועדו להיות חופשיים, עבדאללה! [הוא הרים את ידיו מרוב התרגשות. הן רועדות. הצייר מסמן לו, להניח את ידיו. הוא עושה זאת ומפסיק לרעוד.] חוץ מזה: אם מוחמד עלי יימשיך ככה במצרים, הוא יחניק אותנו עם הכותנה שלו. והפרנג'ים שוב טבחו זה בזה במרחץ דמים אדיר, ששינה את פני הסחר לחלוטין.

עבדאללה: איזו מלחמה?

סולימאן: עבדאללה! נפוליון?

עבדאללה: אה, אה!! – זה, שמועלם חיים הצליח לעצור כאן.

סולימאן: כן. – או, הנה הוא!

[חיים נכנס, מחווה קידה סמלית לעבר סולימאן, עבדאללה קד קידה עמוקה לחיים.]

סולימאן: מה בפיך, אלמועלם פרחי?

פרחי: האם יפתיע אתכם לשמוע שמחירי הכותנה האמריקאית ממשיכים לצנוח?

סולימאן: לא, ובכל זאת יהיה זה טפשי לחזור לדגנים. אני מזכיר לך, שהשותפים שלנו הם האנגלים, לא הצרפתים. ובגלל זה עזב הקונסול הצרפתי פילאבואן לאלכסנדריה ועוזר למוחמד עלי להצעיד את מצרים קדימה!

פרחי: האומנם? ואולי יש לכך עוד סיבות? אחרי שחלה הקונסול הצרפתי באלכסנדריה, חיפשו מחליף עבורו, ובינתיים מר קטפאגו מייצג את בעלי העניין הצרפתיים כאן, אבל כמובן שהפאחה צודק. [מחייך]

סולימאן: אני מקווה שזה לא יערער את היחסים הטובים שלך עם קטפאגו. הוא אומנם חד כתער, ואיש עסקים ממולח, אך גם מועיל, לא? [לעבדאללה] עבדאללה, אני מבקש שתגיש לי דו"ח על מצב החיילים שלנו. אתה יכול ללכת.

עבדאללה: תוך כמה ימים. [לפרחי] יהיה לי לעונג, יא מועלם, אם תוכל לעדכן אותי במה שאתה יודע על מצב האספקה שלהם.

פרחי: בשמחה, בני. "הצבא צועד על קיבתו", אה?מייחסים את החוכמה הזאת לנפוליון משיח-השקר הזה, והנה עבדאללה הצעיר שלנו גם הוא יכול להיות נפוליון ולכבוש את העולם, רק לא את עכו! [עבדאללה מחווה קידה ויוצא.]

סולימאן: [לפרחי] מהחיוך שלך אני מבין, שהידידות האמיצה בינך לבין הסוחר האיטלקי לא תעזור לצרפתים הרבה.

פרחי: מה הוא עושה פה? [מצביע על הצייר]

סולימאן: הוא מצייר אותי.

פרחי: [חש לא בנוח, אך מתגבר] בעניין הסוחר האיטלקי: את מי מייצג קטפאגו? גם את הרוסים ואת האוסטרים.

סולימאן: ואתה בעיקר בעד האנגלים. שמעת משהו על האדמיראל סידני סמית?

פרחי: ואיך אשמע ממנו? הלא הוא נעלם. אחרי ווטרלו חייו נרגעו. אבל אם הוא יופיע שוב, ויבקש משהו, נצטרך כמובן להיענות לכל בקשה שלו, אחרי שהוא הושיע אותנו מנפוליון, הגמד שרוצה להיות משיח.

סולימאן: ברור. סיפרתי לך, שראיתי את אחת האוניות של נפוליון בשנה שעברה?

פרחי: איך? יש לו אוניות עדיין?

סולימאן: [צוחק] לא, זאת אוניה שנטרפה. בשנה שעברה סיירתי ביפו, אצל אבו-נבוט, זוכר?

פרחי: ואיך אשכח, הוד רוממותו?

סולימאן: אז חנינו בטנטורה. מקום מקסים. וגם מסעוד אל-מאדי מעתלית היה שם, והוא הראה לי את האוניה בים.

פרחי: אולי יש זהב באוניה הזו?

סולימאן: לא, לא. רק שהאנגליה לא תשמע על זה. היא תרצה לצאת שוב למסע חפירות, כמו לפני – מתי זה היה?

פרחי: לפני ארבע שנים, באשקלון.

סולימאן: נכון, במג'דל. היא הבטיחה לנו אוצר גדול. "שלושה מליון מטבעות זהב!" הה!

פרחי: האם ליידי סטנהופ לא עסוקה מאוד בטירה שנתת לה בג'ון?

סולימאן: אתה נתת לה

פרחי: אני הענקתי לה אותה כתימאר, הוד רוממותו. חשוב לנו מאוד לחזק את הקשרים עם האנגלים.

סולימאן: כמובן, כמובן. אני לא מפקפק בהחלטות שלך, ידידי.

פרחי: תודה, אדוני.

סולימאן: [פונה לצייר] תגיד לי, למה אנחנו צריכים לנהל את השיחה הזו פה, ולא איפה שאני יושב בדרך כלל?

מתורגמן: [לפורבין] הפאשה הנכבד שואל, האם אפשר לעבור לאולם הישיבות הרגיל שלו.

פורבין: [מבלי להתרגש, לפאשה] לא, אי-אפשר. עניין של אסתטיקה. של צירוף צבעים שצריך להיות נעים לעין. וזה השיש הלבן והאדום, יא פשה. והרי השיש הוא סימן ההיכר הבולט ביותר שלך.

מתורגמן: הצייר הפרנג'י מתנצל מעומק ליבו, והוא משבח את חוכמתו ואת אצילותו של הפאשה הנכבד. הפאשה כמובן צודק, והוא יישמח להסכים לכל צו שלו, אך באולם הישיבות אין שיש לבן כמו פה.

סולימאן: [צוחק] אתה מתכוון לעמודים, שאחמד אל-ג'זאר הביא מקיסריה?

מתורגמן: [לעצמו] כבר חשבתי, שאני מיותר כאן לחלוטין…

[שני שחקנים נכנסים ונער הנושא מזוודה. השחקנים נדהמים מעוצמת הרושם, שעושה עליהם מראהו של פרחי.]

סולימאן: כן! מה אני יכול לעשות עבורכם?

השחקנים: הוד רוממותך, אנחנו צמד שחקנים מדמשק ומבקשים רשות להציג בפניך.

סולימאן: [לפרחי] אם כך, אתה ודאי מכיר אותם, יא מועלם.

פרחי: אינך זוכר, שעזבתי את עירי דמשק לפני שלושים שנה בקירוב? אתה עדיין סבור, שיש סיכוי בכלל, שאכירם? [לשחקנים] אבל ספרו לי מה חדש שם!

השחקנים: אתה יודע: "דמשק עולה ביופיה על כל הערים בתבל!"

פרחי: [צוחק, לסולימאן] הם מצטטים את אבן בטוטה שחי לפני 480 שנה… [לשחקנים] אבל מאז העיר נהרסה על-ידי המונגולים.

השחקנים: המסגד האומיי עומד על תלו.

סולימאן: [לשחקנים] אל-מועלם פרחי הוא יהודי. עזבו! ספרו לי סיפור!

השחקנים: [מסתודדים לרגע ואז מתחילים] ג'וחא עובר את הגבול בין תורכיה ליוון, שוב ושוב, על גבי חמורים. כל פעם הוא מביא איתו סלים מלאי קש, וחוזר בלעדיהם. כל פעם בודקים אותו שוטרי הגבול, אם הוא מבריח משהו, וכששואלים אותו, הוא אומר: "אני מבריח." עם השנים התעשר ג'וחא ועבר לגור במצרים. שם פגש אותו אחד השוטרים ואמר לו: "תגיד, ג'וחא, עכשיו אתה לא צריך לחשוש ממני – מה זה היה שהיית מבריח דרך הגבול?" – "חמורים", אמר ג'וחא.

[סולימאן ופרחי צוחקים.]

סולימאן: אני מעניק לכם אישור לשבת בעכו ולעסוק במקצועכם המיותר, אך המשעשע. זה יותר מעניין מההופעות המוזרות של הסמפורים, לא? [למשרתים] עזרו להם למצוא מקום בח'אן אל-עומדאן. [משרת אחד ושני השחקנים יוצאים. סולימאן פונה חזרה לפרחי] אני רוצה שנדבר על עניין הכותנה והדגן גם עם קטפאגו, כמובן, אבל גם עם עבדאללה.

המתורגמן: [לעצמו] ושוב אני מיותר, יותר מהשחקנים אפילו…

פרחי: אתה לא חושב, שעבדאללה עוד קצת צעיר מדי בשביל כל זה?

סולימאן: ייתכן, אבל אני כבר קצת זקן מדי, ולכן אני מוכרח ללכת עכשיו לחמאם.

[יוצא, מלווה במשרתים, גם הצייר יוצא, הנער מתגלה כבתו של פרחי.]

אסתר: אבא!

פרחי: אסתר, בתי! מה את עושה כאן? איך עברת את השומרים?

אסתר: אני חייבת לספר לך –

פרחי: מה, בתי?

[שתיקה]

אסתר: אבא, אני אוהבת אותך.

פרחי: או! אלה חדשות טובות! מצויינות! מה קרה?

אסתר: תודה על כל הטוב שאתה מרעיף עלי! התכשיטים והבדים היקרים ותבלינים המיוחדים!

פרחי: זה לא חדש. אני אומר לך מה חדש. מה שעיניי שלי רואות. את ועבדאללה התקרבתם בזמן האחרון, וזה מוצא חן בעיניי.

אסתר: או, אבא! [היא מנסה לומר משהו, אך לא מסוגלת.]

פרחי:תמיד ראיתי, שאת נלחמת בו, הקנטת אותו, ראית בו ממש אויב.

אסתר: אבא, אתה צריך להבין. לא נולדו לך בנים, ואתה גידלת את עבדאללה כאילו היה בנך, עוד לפני שאביו עליו השלום נפטר. ואני [מתרגשת מאוד]… אני.. קנאתי בו.

פרחי: טפשונת! אל תתביישי. גם אני טעיתי בכך, שלא ראיתי זאת ושגערתי בך בעניין זה. הייתי – עיוור בעין אחת [צוחק. אולי היא מצטרפת לצחוקו.] בואי, נלך הביתה! [יוצאים.]

ריקוד סמפורים:

La campagne de Mehemet Ali roi d'Égypte contre les wahhabites : Le 11 décembre 1819, Ibrahim Pacha entre triomphalement au Caire.

לקבלת המחזה השלם, נא לכתוב ל-abumidian@riseup.net