שכנים

מאת: ג'. סונדרס                        תרגום: אורי שני

דמויות: גבר, אשה

חדר. אישה צעירה יושבת וקוראת ספר. כסא נדנדה, עליו היא יושבת, שולחן ומנורה. על-גבי מגש – כלי קפה וכלי לעוגיות. מידת הראליזם בעיצוב החדר היא לשיקולו של הבמאי, אך פריטים מסויימים הם הכרחיים, כפי שייתברר.

אחרי רגע – דפיקה בדלת. האישה מרימה מבט. שהיה קצרה, אז –

אישה: היכנס.

[הדלת נפתחת ונכנס גבר צעיר, שחור. הוא נשאר בדלת ומשאיר את היד על הידית.]

גבר: שלום.

אישה: שלום. [ברגע שראתה אותו, היא קמה.]

גבר: אין צורך לקום.

אישה: אני כבר עומדת.

….

….

אישה: אז מה רצית לשאול אותי?

[הוא מביט בה.]

אתה אמרת שאתה רוצה להתייעץ איתי.

גבר: כן, אז… אם את מתקשרת לאורחים האלה שלך ומבקשת מהם לא לבוא היום בערב, אז… את יכולה להגיד לי: בוא איתי למיטה

[שהיה ארוכה]

אישה: אתה רוצה בבקשה להסתלק?

גבר: את מבקשת ממני ללכת?

אישה: אני דורשת ממך ללכת.

[שהיה]

גבר: [מהנהן] טוב. [הוא פונה ללכת.] אז אני בכל זאת כושי. [הוא פותח את הדלת.]

אישה: איך אתה מעז!

[הוא נשאר על מפתן הדלת ומסתובב אליה.]

החוצה! לך בבקשה!

[הוא הולך וסוגר את הדלת מאחוריו ללא קול. היא עומדת לרגע קפואה ואז מצמידה את כפות ידיה לפניה, תוך נשימות עמוקות. איך שהיא עומדת ככה: דפיקה בדלת. היא נסוגה צעד או שניים ובוחנת את הדלת. דפיקה נוספת. שהיה.] מי זה?

גבר: [מדבר דרך הדלת הסגורה] אני יכול לקבל את התקליט שלי בחזרה?

אישה: מה?

גבר: התקליט שלי.

….

…

לקבלת המחזה השלם, נא לכתוב ל-abumidian@riseup.net

 

//