Skip to content

"משחקים בחצר האחורית" של תיכון "הרצוג"

מבוא

בחרתי בהצגת "משחקים בחצר האחורית" מאת עדנה מזי"א בביצוע תלמידי תיאטרון י"ב בבית הספר "הרצוג" בבית חשמונאי, מסיבה אחת מובהקת: הקונטקסט החברתי.

אני מלמד בבית הספר הזה תיאטרון, והתלמידים-היוצרים הם תלמידיי (היום – לשעבר..).

תיאטרון "קהילתי", במובן זה, שהקהל והמופיעים על הבמה שייכים לקהילה קרובה ומצומצמת, יחסית, נראה לי מעניין יותר לבחינה חברתית מאשר תיאטרון, שאין לו קשר טבעי, ואף מחייב, לקהל.

קונטקסט חברתי

במרכז הקונטקסט החברתי חייבים, כמובן, להציב את סיפור האונס בשדות עזריה, בסוכות 2001, כחצי שנה לפני העלאת ההצגה, ורק שבועיים אחרי ההחלטה על ההפקה. אומנם אחדים מהתלמידים חשבו על המחזה כבר באביב 2001, אך ההחלטה נפלה רק באוקטובר, ואז התפוצץ בפני כולנו סיפור האונס הקבוצתי, שנגע לכולנו, כי הקורבן היה תלמידת בית הספר בכיתה ח'. הנאשמים היו נערים מהסביבה, אומנם אף אחד לא היה תלמיד בית הספר אך הם הכירו את הקורבן שלהם היטב, המקרה האונס היה רק השיא של סיפור ארוך ועצוב מאוד. בגזר הדין, שניתן בקיץ הזה (2002), ננזף בית הספר על התגובה שלו לחשיפת הפרשה, ואף משתמע כאילו מערכת החינוך אשמה בתגובות התלמידים. התלמידה נודתה, ונאלצה לבסוף לעזוב את בית הספר. בית הספר הגיב לאט יותר מאשר כלי התקשורת, ומהר מאוד הסיפור הפך להיות שדה קרב מרובה משתתפים: בית הספר, כלי התקשורת, הורי התלמידה, המועצה האזורית, מערכת החינוך, תלמידי בית הספר ועוד. מאז ועד היום יש טענות כבדות מכל צד לעבר כל צד. על דבר אחד כולם מסכימים: הסיפור הזה התחיל לפני מעשה האונס עצמו, הוא נוצר – לפני שנולד – בבית האנסים, בבית הנאנסת, בבתי הספר, בתקשורת או במקומות נוספים. על מה שלא מסכימים – כמובן – הוא מי מבין כל אלה זה שיצר אותו. אביא כאן אנקדוטה קטנה, שתמחיש את גודל הגלים שהיכה סיפור האונס: הנחיתי אלתורי תיאטרון בכיתות ט', ומישהו הציע אונס, שאלתי איפה, והתשובה – כמובן – היתה: "עזריה!" ישר קפץ תלמיד מעזריה בכעס ובאלימות: "למה עזריה?!!!"

בהצגה הסתפקו התלמידים בכך, שהצביעו על הקהל, כדי להצביע על כך, שמקור האונס לא נמצא על הבמה, אלא מחוצה לה.

רפרטואר "הרצוג"

רשימת הרפרטואר כוללת את ההצגות שהוצגו על-ידי מגמת התיאטרון בתיכון "הרצוג"  בחמש השנים האחרונות. היא לא כוללת עשרות סצנות, שגם הן הוצגו בשנים אלו, מתוך תפיסה, שחשיבות של סצנה בודדת נופלת מהצגה שלמה, הן עבור המבצעים והן עבור הקהל.

1997    "הזמרת הקרחת"

1998         "מבקר המדינה"

1999         "אמא לא מרשה" "אנדרטה הפוכה"

2000         "השומר אחי אנוכי?"  "חברות הכי טובות"

2001         "קילר ג'ו"  "כל אדם" "הו הו יוליה"

2002         "משחקים בחצר האחורית" "מומבו" "ליזיסטרטה 2000" "גן ריקי"

ברפרטואר בולט דגש חזק על נושאים חברתיים "רלוונטיים" (ב-10 מתוך 13 ההצגות לפחות), ו"משחקים בחצר האחורית" הוא ללא ספק השיא מהבחינה הזאת. ברצוני להדגיש, שבחירת המחזה נעשית תמיד על-ידי התלמידים, אבל ייתכן שהכיוון החברתי-פוליטי בהוראה שלי משפיע על הבחירה.

השדה

מעמד הצגות המגמה מול התיאטרון הממוסד

היזון חוזר קבוע בכל השנים הוא (על-ידי הקהל), שההצגות שמציגה מגמת התיאטרון לא נופלות ברמתן מהצגות התיאטרון הממוסד, ביחוד כשמדובר בהצגות של מחזות, שמוצגות באותו הזמן גם בתל-אביב ("מבקר המדינה", "חברות הכי טובות", "משחקים בחצר האחורית", "גן ריקי"). זהו שיפוט סובייקטיבי, כמובן, של קהל "משוחד" (קרובי משפחה וחברים), אך זה לא משנה: הצגות מגמת התיאטרון מושוות להצגות התיאטרון הרפרטוארי, ומנצחות בהשוואה הזו, וזה אומר, שלפחות עבור הקהל שרואה את ההצגות של בית הספר, נמצא התיאטרון הרפרטוארי בתחרות עם הצגות מגמת התיאטרון.

מעמד המגמה מול המגמות האחרות

למגמת תיאטרון מעמד חזק בבית הספר, אך התחרות מול המגמות הריאליות קשה ביותר. זה מתבטא בתקציבים של בית הספר מחד, ובמספר התלמידים, שבוחרים במגמה (במיוחד התלמידים ממין זכר), מאידך.

ז'אנר

דן אוריין הגדיר את המחזה כתיאטרון טלוויזיוני, ואני חושב, שההצגה בבית הספר "הרצוג" בהחלט נכללת בז'אנר הזה. לא רק שהמחזה "מבוסס על מקרה אמיתי" (מקדם מכירות מצוין לכל סרט או ספר), אלא שפה באופן מזעזע ההצגה מגיבה, בלא שהתכוונה לכך, לאירוע בקרבת מקום וזמן.
חשוב להזכיר פה, ש"ראליזם" לא מדבר על מציאות אוביקטיבית בהקשר של הז'אנר הזה, אלא על מציאות שנבראת תוך כדי יצירה.

ומעניין, שדווקא את ההצגה בז'אנר הזה בחרו היוצרים לפרסם בעזרת צילומים בשחור-לבן, כאילו ששחור-לבן זה עוד יותר ראליסטי…

הליהוק

הדבר המעניין ביותר בתחום הליהוק בהצגה זו הוא הליהוק של גידי: גידי, בגרסת "הרצוג" 2002 היא נערה, שמשתתפת באופן פעיל ב"הכנת השטח" לקראת האונס. במהלך האונס עצמו היא ישבה בתוך הקהל, דבר שמשך לא מעט תשומת לב, על אף שרוב תשומת הלב היתה כמובן מופנית לבמה. לדברי התלמידים-יוצרים הם הושפעו בבחירה זו לא רק מאילוץ, אלא בעיקר מהרצח של אסף שטיירמן, שבו ההשתתפה אשה. (==> "אינטרטקסטואליות")

תחילה התלבטה הקבוצה, מי תשחק את גידי ומי את דבורי. לשחקנית אחת מראה בוגר, מיני, בשל יותר, והיא גם גבוהה יותר, וזו נבחרה לבסוף לגלם את גידי. ההחלטה מצביעה שוב על המאמץ של היוצרים, שלא לחזור הנסיון של תיאטרון חיפה עם הקהל הצעיר שלו: הם רצו מסר ברור וחד-משמעי: דבורי היא קורבן; אין לה חזות מפתה; היא תמימה (לובשת חצאית ילדותית-משהו). יש לזכור שהנאנסת בשדות עזריה, בסוכות 2001, היתה בקושי בת 13.

