Skip to content

מרחוק – עצי החרוב

פטימה גלאיר

מ ר ח ו ק    –    ע צ י   ה ח ר ו ב

הדמויות

אל-חאג'     – אב למשפחה אלג'ירית

אל-קומיסאר  – אב למשפחה צרפתית

תמה         – אשתו של אל-חאג'

ז'נט        – אשתו של אל-קומיסאר

לזיזה       – בתם של אל-חאג' ושל תמה

כריס        – בנם של אל-קומיסאר וז'נט

קאדר        – אחיה של לזיזה

אנריקו      – חברו של כריס

פרד         – השכן בבלקור, שכונה באלג'יר

זהו מקום מגוון, שהוא בו-זמנית פתוח וסגור, חדר-החיים בהיר מאוד, פונה ישירות לגזוזטרה והגזוזטרה מובילה למרפסת גדולה …

חדר-החיים? לסלון משהו מזרחי, עם כריות ועציצים ירוקים? בחדר-האוכל שולחנות נמוכים ושולחנות רגילים? מקום מיוחד למנוחת הצהריים, כאשר הוילונות מוגפים? מקום מוצל כדי לחיות בפנים, כאשר בחוץ יש יותר מדי שמש? המקום הזה הוא כל זה יחד, אינטימי ונעים לחיות בו. זוהי דירה יפה באלג'יר, חיות בה שתי דמויות: האם תמה, אשר עליה הזמן השאיר את עקבותיו, והבת לזיזה, בשנות השלושים המוקדמות שלה. אם ובת לבושות בבגדים חגיגיים ססגוניים. נגינת עוד מרחפת לה באוויר.

לזיזה: (בפנים מוארות) אמא, את חושבת שהוא יזהה אותי? הייתי כל-­כך צעירה בזמנו, עכשיו אני כל-כך … כל-כך …

תמה: אוסקוטי! שתקי! את מדברת כמו צרפתיה. את מדברת כמו אחת, שמפחדת מהזמן שעובר. זה לא היה מוצא בעיני כריס! הזמן לא נחשב באהבות-ילדות.

לזיזה: אמרת אהבות, אמא? אמרת אהבה? אבל היינו כל-כך קטנים. את לא מדברת אליי כמו אמא מכאן! את אמרת אהבה! אבל היינו כל-כך קטנים!

תמה: זאת בדיחה טובה! מה את חושבת, שלא ראיתי, מה שהתרחש ביניכם, כאשר היו משכיבים אתכם באותה מיטה? בכל פעם שהיינו הולכים לחתונה ושהיה צריך למצוא סידור ללילה לילדים?

לזיזה: אמא, אני בהלם ממך! נכון, היינו ישנים יחד באירועים וחגים, כשהנוצרים היו פולשים אלינו ומחליטים לבלות אתנו את כל הלילה.

תמה: הנוצרים! את מדברת עליהם, כאילו היו זרים! את מתכוונת לצרפתים, החברים שלנו? אלה שהיו כל-כך קרובים ללבנו, כל-כך קרובים שלקחו אותו איתם כשעזבו. אלה שהתחלקנו איתם בלחם ואפילו בבשר הכשר. אלה שוויתרו על היין בשביל לא להביך אותנו ושלמדו לשתות חלב חמוץ בארוחות ואפילו מחוץ לארוחות. אלה שחיו כמו שחיים פה, איתנו … לא מעלינו. אלה שאהבו אותנו כמו את הילדות שלהם, זאת אומרת יותר מאשר כל דבר אחר. מעריצי עיסא ומוסא, כן, החברים שלנו. כן. הנוצרים והיהודים. כולם. ואנחנו גם-כן אהבנו אותם יותר מכל דבר אחר בעולם. הם חוזרים. זה קורה ואני לא מאמינה.

לזיזה: אמא, אני שמחה שאת לא מערבבת הכל כמו שעושים אחרים. אני שמחה שאת לא מתבלבלת בין החברים שלנו והאחים היהודים שלנו עם אחרים… שעושים לנו רע כל-כך, שעושים כל-כך רע לקהילה העניה שלנו … היהודים האמידים האלה, אמידים ועשירים. אבל היהודים שלנו, האחים שלנו, הם מסוגלים רק לאהוב, הם יכולים לעשות רק דברים מאהבה. אמא, את מאמינה שהם יחזרו?

תמה: זה מה שאני אומרת לך. זה מה שקרה! אחיך ואביך נסעו לשדה התעופה להביא אותם. את מוכנה שוב לחלק איתם את הצחוק ואת הדמעות, הלחם והעוגות? הערבים ומנוחות הצהריים? הכל! כמו אז.

לזיזה: אמא, את חושבת שהם זוכרים?

תמה: מי?

לזיזה: כריס.

תמה: זוכר מה?

לזיזה: את כל זה. את כל השמחות הקטנות האלה.

תמה: למה שישכח? אני לא שוכחת!

לזיזה: אמא, את זקנה, זה המזל שלך. יש לך הרבה זכרונות. אבל הוא? הוא היה כל-כך צעיר, כשעזב, והיה לו הרבה זמן למחוק אותנו מהזכרון שלו.

תמה: אז למה שיחזור?

לזיזה: הוא חוזר בשביל למצוא שוב את ילדותו!

תמה: בדיוק. וילדותו, זה אנחנו!

לזיזה: אמא, תסבירי לי! אמא, תגידי לי, שהוא יכיר אותי! אני מרגישה כל-כך סחבה, בלויה, מרופטת מרוב הריונות! הפנים לפחות נשארו לי?

תמה: ילדה שלי, זה בגלל שאנחנו פה יולדות בגיל צעיר כל-כך! ילדה קטנה שלי, ממה את מפחדת? שלא יכיר אותך? את תראי, הוא יכיר אותך בעיניים עצומות!

לזיזה: לפי מה?

תמה: לי הבושם שלך! לפי הריח הטבעי שלך! לפי ניחוחות הארץ הזאת שמוצאים רק פה, שמוצאים רק עליך ושהוא לא ישכח לעולם! לפי אווירת האושר שהוא יזהה כשלו ברגע שהוא ירגיש בה. הוא יבין שאת נמצאת לפני שיראה אותך והוא יידע שזאת את. וכשהוא יראה אותך הוא יזהה אותך בעיניים של העיניים וגם בעיניים של הלב.

לזיזה: אמא, הביטי בי!

תמה: איילה שלי, אני מביטה!

לזיזה: (מראה לאמה את הפרופיל) את רואה?

תמה: מה?

לזיזה: (מתעצבנת) איך מה? הסנטר הכפול שלי והבטן שלי שטופחת גם בלי הריון! איך מה? התחת שלי מג'לי והירכיים שלי של פיל! וכל השומן, כל השומן הזה, שצברתי במשך שנים על גבי שנים.

תמה: (מחייכת) אה! את חושבת שכריס יחשוב שנהיית אלג'יראית מדי לטעמו? שנהיית אשה, שאזוריה המוצנעים לא מוצנעים כל-כך, כי היא שופעת כל טוב, אשה שהקווים המעוגלים שלה מציגים לראווה את רכותה? זה העניין? את פוחדת שהוא נעשה יותר מדי … צרפתי? יותר מדי ארופאי? אבל אני יודעת, שכריס שלי נשאר אותו דבר, שהוא לא שכח את התרבות שלנו ואת יפי הנשים, שיהיו איילות או פרות, טובות לשור. כריס שלי הוא שור גדול.

לזיזה: אה, אמא! את מלטפת את הלב המוטרד שלי.

תמה: חוץ מזה, הוא הרי לא בא בשביל להתחתן איתך, לא?

לזיזה: זה נכון. אבל מולו אני נהיית שוב הילדה הקטנה שהייתי איתו. ואני אראה בו הילד הקטן שהיה חשוב כל-כך בשבילי.

תמה: וכך גם הוא: הוא יראה בך הילדה הקטנה שהוא אהב.

לזיזה: אמא, איך זה, שאנחנו מדברים על כל הדברים האלה, הסודיים, שלא מדברים עליהם במשפחה? זה יום משוגע או מה זה?

תמה: זה יום של אושר. זה יום של השתוללות, של חינגה. זה יום של אוכל, של שתיה, של תענוג. זה יום שבו אומרים את הדברים, שלא אומרים.

לזיזה: אמא, את תזהי אותו, את, עם הראיה שלך?

תמה: אני צריכה את העיניים שלי בשביל לזהות אותו?! בשביל לזהות את התינוק שלי נהיה בן-אדם?! הבן הלא-צייתן שלי! אה! אלוהים! כמעט הרבצתי לו!

לזיזה: אה! את מדברת על ההפגנה הזאת, שהסתבכנו בה אחרי שיצאנו מבית הספר?

תמה: זעה קרה שוטפת אותי, כשאני נזכרת בזה! אני יושבת. אה! זה היה יום של פיצוצים, כל הזמן. הפגנה ענקית עם כדורי גומי וכדורים חיים. אבל האדון רצה לראות. זה היה כמובן יותר מעניין מאשר מגרש המשחקים. וכמובן הוא היה צריך לערב גם אותך! אני חשבתי אני אמות באותו יום.

לזיזה: לא סיפרנו לך את הכל.

תמה: (ננערת) זאת אומרת???

לזיזה: הרגע המסוכן הזה שחיינו ביחד, הרגע הזה של שגעון ילדותי  של סירוב לציית, של פחד, של מלחמה ושל סקרנות …

תמה: (בחוסר שקט) כן?

לזיזה: (מנמיכה את קולה) אנחנו אהבנו את זה, הרגע הזה של צמרמורת ותענוג מעורב. אנחנו אהבנו את זה. הנה, זה מה שאף פעם לא אמרנו לך. אנחנו סיפרנו לך על הפחד ואת ניחמת אותנו, אבל אנחנו שמרנו לעצמנו את התענוג בסוד.

תמה: (תחת התקף דמעות שהיא מדכא במהירות) או אלוהים! אני עדיין רועדת.

לזיזה: נראה לי, שאני אזהה אותו. אומרים שהוא נגרר תמיד עם איזה גיטרה, מאז שהוא נהיה חבר של הזמר היהודי התורכי הזה.

תמה: (קמה פתאום) עוד פעם, אני צריכה משהו שייתן לי לזהות את הבן שלי?

לזיזה: מאומץ.

תמה: אז מה? הוא לא פחות בן שלי מזה שיצא לי מהבטן.

לזיזה: אמא, מה שרציתי להגיד לך, זה שהבן המאומץ הזה שלך, אני תמיד ראיתי אותו יוצא מאמא אחרת. את מבינה, כי אני אהבתי אותו בכל זאת באופן מוזר קצת בשביל אח! רציתי פשוט להגיד לך בשביל להיות כנה עד הסוף.

תמה: (בהלצה) נחמד מצדך, עוד הייתי עלולה למות בלא לדעת. אני יודעת את זה רק בערך עשרים וחמש שנים!

לזיזה: וגם הזמר הזה שצריך לבוא עם כריס, אני מקווה שייתנו לו להכנס. שלא ישלחו אותו בחזרה! הוא ישיר לנו בצרפתית מוזיקה ערבית כמו שהוא יודע לעשות. זה יעשה אווירה טובה.

תמה: (חולמנית) הקונסטנטיני… אני חושבת שהיו אוסרים את כניסתו, אבל עם כריס הכל יעבור בשלום בשדה התעופה.

לזיזה: אני לא יכולה יותר. אני לא יכולה לחכות יותר! אני נחנקת. אני צריכה לעשות משהו.

תמה: עשי! עשי! אני מחכה בסבלנות. אני רואה אותם, הצרפתים האלה, שלא ראו את אלג'יר הלבנה כבר חמש-עשרה שנה, ושנמסים בדמעות בשדה התעופה ומאבדים כל כללי נימוס.

לזיזה: אמא, אני הולכת לתפור.

תמה: טוב, תתפרי! תתפרי! אני לא יכולה להוציא ממך כלום, את בת עשר ואת מצפה לאהובך.

לזיזה: אילו ידע בעלי!

תמה: מי יספר לו?

לזיזה: אני הולכת לתפור, לגזור, לחכות.

תמה: תביאי את המטר, המחטים, הבדים.. יאללה.

לזיזה: הולכת לאמה ומנשקת לה) אמא, אני הולכת למות.

תמה: לא היום! יהיה לך כל הזמן שבעולם אחר-כך!

לזיזה: (עושה פירואט) את צודקת. אני הולכת להביא את המשי, את הקורדרוי, הסטין. הכותנה, ואפילו את הניילון. .

תמה: עם כל זה אנחנו נהיה לבושים.

לזיזה: (ממשיכה להסתובב על צירה תוך מעבר ליציאה) מבלי לשכוח את הזמש.

תמה: זהו זה. פרסי את הרי הבדים שלך. זה יעסיק אותך.

לזיזה: נגיד לו, לקומיסר?

תמה: נגיד לו מה?

לזיזה: (מופתעת) נו.. על ההלשנה. מה שאחי סבל.

תמה: אחיך קאדר הוא גבר צעיר אמיץ שלא מדבר יותר על העבר הזה. זה יום של חג.

לזיזה: את יודעת טוב מאוד שבסוף נגיע לכל הסיפורים הלא גמורים האלה. את יודעת טוב מאוד שהולכים לנקות פה קצת אבק.. את יודעת טוב מאוד, שהולכים לסבול פה קצת.. זה לא יפריע לנו להיות שמחים ומבסוטים. כמה זמן אנחנו מחכים ליום הזה?

תמה: (בהדגשה) ארבע-עשרה שנה. כשהקומיסר עזב עם משפחתו כעצמאות, הוא אמר: "נחזור שנה הבאה לחופשה!" כן, וכל קיץ היינו מחכים. והם שם גם חיכו, שיהיה להם האומץ. לעלות על הספינה. לעלות על המטוס.  ארבע עשרה שנים של המתנה, זה הרבה.

לזיזה: את רואה, נצטרך לספר אחד לשני.

תמה: תביאי ת'בדים שלך.

לזיזה: (יוצאת) אני הולכת.

שומעים אותה אוספת בדים. תמה מתיישבת ונראית נרגעת בהמתנה שמחה. שומעים מוזיקה של עוד בתוך השקט.

תקציר המחזה בשוונג

אתר הבית של המחזאית: http://www.gallaire.com/fatima.html

הערות, מענות וכו':  abumidian@riseup.net

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: