ויטולד גומברוביץ': הנסיכה איבון

מערכה ראשונה:

הנסיך משעשע את הגברות, אבל בעצמו הוא לא משתעשע. הוא מחפש משהו אחר, אחר לגמרי – ופוגש את איבון. איבון מכוערת ושותקת. היא שותקת, כשחברי הנסיך מעליבים אותה בפומבי, וכשהדודות מעירות לה, וגם כשהנסיך פיליפ בעצמו מדבר אליה בטוב. ואפילו כשפיליפ מציג אותה בפני הוריו ככלתו.

מערכה שניה:

איבון מתאהבת בנסיך. הוא מרגיש חייב להגיב לזה, והוא מייחל שהוא יוכל להתאהב בה גם.

מערכה שלישית:

עכשיו אי-אפשר יותר להתעלם ממנה בחצר המלך. נשות החצר חושדות בה. אבל איבון מאוהבת בנסיך. האחרים משחקים ברידג', מתפלאים מהשקיעה ונותנים לנתינים להתפעל מהם. היא לא משתתפת בטקסים, כמעט ולא זזה. בחוסר המעש והאדישות שלה היא הופכת להתגרות. גם הנסיך מסתבך יותר ויותר. החצר נתקף מגיפה של צחוק בלתי נשלט. המלך נזכר בחטאים הישנים שלו. המלכה מגלה למרבה הזעזוע, שהשירים שהיא כותבת בסתר, דומים בכיעורם לנסיכה איבון. הטיפשות והאבסורד מתפשטים לכל עבר.

מערכה רביעית:

לבסוף מחליט המלך איגנץ, שאי-אפשר ככה. החצר הופכת לזירת רצח. גם השמרת, המלכה והנסיך עצמו רוצים להרוג אותה. אבל אי-אפשר ללכת ולהרוג אותה. זה לא אצילי. ההתבהמות, הטמטום והפריאות נעשים בלתי נסבלים. המלך מארגן סעודה שבה איבון נחנקת מעצם של דג.

במחזה זה הצחוק אינו צחוק משחרר, אלא לרוב צחוק בהמי, זדוני. המחזה מתאים לתמידי תיכון, כי "הוא היה יכול להיכתב על-ידי נער, כמו "המלך אובו", אך בוגר יותר." (מבקר התיאטרון יאן קוט)