בבחירה אחרת של הליהוק לא הלכו היוצרים עם הקו הזה: אסף מגולם על-ידי תלמיד, שהוא מנהיג טבעי. בסוף י"ב, אחרי ההצגה, הוא הנהיג מרד נגד הנהלת בית הספר, וניצח. כיוון שאירוע זה התרחש אחרי ההצגה, גם ייתכן שהיהת פה השפעה הפוכה: ההצגה השפיעה על השדה, כלומר, רק ההצגה הפכה אותו למנהיג, אבל את זאת קשה לקבוע.

הסוציו-נארטיב

תבנית העלילה היא כביכול סיפור בתוך סיפור: סיפור בית המשפט שמספר את סיפור האונס. אך לא: התבנית היא הכפלה. אנחנו רואים את שני הסיפורים אחד ליד השני, דבר שמודגש כמובן בעיקר על-ידי הליהוק הכפול של הדמויות, וזה יוצר את התרגום הדרמטי לטענה הפוליטית השגורה, שבית המשפט מבצע בקורבן ברבים מן המקרים אונס שני. רק סצנה אחת ידה של התובעת על העליונה, מול ארבעת הנאשמים, ובסצנה הזאת בולט סבלו של שמוליק, שלמרות היותו ראשון האנסים, גם הוא סוג של קורבן, במובן מסוים. גם בעלילה השניה, בחצר, יש לדבורי רגעים בודדים, שבהם היא מצליחה לזקוף את ראשה מעט, בזכות השפלתו של שמוליק.

פענוח סוציוסמיוטי

בחירת החלל היתה תהליך מורכב עבור הפקה זו. תחילה רצו היוצרים להציג את הצגתם בגן שעשועים בכרמי-יוסף, ונערכו לצורך העניין כל הבדיקות הטכניות (אישור הוועד המקומי, אספקת חשמל וכו'), אך הנהלת בית הספר התנגדה למיקום הצגה, כי הנערה שנאנסה לפני כמה חודשים מתגוררת בכרמי יוסף. התנגדות זו ממחישה עוד יותר את הרגישות העצומה הקיימת סביב הנושא.

התלמידים נכנעו להתנגדות והחליטו להציג באולם המופעים "הסטנדרטי" (שבו מוצגות שתי הצגות אחרות), אך לבסוף עברו פעם נוספת לחדר התיאטרון, שהוא קטן יותר ופחות "מפואר". בחירה סופית זו כבר לא מזכירה את גן השעשועים המקורי, אך עדיין משרה אווירה של משהו "צדדי".

לבחירת החלל משמעות נוספת בעניין אחר: החלל קטן מספיק (וסגור), כדי להשאיר תחושה של "כולנו ביחד כאן", כולל הקהל. יש בבחירת החלל, כמו גם במרכיבים אחרים, העברה מסויימת של האחריות לכיוון הקהל.

"מי שאצלו הכח, אצלו גם האחריות."  אומרת התובעת בסוף המחזה. היוצרים ביקשו לומר: הכוונה היא אליכם, קהל נכבד. הם עשו זאת בין היתר בכך, שגזרו על הקהל עונש של מאסר עולם!

חלל הבמה היה מעוצב שחור-לבן, מה שמצביע, ביחוד אחרי התרגום למילולי, על מסר חד וברור, אולי אף פשטני: שחור-לבן… ובכל זאת היה בו משהו מספיק, שרוב הקהל לא הבחין בו: הרצפה היתה שחורה, הקירות לבנים. הלבן התלכלך במהלך ההצגה באמצעות ספריי שחור, אך היה ריבוע אחד בקצה השמאלי הקדמי של הבמה בלבן, שרק שמוליק דרך עליו, גם לא דבורי. היוצרים רצו לומר: אם יש משהו טהור בנשמותיהן של הדמויות, אז רק אצל שמוליק, ורק לעתים רחוקות (כמו כשהוא מנסה להזהיר את דבורי מהצפוי לה).

התאורה והתפאורה עוצבו כך, שלא היה מעבר כלשהו בין החצר לאולם בית המשפט, מבחינת תלבושות ההבדל היחידי היה תוספת של גלימות שחורות במעבר לעורכי הדין או לעורכת הדין, והסרתן במעבר מעורכי הדין לנערים. הטשטוש הזה (מבחינת תפאורה ותאורה) היה מכוון לאמירת המחזה בדבר "אונס שני" באולם בית המשפט, והיוצרים הלכו פה בהחלט עם המחזה, שמחייב ליהוק של אותו שחקן לשתי דמויות, אחת בחצר ואחת בבית המשפט.

עוד מילה על מגדר וטשטושו: ההתחלה המהוססת נעשתה על-ידי המחזאית, בכך, שהיא מטילה את מירב האחריות דווקא על מי שלא ביצע בגופו את האונס. ההמשך הרדיקלי בא מהיוצרים שלנו ב"הרצוג" בליהוק של גידי, ליהוק שכאמור מושפע מסיפור הרצח של אסף שטיירמן. אך זה ממשיך: שמוליק, למרות היותו זכר וראשון האנסים, לא נתפס במחזה באופן שלילי מוחלט, ויש בו מרכיבים חזקים של קורבנות. כתבתי כבר על עניין הריבוע הלבן. אצל השחקן שגילם אותו, גם היה פער ניכר ובולט ממש בין דמותו של שמוליק לבין זו של סנגורו: שחצן, זקוף, בעל קול עמוק ובטחון עצמי שופע.

הסציולינגויסטיקה

שפת הבמה היא "שפה צעירה", שפה שהתלמידים-היוצרים התחברו אליה בקלות, ולכן כמובן גם החלק של הקהל, שהוא מתחום החברים, בני אותו הגיל.

ההתקבלות

קהל ההצגה היה מורכב מקרובי משפחה וחברים בעיקר, אך גם מתושבי האזור אחרים, מצב ביניים בין קהל אנונימי לאינטימי, זאת אומרת הצופה מכיר חלק הנוכחים, אך לא את כולם. אין ספק שזהו קהל האוהד את שחקנים, אם כי הוא רגיל, בדרך כלל, להביט על השחקנים מעט מלמעלה.

דווקא מהסיבה שהקהל מכיר את השחקנים ולא רגיל לראות אותם במסגרת סיטואציה בדיונית, האפקט עשוי להיות מזעזע עוד יותר במקרה זה: מה – אתי – נאנסת?? מה – רון – אנס??

עיבוד נתוני השאלון לא מפתיע מאוד, חוץ מתוצאה אחת, מפתיעה מעט, והיא, שגברים תומכים יותר בסירוס אנסים מאשר נשים! הם גם פחות סומכים על מערכת המשפט בישראל, מה שאולי מסביר את תמיכתם הגדולה יותר  בסירוס. חוץ מזה אין הבדל בין גברים לנשים.

כצפוי, דבורי נתפסה באופן פחות שלילי מאשר אצל הקהל הצעיר שצפה בהצגה של תיאטרון חיפה. שתי הדמויות השליליות ביותר בעיני הקהל הם שמוליק ואסף או סניגוריהם. שתי דמויות אלה משקפות את שני הקצוות בתוך ציבור התליינים: הרשע העליון, שיוצא נקי, והמסכן, שנדחף למעשי זוועה מתוך רצון להוכיח את עצמו, כדי שלא יעשו בו את מה שעוללים (וגם הוא עצמו) לקורבנות. הקהל כנראה מעדיף להיות פושע ממוצע ולא להשתייך לאחת משתי הקבוצות הללו.

כצפוי, הקהל היה חשדן יותר כלפי מערכת המשפט בישראל מאשר קבוצת הביקורת, שלא ראתה את ההצגה, והורכבה ממספר דומה של נשים וגברים וממספר דומה של קבוצות הגיל השונות. מה שהיה מעניין יותר לבדוק (ומסובך הרבה יותר), הוא: האם שינוי העמדה הזה מחזיק מעמד גם אחרי חודש או שנה?

לא שאלתי בשאלון זה ישירות על האונס בשדות עזריה. לא היה לי האומץ לכך.  בסופו של הדבר – גם אני שייך ל"שדה"…

ביבליוגרפיה:

דן אוריין: תיאטרון-טלוויזיוני

יורם הרפז: לקראת הוראה ולמידה בקהילת חשיבה

רוצים להשתתף בסקר?

http://theatron.questionpro.com

 


להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: