על הגבורה

מכל ההסתייגויות מעבודות הבימוי שלי היתה זו כנגד אופן הצגת הגיבור הנלהבת ביותר. כנראה שהיא פגעה בתפיסה השולטת על מושג הגיבור.

כשאני ניגש לפרש דמות של גיבור, מובילה אותי הידיעה, שהגבורה איננה תכונה הממלאת שום אדם, אלא התנהגות מסויימת המוכתבת על-ידי היכולות של אותו אדם ועל-ידי התנאים שאותן תכונות פוגשות. העקשנות איתה מנסה האדם לבצע את התרומה הבולטת, לטובת הכלל, דורשת פעולות של לחימה, שמתאימות למושג המקובל של גבורה. גם הפרטיזן שמזהה את ההישג או את הרעיון של מישהו אחר כטובת הכלל, נלחם למען ביצוע המעשה באותם האמצעים. היכולות המיוחדות מגייסות כוחות להשגת המטרה ויוצרות "מעשה גבורה". הגיבור מציית לצו מצפונו ולא מתחמק גם מהקרבת חייו.

עניין הגיבור דורש מבט מעמיק. אם הוא נופל למען מטרה רעה, שהוא חושב אותה לטובה, הוא טיפש. אם הוא נופל, והוא מבין, בעודו משלם בחייו, שהיא לא היתה ראויה להקרבת חייו, הוא דמות טרגית. אם הוא נופל למען מטרה צודקת, משוכנע, שרק מותו יישרת אותה ולא המשך חייו, כמו במקרה של גלילאו גלילאי, אז הוא האיש שלי.

מי שמאדיר בצורה העיוורת את הגיבור השופך דמים, הוא צמא דם. זו גם שאלה של השקפה פוליטית, האם אנו אמורים לתת במה כיום לגבורה, שאין לה התלבטויות, מקפצת ממעשה גבורה אחד למשנהו. הדרישה להציג גיבור בעל תנופה נובעת מהסירוב לבדוק את ההכרח המוסרי של הסיבות שהביאו אותו למעשה הגבורה, שהינן לרוב שפיכות דמים. צופה כזה מתחמק מהאחריות, שהמצפון הבודק מטיל עליו. הוא רוצה ליהנות ממעשה הגבורה, להתרגש ממנו, גם פיזית.

השתפכות כזו לרגלי הגיבור נעשית אורגיאסטית, אם הגיבור גם מפתה מבחינה מינית. לכן מתעקש הצופה החרמן על גיבור גבהה קומה, בנוי לתלפיות. גוף הגיבור האתלטי מפיל את המוקסם על הגב. מעריצי הגיבור רוצים להשתעבד ולהשתכנע. צריך להוריד את הגיבור בעל התנופה מהבמה המודרנית. צריך לחקור את עניין הגבורה, דווקא את עניין הגבורה. על הבמה ובחיים, בכל מקום ובמיוחד בארץ שלנו. מעריץ הגבורה החרמן מתנגד להצגה של הגיבור המפתה האהוב שלו, שעשויה לעורר ספקות בגבורה ותאלץ את המוקסם לנקוט עמדה. מכאן נובעת ההתנגדות של צופה כזה כנגד הצגה שאינה לוכדת אותו בחבלי קסם ומכבה את התודעה שלו.

הגיבור הוא עובד יומי או שעתי, גבורתו אינה משרה קבועה. להיות גיבור זה לא מקצוע, גיבור זקוק למקצוע. אם אין לו, הוא מובטל. גיבורים מובטלים – זו סכנה. הגבורה לא ממלאת את היומית. אנו נתקרב להצגה של הטבע האנושי האמיתי של אדם בעל יכולות של גבורה יותר, אם נציג אותה מתוך חשדנות מאשר מתוך הערצה. ההצגה המעריצה נובעת מעמדה של טירון כלפי המפקד שלו. הגיבור אינו מפקד של השחקן והבמאי. הסמכותיות של האדם הגיבור צריכה לעמוד בפני זכוכית המגדלת של איש התיאטרון של היום. זה מטומטם לזהור בהאדרה. הזוהר האמיתי של האדם חזק יותר מהצללים האפלים של ההצגה האובייקטיבית.

פריץ קורטנר, 1959

פריץ קורטנר נולד כפריץ נתן כוהן ב-12 במאי 1892 בווינה, התפרסם כאחד השחקנים החשובים של מחזות האקספרסיוניזם בתקופה של בין מלחמות העולם, אבל גם זכות ריצ'ארד השלישי ואותלו ותפקידים חושבים אחרים תחת בימויו של לאופולד ייסנר. בשנת 1924 הוא התחתן עם השחקנית יוהנה הופר. בשנת 1932 הוא ביים בפעם הראשונה, את היינץ רומאן בסרט "החוטא המסור". בתקופת שלטון הנאצים הוא גלה תחילה בפראג, אחר-כך בווינה, פריז, לונדון, ולבסוף בארצות הברית. שם הוא גם כתב את המחזות הראשונים שלו, אך הוא עצמו לא מעריך את הניסיונות האלה בכתיבה. מיד אחרי המלחמה הוא חזר לגרמניה, "למרות שאחד-עשר מבני משפחתי הומתו בגז", כפי שהוא כותב באוטוביוגרפיה, שממנה לקוח גם הקטע הקצר הזה על אופן הצגת הגבורה. במהרה הוא קנה את פרסומו כבמאי בתיאטרון, תחילה במערב-ברלין, אחר-כך במינכן. ייחודו היה בין היתר בעבודה ארוכה וחקרנית על המחזות, בהדרכת השחקנים למשחק מפורט הדקדקני, בעיצוב הקול ובמחוות, הוא כמעט חיפש את ההתגרות במנויי התיאטרון במציאת עיצוב בימתי, שלא ייקלע לטעמם. , שיפתיע אותם.

הוא נפטר ב-22 ביולי 1970 במינכן ונקבר שם.