ואדי נַעַם, קייץ 2003

ושוב אני נוסע בקיץ הלוהט לִבְנות בתים שנהרסו, ושיהרסו כמובן שוב, עד שייתחלף השלטון בארץ. אבל הפעם הייתה אווירה עליזה, עם שירים ובדיחות. זה הרבה יותר כייף לעבור על החוק בחדווה כזאת, בתמימות. והשיניים הם סימן לפה צוחק, לא לנחישות אידאולוגית, לשנאה אנטי-ממסדית וללסתות כפוצים.

מי מה שאני יודע, גם החלוצים הציונים היו חלוקים בעניין הזה: האם אפשר להביא את המהפכה בהומור?

ואנחנו, אנשי תיאטרון, יודעים, עד כמה הנושא הזה קרוב ללבנו. הרי עבודתנו קדושה, אבל למה שלא נהנה ממנה גם?!

אז נסעתי הפעם עם חבורה של צעירים מתנועת רעות – صداقة, תנועת נוער יהודית-ערבית, נסעתי יחד עם שתי בנות, שהולכות לקומונה היהודית-ערבית בתיאטרון בעוד פחות מחודשיים.

כיוון שמחנה העבודה הזה הוא גם אקט חינוכי כלפי חניכי התנועה, התחלנו קודם כל בסיור בכפרים הבדואיים הלא-מוכרים. 46 כאלה יש בנגב, מחצית האוכלוסיה הבדואית של הנגב חיים בכפרים הלא-מוכרים האלה, יותר מ-70000 נפשות. בתעודת הזהות כתוב מקום מגורים, שהוא לא נכון, לא כי הם מתחמקים ממשרד הפנים או משרד אחר, אלא כי משרד הפנים וכל המשרדים וכל המדינה מתחמקים מהם. אין להם חשמל, אין להם מים זורמים, אין להם ביוב, אין להם מרפאה, אין להם בית-ספר, כי היישוב, שהם חיים בו – לא קיים, מבחינת המדינה, ולא משנה, שחיים בו לפעמים 2000 או 3000 או אפילו 4000 תושבים.

אחרי הצהריים הגענו לוואדי נַעַם, והתפלאתי לראות שבכניסה ליישוב יש כביש! סלול! טוב, הכביש מוביל לתחנת הכוח הענקית, המגעילה והמסריחה, שמשרתת את המתיישבים היהודים. ל-4000 תושבי וואדי נעם לא מגיע החשמל הזה, שמיוצר בתוך הכפר שלהם. שמענו קצת על הכפר, יש בו בכל זאת בית ספר, עם 1300 תלמידים ותלמידות, עד כיתה ט', ולפני שנתיים קבע בג"ץ, שיש להקים בכפר מרפאה. אך רק באביב השנה הגיעו החבר'ה מבוסטן לשלום (www.bustan.org ) והקימו מרפאה. המרפאה – מסתבר בהמשך – נחוצה מאוד במקום הזה. שאלתי, מהן המחלות הנפוצות ביותר, והתשובה הייתה: אסטמה. גם מקור האסטמה התברר בהמשך.

השמש שקעה, ובמקביל עלה הירח, בצד השני. לרגע שניהם היו תלויים מעל האופק, זה מול זה, ובלי לדעת, מהו לילה בוואדי נעם, ייחלתי שככה יישארו תלויים מעל האופק. הלילה ירד, ואיתו בא הריח. נג'יב, תושב המקום, סיפר לי, שבחורף 1972 ירד שלב בוואדי נעם, והם השתמשו בו לתה. כשירד שלג לפני שלוש, אי-אפשר היה לשתות את התה, שעשו ממנו, הוא היה מר, מר מאוד.

אבל את האוויר מוכרחים לנשום. ואני עומד מול תחנת הכוח ושואל את עצמי? מנין בא הריח הזה? חשמל לא מסריח, הסירחון בא מ-  רמת חובב ! איזה יופי! בתקופה מסויימת פינו את החיילים מהבסיס מאחורינו, מחשש שהם יינזקו מהרעל שבאוויר.

לא רק, שלא אכפת למדינה מהתושבים של ואדי נעם, להיפך, המדינה רוצה , שהאנשים שם יינזקו, כדי שייברחו משם, כי הם ממילא לא אמורים להיות שם. הם לא יהודים, לכן הם לא אמורים להיות שם. זאת איזו טעות, שצריך איכשהו לתקן, בלי שהעולם ישים לב. לזה קוראים טרנספר מרצון… רק שהם לא זזים. ואנחנו אפילו עוד באנו, כדי לחזק את ידיהם, ולבנות לילדים שם גן משחקים.

כל הלילה נשמתי רעל והתגרדתי. בבוקר זה נגמר. הרעל נפלט רק בשעות הלילה. סוף יכולנו להתחיל במלאכת הבניה.

לא דיברתי שם על "ברית מילה" לנשים או על דברים אחרים. לא ששכחתי. אני גם לא חושב, שזה עניינם. פשוט זה לא היה קשור לעניין. אני גם לא אוהב את הנודניקים האלה, שכל הזמן באים עם השואה, בעיקר כשזה לא קשור. העניין פה הוא בעצם העניין של כולנו. בזמן שוויקי כנפו יושבת מול משרד האוצר עם חברותיה, אף אחד לא צריך להשלות את עצמו, שהנשק הכימי מיועד אך ורק לבדואים של ואדי נעם. המזרח התיכון הוא חבית חומר נפץ, והחבית דולפת, כבר מזמן, היא לא צריכה להתפוצץ בכלל.

ואתמול הרסו עוד ארבעה בתים של בדואים.

אמצע יולי 2003