שפת האם מאמע לושען

מאת: מריאנה זלצמן

תרגום: אורי שני (עם עזרה קטנה מרננה גל 🙂

 .

.

כמה מילים לרקע מאת המתרגם: מריאנה זלצמן נולדה בשנת 1985 בוולגוגראד (לשעבר סטלינגרד) וחיה מאז 1995 בגרמניה. המחזה הזה הוא המחזה השישי שלה, הועלה לראשונה בספטמבר 2012 בברלין.

לין ילדתי נולדה בשנת 1912 באמסטרדם, והתחילה בנעוריה ללמוד מחול. אחרי פרוץ מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936 היא הצטרפה למפלגה הקומוניסטית. מאז 1938 היא שרה ורקדה בהופעות, בליוויו של הפסנתרן אברהרד רבלינד מברלין, לו היא נישאה בשנת 1942. היא נעצרה ביולי 1944, עברה ממחנה הריכוז ווסטרבורק לאושוויץ ומשם לברגן-בלזן, בשלושת המחנות היא פגשה את אנה פרנק. על סף מוות היא שוחררה על-ידי הבריטים, אחרי שכל משפחתה, חוץ מאחותה, נספתה.

בשנת 1952 היא עברה לגרמניה המזרחית ונודעה שם כזמרת של שירים ביידיש. היא נפטרה בשנת 1988 ונקברה בברלין.

 .

אף אדם לא יכול, רק אמא יכולה להרוג אותך בכל זמן עם חצי משפט. (מקסי אובקסר)

 .

דמויות:

לין

קלרה, בתה

רחל, בתה של קלרה

דייווי, בנה של קלרה ואחיה של רחל

 .

פיר דניק. דאנק פור אלע חוכמעס. און מיין מאמע לושן.

 .

 .

A Jew comes to a psychologist. How was your weekend, asks the psychologist. – O good, thank you. Fine. Really. I just think, I might did a Freudian slip, I don't know, hesitates the Jew. – Let me help you, the psychologist smiles. What was it? – Well, we had this great dinner together. The whole family – Yes? – Everybody was in a great mood, so was I.

Yes.

And then I needed some salt for my salad, so I turned around and wanted to ask my mother for some.

And?

Well, I wanted to say, would you pass me the salt please?

And what did you say?

Mother, you fucking bitch, you ruined my life.

 .

למה יהודי לא לקוח תרופה נגד כאבים?

כי אז הכאב יעבור.

 .

….

[המחזה כתוב ללא הפרדה לתמונות או מערכות. ההפרדה היחידה קיימת עם שניים או שלושה כוכבים.]

* * *

[קצת לפני אמצע המחזה]

לין: לא ידענו את כל זה כשהגענו לכאן. אנחנו באנו מרצוננו. אפילו היינו גאים בזה. חשבנו: אלה כאן, הם מסיקים את המסקנות הנכונות מהפשיזם. מדינה אנטי-פשיסטית! לא רוצה ללכת למדבר עם האורתודוקסים, רצינו להישאר על אדמתנו לשנות את המציאות כאן. עכשיו אתם צוחקים, אה? באמת האמנו בזה. עמדנו בתור בשביל להצטרף למפלגה. היום אי-אפשר להבין את זה.

מארקס אמר, רק מהפכה סוציאליסטית תנצח את האנטישמיות. וכיוון שחיינו בסוציאליזם, לכן גם לא יכול להיות שיש כאן אנטישמיות. השחתה של קברים או פיטורין של יהודים, זה לא קרה. מי שטען שזה קרה, היה אויב המדינה. זה היה ככה: שם הרעים, וכאן הטובים. אלה שנלחמו בנאצים. ואת הלוחמים האלה צריך ללמד? הם הרי כבר יודעים הכל. [צוחקת]

* * *

 .

[בערך אמצע המחזה]

 .

אמא ובת

קלרה: את לא באמת הולכת למלון.

רחל: לא.

קלרה: טוב.

רחל: לא באמת.

קלרה: טוב.

רחל: באמת חשבת?

קלרה: טוב נו, אני חוששת שאני די בלתי נסבלת.

רחל: בהחלט.

קלרה: או.

רחל: את יודעת את זה.

קלרה: כן. היא משגעת אותי.

רחל: תמסרי אותה.

קלרה: אני לא מכניסה את אמא שלי לשום בית אבות.

רחל: כמובן שלא.

קלרה: אני לא יכולה.

רחל: אני יודעת.

קלרה: לא עושים דברים כאלה.

רחל: ברור.

קלרה: גם את לא מציאה גדולה.

רחל: אני לפחות מנסה.

קלרה: תודה.

רחל: באמת. גם אם את לא מאמינה לי.

קלרה: קצת.

רחל: את מאמינה לי?

[הן מביטות זו בזו.]

רחל: את רוצה לדבר על זה?

קלרה: על מה?

רחל: לא יודעת, על מה את רוצה לדבר?

קלרה: לא.

רחל: טוב.

קלרה: טוב, בסדר.

רחל: קדימה.

קלרה: כן.

רחל: שאלי.

קלרה: את באמת -?

רחל: מה?

קלרה: נו -?

רחל: נו מה?

קלרה: נו את יודעת.

רחל: זה כל-כך נורא, שאת לא יכולה אפילו לבטא את זה?

קלרה: את נוסעת בצד השני של הכביש?

רחל: באאה. עדיף שלא תגידי כלום. נוסעת בצד השני של הכביש!!

קלרה: אז איך אומרים?

רחל: תשכחי מזה.

קלרה: אז את כזאת?

רחל: כן.

קלרה: ממתי?

רחל: מתמיד.

קלרה: למה לא אמרת שום דבר אף פעם?

רחל: לא שאלת אף פעם.

קלרה: אבל היה לך פעם חבר, לא?

רחל: זה מסובך.

קלרה: בשבילי, בכל אופן.

רחל: בשבילך?

קלרה: טוב, את הבת שלי.

רחל: אולי פשוט לא רציתי שתבואי לי עם נוסעת בצד השני של הכביש וכל השאלות המטומטמות.

קלרה: כבר היתה לך חברה?

רחל: הנה זה מתחיל.

קלרה: את צודקת. את לא צריכה לספר לי בכלל שום דבר.

[הן מביטות זו בזו.]

רחל: רק שנתיים. אולי שלוש. אתם מתנהגים, כאילו אני הולכת לתמיד.

קלרה: אין לך כרטיס חזור.

רחל: הירגעי, אני יכולה לחזור גם אחרי חודש. אם זה לא מוצא חן בעיניי.

קלרה: אבל את לא תחזרי.

רחל: לא.

קלרה: זה ימצא חן בעינייך.

רחל: על זה את לא יכולה לבוא בטענות.

קלרה: אני יודעת.

[הן צוחקות.]

רחל: מוישה הולך לרב שלו ואומר, רעבע, אני לא יכול יותר. אשתי זקנה ומרעישה ומדברת המון. עכשיו הילדים איבדו את הבית וחזרו אלינו. עם הילדים שלהם. אני לא יכול יותר. הם רוקדים לי על הראש, הם רוקדים לי על הכבד, אני לא אשרוד את זה. אומר הרעבע: קנה עז, ותכניס אותה הביתה. שתישן בחדר שלך, ותאכל איתכם. אחרי כמה חודשים מוישה מגיע שום לרעבע ואומר לו, אשתי זקנה ומרעישה ומדברת המון. הילדים הילדים לא חושבים לעזוב. אני לא יכול יותר. הילדים שלהם רוקדים לי על הראש, הם רוקדים לי על הכבד, ועכשיו גם העז, היא אוכלת לי את השערות מהראש. הדירה שלי מסריחה, הילדים צועקים, העז רצה הלוך ושוב ומחרבנת על הכל. אומר הרעבע, עכשיו תמסור את העז. אחרי כמה חודשים בא מוישה ואומר: רעבע, אני האדם המאושר ביותר עלי תבל. מאז שמסרתי את העז, אני חי בשלום עם אשתי והילדים והנכדים. הם מבשלים לי, ואשתי הזקנה והילדים שרים, בזמן שאנחנו אוכלים. אומר הרעבע, אתה רואה.

[הן מביטות זו בזו.]

רחל: זו אני. העז.

קלרה: אה.

רחל: אני כבר מזמן לא פה.

קלרה: זה עדיין כואב.

רחל: זה לא צריך.

קלרה: סליחה.

רחל: ממה את בכלל מפחדת?

קלרה: טרור. סמים. נהגי מוניות.

רחל: ובאמת?

קלרה: שלא תחזרי.

רחל: בגלל הטרור.

קלרה: בגללי.

רחל: אני אחזור. אני לא לוקחת סמים. אני לא זורקת את העצמי לכביש. אני לא מצטרפת לאל-קעאידה. מבטיחה.

קלרה: תכתבי לי?

רחל: ברור.

קלרה: הרבה?

רחל: לעתים קרובות.

קלרה: כשתצטרכי כסף.

רחל: לא אצטרך.

קלרה: אבל אם.

רחל: אז אני אכתוב.

קלרה: אל תהי גאה מדי.

רחל: הכל בסדר. אני לא אהיה זקוקה לכסף.

קלרה: אבל אם.

[הן מביטות זו בזו.]

רחל: את יכולה להחזיר לי את המכתבים?

קלרה: איזה מכתבים?

רחל: את יכולה להחזיר לי את המכתבים שלו? הם שלי. הייתי רוצה לקחת אותם איתי.

קלרה: איזה מכתבים?

רחל: –

קלרה: איזה מכתבים?

רחל: עזבי.

קלרה: למה את מתכוונת?

רחל: תשכחי מזה.

קלרה: יש לי מכתבים ששייכים לך?

רחל: לא. כנראה טעיתי. חשבתי, שיש לי כאן משהו, אבל כנאה פשוט שכחתי את זה בבית.

קלרה: משהו חשוב?

רחל: לא. לא באמת. זה מהילדות.

קלרה: את בטוחה? יש לך הכל? יש לך כל מה שאת צריכה?

רחל: כן. יש לי הכל. אל תדאגי.

[הן מביטות זו בזו.]

קלרה: יש שם בניו יורק הרבה כאלה?

רחל: כאלה מה?

קלרה: נו, נשים.

רחל: כן, יש הרבה נשים.

קלרה: את יודעת –

רחל: שנוסעות בצד השני של הכביש?

קלרה: כן.

רחל: בניו יורק עכשיו מותר להם זוגות חד-מיניים להתחתן, אז אני מניחה שהם יבואו עכשיו לשם מכל מקום.

קלרה: זה זמן טוב בשבילך.

רחל: אמא!

קלרה: מה, לא ככה? זה טוב.

רחל: נכון. נהדר. את מפחדת שאני אתחתן שם עם אישה?

קלרה: לא. לא.

רחל: או כן?

קלרה: אני אוכל לבוא לחתונה?

רחל: אם את מבטיחה להתנהג כראוי.

קלרה: אתן תשברו צלחות ותרקדו על הכסאות?

רחל: אני לא יודעת אם האורתודוקסים מתירים נישואין חד-מיניים.

קלרה: כנראה לא.

רחל: כנראה לא.

קלרה: אני מבטיחה, אם את מוצאת ילדה יהודה טובה, אני אורזת את סבתא ואנחנו באות לשם ונארגן לך מסיבה יהודית כשרה.

רחל: תודה. נשמע נהדר, עכשיו אני רק צריכה למצוא ילדה יהודיה טובה.

קלרה: עם זה לא תהיה לך בעיה שם.

רחל: זה לא כל-כך חשוב לי כמו שאת חושבת.

קלרה: מה, זה עם הנשים?

רחל: זה עם היהודיה.

קלרה: גם אני חשבתי ככה תמיד. שזה לא אכפת לך. אבל את  השתנית.

רחל: אני רק רוצה לדעת כמה דברים, אני לא מצטרפת לאיזה כת.

קלרה: את לא צריכה, את כבר נמצאת.

רחל: זו את שילדת אותי לתוך זה, אז אל תתלונני.

קלרה: יופי.

[הן צוחקות.]

רחל: לפחות אני לא הולכת לקיבוץ.

קלרה: כן.

רחל: אני לא הולכת לישראל.

קלרה: אני יודעת.

רחל: אני לא טוענת שאני הולכת להציל את העולם כמוהו.

קלרה: זה לא עוזר לי.

רחל: מה יעזור לך?

קלרה: תגידי למה.

רחל: אני פשוט הולכת. זה למה.

קלרה: למה?

רחל: אני רוצה לראות איך זה.

קלרה: בטח.

רחל: הנשים וזה. אבל את לא רוצה לשמוע את כל זה.

קלרה: אומרים שהן יפות. הנשים.

רחל: יש גם מילה ללסביות יפות. אלה שלא נראות כמו בנים.

קלרה: איזו מילה?

רחל: Lipstick-Lesbian.

קלרה: Lipstick-Lesbian. איזה דברים יש בעולם.

רחל: כן, אה.

קלרה: ארץ נהדרת.

רחל: לא יקרה לי כלום.

קלרה: Lipstick-Lesbian. שגעון.

רחל: מקנאה?

קלרה: קצת. אני גם רוצה מילה בשביל עצמי.

רחל: יש. את Kike (קייק).

קלרה: אני מה?

רחל: זו מילת גנאי ליהודים.

קלרה: נהדר.

רחל: אני יודעת. אי-אפשר לקבל הכל.

קלרה: כנראה.

.

.

* *

לקבלת המחזה השלם, נא לכתוב ל-abumidian@riseup.net

//

//

//

//

//

//