Skip to content

שירת הנורא

(על "אותלו" מאת שייקספיר)

מאת: גוסטב לנדאואר

חטיפה – הפלגה – סערה – ליל כלולות – שכרון – זעם – , יסודות אלה של המערכה הראשונה כבר אומרם לנו: למחזה זה יש קצב רצחני. הוא נובע מטבעם של שני אלה, שכוחם הַפּעיל והַסַביל מפעיל הכל: יאגו ואותלו. ליאגו הזה יש משהו מהיר, נמהר, חץ שלוח כמו השנאה וההגיון, שֶיְרויים מתוך לוע הנעורים הבריאים, החזקים, הצעירים, הנועזים והפעלתניים. המהירות, שהוא מדביק בה את כולם, מתבררת בהפלגה: הוא מפליג עם דזדמונה הרבה אחרי מפקדו, טס כטיל שלוח עם רוח כה מתאימה, שהוא מגיע עוד לפני אותלו. וכמו שוונציה היא נקודת מוצא וקפריסין היא מטרה וביניהם רק הקוו הישר של ההפלגה, כך יש לו כבר בוונציה מטרה ותוכנית, שהופכות מיד לפעולה, בתוכה הוא משחק באחרים כאילו היו בובות שלו. הבובה המושלמת ביותר, בעלת אופי שונה לחלוטין ואף על פי מותאמת למפעיל בצורה מפליאה, היא אותלו.

מה שנאמר פה, הוא, שהמשורר בנה דמויות ומצבים באומנות כה נעלה, שהקטסטרופה נוצרת מתוך היחד של התנאים הפנימיים והחיצוניים בביטחון ובהכרח הגיוניים כמעט.

היאגו הזה הוא בן-בליעל, שאומנות ההרס שלו היא אחותה של אומנות היצירה. גאון של תוכנית פעולה, בו מתאחדים מוח חריף וטבע גדול. סיסמת בקונין, המנהיג האנרכיסטי: תשוקת ההרס היא תשוקה יצירתית! יכולה הייתה להיות סיסמתו של מרעיל הנשמות הזה, שכֹח זרועו ככֹח מוחו. ונדמה, שיש דמיון עצום, קרבה מפחידה בין היאגו הזה לבין היוצר הדרמטי, יוצרו, שייקספיר עצמו.

ובאמת מפליא הוא, איך חוזר יאגו בכשרון גאוני בעולמו שלו על מה ששיקספיר עשה, כאשר ברא את העולם הזה ואת יאגו ככח מניע שלו: משחקים במקצועיות במספר מצומצם של כללים בסיסיים, וגם יאגו וגם שייקספיר מתאפיינים בכך, שהם יודעים לחשבן, לתכנת, לפתור את התרגיל בצורה מעניינת ואלגנטית יותר מכל מחזאי תככים אחר, אך גם במנות גדושות של כח, ססגוניות וטבע כמו הרנסנס עצמו.

ומה שיוצא מכך, כאשר בידיו של יאגו נופלות דמויות כמו הגבר אותלו או האשה דזדמונה, לא יכול להיות נעים… ואכן מתארים לרוב את התוצאה, את הקטסטרופה, את רצח דזדמונה כנורא, כמזוויע, כמעיק. וכדי בכל זאת לבלוע את המועקה, שואלים המפוחדים והנוטפים ריר אחַר האשמה, אשמת דזדמונה קודם כל. המרובעות האריסטוטלית הזאת – שאריסטו עצמו חף ממנה כליל[1] – רחוקה ממני. לגבי שייקספיר היא לא קנה מידה.

שלא תחשבו שאני הולך עכשיו להגן על האשה הצעירה מפני טענות קשות או עדינות. היא יצור אנושי מיוחד במינו, ולכן גם לה אופי וטעויות, ששייכים גם הם לטוב-ליבה המיוחד שלה. אולם – מטיפי המוסר האלה הרי בכלל לא מעוניינים לדון באופיה של דזדמונה, אלא להפחית מן הזוועה, כמי שמנסים להשלים בינינו לבין הסיום, לקטלג את המחזה, לשייך אותו לסגנון מסויים ולהכריז עליו כמחזה קלאסי.  ופה אני מוכרח לומר, שפרשנים כאלה מתנהגים קצת כמו תליינים. את ההקבלה בין יאגו, שייקספיר ואלוהים הם מובילים בצורה אחרת לגמרי עד כדי זהות: לא יאגו שלח את דזדמונה ואת אותלו לקבר ועוּנה בגלל זה וכנראה גם הוצא להורג באופן מחריד, אלא המשורר רצח אותם, ומבלי לקבל על-כך את רשות האסתטיקה. ולכן הם מחברים לברואים הנחמדים, היפייפיים ביותר אשמה קטנטנה לעוד אשמה קטנטנה, כי לפי חוקי האסתטיקה הזאת חייבת להיות בדזדמונה סיבת ההסתה לרצח אצל יאגו וסיבת הרצח אצל אותלו טמונה בדזדמונה. רבני האסתטיקה הנכבדים האלה רק שוכחים כנראה, שאלוהים מביא את כולנו בלי יוצא מן הכלל באלימות ובגסות אלי קבר, ורק במקרים נדירים הוא שואל את רשותם וחוקר אחר איזו אשמה טרגית. הם גם שוכחים כנראה, שהמשורר זקוק למוות אלים ולרצח כאמצעי ביטוי בעל השפעה עילאית, כל עוד אנחנו עושים עניין כזה מחיי אדם. אם לנמלים היו טרגדיות, אז מות נמלה תועה בתוך כלי סוכר לא היה בעל אשמה טרגית.

אם שואל אוטו לודוויג במאמרו בדם קר: "למה לא דבק במותה (במות דזדמונה) הנורא שום דבר מזוויע?" אז אפשר בכלל עוד לענות משהו אחר על שאלה מזוויעה מורתית כזאת מאשר: קיבינימאט, דבק בו דבר, דבקה בו אפילו הרבה זוועה נוראית! ואם העולם היה נוהג לפי הצדק הפואטי שלכם, אז היה צריך לחנוק אתכם במיטה וודאי יותר מאשר את דזדמונה! בעולם הנורא הזה, בעולמנו, בעולם של יצרים אנושיים, בעולם של יחסים מעוותים בין רגש וחשיבה, בין נשמה ושכל, בעולמנו זה, שבו אותלו רוצח יצור טהור שבטהורים כזונה מופקרת ששיחקה את הטהורה, ואז ליד גופתה נגלה לו, שהיא היתה במציאות היצור הטהור ביותר, אשתו הנאמנה עד כלות, ושהזונה היתה סיוט בן שגעונו – בעולם הזה, שממשיך לדמם, מתהווה ומתפרק, מתהווה ומתפרק, בעוד ברוחנו חיה השלמות הגמורה, השלווה אלוהית, לא נפגעה איכות היצירה, אם אמרת, שיש בה זוועה נוראית.

תרגום: אורי שניlandauar_image002

גוסטב לנדאואר (1870-1919) כתב רומנים, סיפורים ומסות. תרגם את אוסקר ויילד, את שייקספיר, רבינדרנט תגורה, את ולט ויטמן ועוד. את הביוגרפיה המלאה ביותר עליו כתב מרטין בובר. לנדאואר היה פוליטקאי אנרכיסט ונרצח ב-2 במאי 1919 על-ידי חיילים בתא הכלא, לפני שזכה לראות את פרסום ספרו על שייקספיר. ידידו מרטין בובר הוציאו לאור בשנת 1920. על האנרכיסט והסופר לנדאואר:

"אנאכיסטים יהודים"


[1] טענה, אותה העלה גם ארווין פיסקאטור בזמנו, גם הוא בגרמניה: שאריסטו לא האמין ב"שלוש האחדויות של אריסטו". (המתרגם)

 

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: