Skip to content

כשסעד אללה ונוס פגש את ז'אן-לואי בארו

תרגום מאמר של סעדאללה ונוס, מחזאי סורי (1941-1997)

שיחה עם ז'אן-לואי בארו

[הערה מקדימה של המתרגם: כיוון שוונוס מרשה לעצמו הערות ביניים ארוכות, אני גם הרשיתי לעצמי, פה ושם. מקור המאמר: מתוך ספר המאמרים: "תיאטרון ערבי חדש" מאת סעד-אללה ונוס, ביירות, 1988]


באחד מערבי חודש מאי החם בשנת 1968 היה תיאטרון "האודאון" – תיאטרון צרפת – מואר באורות החשמל, מתעלם מהלבה הגועשת סביבו. הצגות הפסטיבל "תיאטרון העמים" עלו וירדו בזה אחר זה. הצופים זרמו במלוא הדרם לאולם הכניסה המפואר, ולאחר מכן לאולם התיאטרון לעבר הכיסאות המרופדים. שוקעים בקטיפה, ובמסורת, שוכחים סופית את המהומה אותה עברו טרם הגיעו לתיאטרון.   

  המסך עלה ואורות האולם כבו נגוזו. בדיוק כשהחלו מתמזגים נפשותיהם ועיניהם של הצופים עם ההצגה, התפוצצו קולות כועסים.   

 

 

  לאולם פרצו צעירים כועסים, חצופים ועצרו את ההצגה … איזו שערוריה! התמוטטה מסורת ישנה נושנה, וסמלים רבים מתו.   

  "מספיק עם תיאטרון האשליה … תיאטרון השקר מת", והצעירים עלו על הבמה, העיפו את המסכות ואת האיפור ואת הקירות המדומים, אחר פרסמו מניפסט על התרבות והתיאטרון, והחזיקו בתיאטרון במשך חודשיים.   

     

  באותו הערב כבש הנוער הזועם את "תיאטרון האודאון", ושוחחו  על במתו על יישום סיסמתם הלירית "הדמיון לשלטון".   

  לכיבוש זה היתה השפעה עמוקה, ותוצאות אשר ממשיכות לשנות את פני התרבות בצורה זו או אחרת עד ימינו. והתרבות הבורגנית, אשר הסתירה את המשבר המעמיק והמחמיר שלה שנה אחר שנה, נאלצה באותו הערב להתפשט ולחשוף את הקרעים הערומים. והתנועה הקטנה הזאת, בעקבות אירועי מאי 68', היתה בבחינת רגע השערוריה. החל מאותו הרגע פרצו השאלות ושפעו הספקות. ועם התקדמות הדיונים התפוררה התרבות השלטת בחושפה את ריקנותה, והתיאטרון השולט הותקף על מסורותיו ואשליותיו.   

  [באותה שנה פרסם פ. ברוק את "החלל הריק", גם הוא התקפה חזיתית על התיאטרון השולט בעולם המערבי בשנת 1968. ובאותם ימים ממש של מאי 68' – וברוק עדיין בלונדון – מתכננים בארו וברוק את המפעל שלימים יהפוך ל"מרכז הבינלאומי ליצירה תיאטרונית".  המתרגם]   

  ז'אן-לואי בארו, שהיה מנהל תיאטרון "האודאון", מלמל, המום מעצמת השערוריה: "אני אתכם" … ובהצהרה זו המופנית לזועמים, אשר קיללו את תורתו התיאטרונית, מכר את מפעל חייו ואת ניסיונו. הוא הודה במשבר ובאין מוצא.   

  [הערת המתרגם: ואמנם מפעל חייו של ז'אן-לואי בארו אדיר: הוא התחיל כתלמיד ושותף של א. ארטו, ממנו נשאר מושפע כל חייו, התפתח לאחד מהפנטומימאים החשובים של ימינו – לעד ייזכר משחקו בתור בטיסט בסרט "ילדי גן העדן" – ושיחק, ביים, ניהל תיאטרון וכתב ספרים על תיאטרון. גם הוא נפטר בשנים האחרונות. ב-8.10.2010 היה חוגג יום הולדת 100.]   

  ז'אן-מארי סירו התנבא: "בגוף תרבותנו נפרע פצע שלא יוכל להגליד. ובחלוף היום הזה לא נוכל עוד לעולם לדבר על המשך, אלא על הפסקה והתחלה חדשה." ובאמת שככה התנגדות התרבות השלטת במהרה ובקול דממה דקה, והחל חיפוש אחר תרבות חדשה מבחינת מושגיה ותפקידיה. ראוי שתמצא התחלה חדשה לכל אומנות או צורת ביטוי.

שייוולד תיאטרון חדש, שיופיע קולנוע חדש, שישתנו השירה, הספרות, העיתונות, האוניברסיטה, בתי התרבות, כל דבר…   

  אך הסנוניות הראשונות לחיפוש זה צצו עם כשלון האנתיפאד'ה של מאי 68', ולכן מתו איתה, ולא יצרו את מה שפיללו שייצרו. כמובן – נשארו טעם האביב, והשערוריה.

מאז ועד היום לא מצליחה התרבות הבורגנית לאחות את הקרעים או להתגבר על הזעזוע אשר הרעיד אותה. אחרי שהשלטון החזיר לעצמו את המושכות, מיהרו המוסדות לחזור לפעילות המוכרת. הם ניסו לסתום את הגולל על מה שקרה, כמו שמגרשים חלום רע.

אבל מה שהשתנה, אי-אפשר להחזירו אחורה, ובמכונה התשושה נשברו כבר כמה וכמה חלקים. אמנם הגל הענק של מאי 68' התנפץ לשיטפון של אכזבה ודיכאון, אולם יחד עם האכזבה והדיכאון שיחרר זרמים ששוקדים על המצאת צורות ביטוי חדשות, ואלה ממשיכים את ההתנגדות נגד התרבות הבורגנית וחושפים את המשבר המתמשך שלה תחת אורות חדשים.

   

  ובתחום התיאטרון, והוא האומנות הרגישה ביותר למשברים  חברתיים,  נראה המצב הזה בבירור.  כי מאז שהצהירו אלה שכבשו את במת ה"אודאון":

"…כל האומנויות והספרות בחברה שלנו … התיאטרון והקולנוע והציור והספרות … וכו', כולם הפכו לחברות בע"מ בבעלות מונופוליסטית של "המובחרים" שמטרתם היא המסחר ונישול האזרח. הרסו את בתי החרושת האלה לתרבות! כבשו ורמסו את מוסדותיהם! חזרו ליצור את החיים, כי האומנות זה אתם.."   

  אני אומר: מאז הקריאה הזאת, לא נעצר התיאטרון דאז מלגסוס. ואיני מתכוון לכך, שכיבוש ה"אודאון" הוא שהביא למצב הזה. כי המשבר היה חמור מאוד, וז'אן ז'נה הכריז לפני שנתיים על "מות התיאטרון" וחדל לכתוב לתיאטרון, אלא שאירועי מאי 68' הם שהבהירו אותו. ומאז אותו זמן התחיל התיאטרון באופן כללי להשתנות.

המבקר הצרפתי ג'יל סנדיא מיטיב לצייר את השינוי בספר, שפירסם מספר שנים אחרי אותו מאי:    

  "עכשיו, במרחק של שנים, ברור וגלוי הוא, שאין מנוס משינוי המבנה החברתי, כדי שישתנו הצורות התרבותיות והטקסים שלה, שמהווים יסוד ראשי לתיאטרון. וארועי מאי 68' הובילו – אם בהסכמה, ואם בכעס – את העוסקים בתיאטרון לשאול את עצמם:

מה התיאטרון יכול לעשות, ואיזה תפקיד מהפכני חדש אנחנו יכולים לתת לו? שאלות שנוגעות בשורש העניין, והתיאטרון חייב תשובה. והוא מבין שיתכן שהתשובה הזאת תוביל להמתת התיאטרון או לשלילתו בצורותיו ובתכניו הישנים. אנשי התיאטרון הגדולים ביותר במחויבותם ובבהירותם, הלא הם האנשים שרואים את עצמם קודם כל כאזרחים ולא כליצנים בקרקס, לא חדלים מלשאול את עצמם  שאלות אלה ולהטיל אותן על עצמם. [בערבית כתוב במשפט הזה "גברים", לא "אנשים", אך אינני מכיר את המקור הצרפתי…] ולעומתם, האחרים לא טורחים להתלבט בשאלות אלה…"   

 

הרהורים אלה והנסיונות למצוא תשובה עליהם יצרו את כיווני התנועה התיאטרונית בצרפת בעשר השנים האחרונות.      

  ההתחמקות של בארו ביום כיבוש ה"אודאון" עלתה לו ביוקר. השלטון, אותו שירת במסירות במשך עשרים שנה, לא סלח לו על כך וגירש אותו מהתיאטרון שלו. בתחילה התמקם עם להקתו "רנו-בארו" בתיאטרון מונמרטר, שם העלה הצגה על רבלא. כעבור מספר  שנים קיבל את המחסן "אורסאי", אותו שיפץ לשני אולמות, אחד גדול והשני קטן.    

     

  פגשתי בו במשרדו הזעיר ב"אורסאי". עיניו נוצצות. חיוכו הרחב מקנה למבטו משהו מן היושר, או מן השחיתות. השחקן ז'אן-לואי בארו מתהלך בחיים היומיומיים, לא מפסיק לשניה לשחק. וכאשר תטה אליו אוזן, תשאל את עצמך: הוא רציני, באמת? התמימות הזאת, היא אמיתית? .. לא תוכל,  אחרי שהבטת בו כל-כך הרבה, להסיק אלא מסקנה אחת: הוא משחק ברצינות, והמשחק הוא הקירבה המוחלטת. הוא היה שופע אהבה, ובידידותו הייתה מקלות-הדעת …    

  אחרי שנכנסנו למשרדו והתמקמנו, אמר, צוחק: 

 

  – אני לשרותך.

  אמרתי לו, כולי נזהר שלא ישים לב לשמץ של צביעות לנימת דבריי:   

  • · אני חושש, שתתחרט. כי אני אפתח בזכרון, שאולי יפתח פצע שכבר הגליד. איזו השפעה השאיר עליך "כיבוש האודאון", ואיזה תוצאות היו לו על תודעתך האומנותית ועל דרך עבודתך בתיאטרון?   

     

  פניו החווירו לרגע, אך הוא התאמץ להחזיר להם את הזוהר הטבעי וענה:   

 – לו הייתי הדיוט שעלה לגדולה, יכול היה כיבוש ה"אודאון" להטרידני. ואילו אני אינני הדיוט. ולהקתנו לא שקעה בנועם היציבות ולא התרופפה. היה בכל אחד מאתנו רוח התיאטרון הנודד. ועדיין הרוח הזאת נושבת בלהקתנו. יש משל תיאטרוני, שכל חיי המשכתי לעבוד עבורו, והוא יבהיר את עמדתי לגמרי. "אחליף תלבושת, אבל העיקר יישאר." ואירועי מאי 68' ומה שבה אחריהם היו עבורי החלפת תלבושת בלבד ולא נגעו בעיקר.

     

[ "28 במאי פרצו לתוך מחסן התלבושות. האנשים נכנסו דרך חלונות שהם שברו והשאירו תוהו ובוהו – ונדליזם לשמו. בוססנו בתוך "דייסה" של תלבושות מזוהמות וקרועות, בגובה ארבעים סנטימטר. … בקיצור: עשרים שנות עבודה הוכתמו, נהרסו.

  אני מודה, שהתמוטטתי ברגע ההוא ומיררתי בבכי. כל הזמן קוננתי רק: בשביל כלום! לשם מה! כלום! חסר טעם! אבוד! מעשה נקם טהור ללא כל מטרה! – הבוז לעבודה והשנאה הזאת, שהתבטאו בצורה כל-כך מגעילה (הכל היה דבוק בצואה), פגעו בי יותר מכל דבר אחר.  …   

  30 במאי. … אני מתחיל להבין, איזה תפקיד שיחק ה"אודאון" במהלך האירועים ההיסטוריים האלה. ב-15 במאי השאירה הממשלה – שבגלל הלילה הרע לא הפעילה יותר את המשטרה – למהפכנים את ה"אודאון", כמו שזורקים לכלב עצם. מרכז ההתעניינות כוון באופן כזה לעבר ה"אודאון", וכך השיגו את הצלת ה-  Academie,  ה- Senat,  ה-  Louvre,  וה-.  O.R.T.F  ."(ז'אן-לואי בארו: "זכרונות למחר", פרי, 1972) תוספת של המתרגם  ]     

  (  הוא השתתק לרגע קט, ואז עבר רעד את פניו, ושוב ברקו עיניו.)   

 – כל חיי הנדודים שלי התשתי את עצמי בחיפוש אחר אדם שאיבדתי. האדם הזה הוא אבי. איבדתיו באחד מתחנות הרכבת, וטרם עברתי אז את גיל שמונה. הוא התגייס למלחמה. ובמלחמה נרצח, ואני התייתמתי. ומהגיל הצעיר הזה אני מחפש את האב שאיבדתי. פגשתי בכמה אבות. שארל דולין היה אבי, אחר איבדתיו. פול קלודל הוא השני, אחר איבדתיו, ועתה אני חש שוב יתום. בכל מקרה, כדאי לא לשכוח שאני שייך לדור של יתומים.

 ·  האם זה אומר, שמה שקרה, עבר, ושלא הייתה לו השפעה על תודעתך המקצועית, או על השקפתך התיאטרונית?   

  – לגמרי לא .. כי השקפתי התיאטרונית נובעת בצורת הקיום שלי שמאפיינת אותי מאז שהייתי הילד היתום, ובאותו זמן היא מאפיינת את האדם באופן כללי.

….

בינואר 2014 התפרסם המאמר המלא בכתב העת "במות ומסך"

Bamoth 11

untitled

אונס מאת ס' ונוס

.

כמה קישורים נוספים לסעדאללה ונוס:

Sa’dallah Wannous Calls For Restoration of Theater, The "Ideal Forum" for Human Dialogue

Wanous' Perspective on Theater: A Balance Between Nationalist Tradition and Universalism

Il y a tant de choses encore à raconter

//

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: