השורשים שלי

מאת: NOAH SOW, אזרחית גרמניה שחורה, הנלחמת בגזענות נגד שחורים כמגישת תוכניות רדיו, מוזיקאית וכותבת. זוהי ההקדמה לספר שלה "גרמניה – שחור – לבן"

השורשים שלי מארץ שרמת הציוויליזציה שלה עד לא מזמן נחשבה על-ידי מדינות רבות בעולם המערבי למעוררת רחמים. אין זה פלא: קרוב מאוד לשם היו עדיין שבטים, שציירו על גולגולות הילדים המתים !

לסבתא שלי, הילידה, היו ששה-עשר אחים ואחיות. את המים שאבו כמובן מבאר הכפר, ולא כמו היום, שהמים באים מהברז. כשכבר ירד גשם, אספו את המים. חשמל לא היה בכפר כמעט לאף אחד. גם היום אנחנו נאבקים עדיין נגד אותן בעיות רגילות באזורנו: פוליטיקאים מושחתים, עימותים אתניים (מה שלא מפליא, כי גבולות ארצי מעולם לא היו קבועות יותר מדור אחד או שניים), חוב חיצוני גבוה ועוד ועוד. אבל בעשורים האחרונים עשה ארצי צעד גדול קדימה. עכשיו היא די יציבה מבחינה פוליטית, והיא יכולה להיות גאה בכמה וכמה דברים:

–          חלוקת הארץ על-ידי שיוך אזורים לקבוצות אתניות שונות, שהתרחשה לפני שני דורות בערך, היתה די שרירותית. הגבולות של אזורי השבטים לא באמת שיקפו את אזורי התיישבות העמים. האזורים היו די שונים בגודלם. למרות זאת לא התלקחה מלחמת אזרחים.

–          מזה יותר משישים שנה ארצי לא מעורבת יותר במלחמה אתנית. התנגשויות קטנות בין קבוצות אתניות שונות לא יוצאות משליטה.

–          מבין ניבים שונים, שחלקם מובנים רק לילידים של אותו אזור (בהם ניבים שאין אפשרות לכתוב אותם), נבחר בתהליך שלוו אחד מהם כשפה הרשמית. במקור הוא דובר רק על-ידי מעטים, אך הוא קיבל לגיטימציה ללא קרבות. כל אחד בארצי מבין כיום את השפה הרשמית, לפחות ברמה הבסיסית ביותר (לא כל הארצות יכולות לטעון זאת)!

–          מזה עשר שנים יש אצלנו חיבור לרשת הטלפון. עד אמצע שנות התשעים זה עוד היה חזון נפרץ.

–          אפיזודה של שלטון צבאי, שחלקים מהשבטים צנחו אליה, הסתיימה ללא ירייה אחת!

–           האתגר הגדול ביותר שהציבה הציוויליזציה (שהובאה – על כך צריך להודות – מבחוץ), היה ללא ספק הדמוקרטיה. ואנחנו שולטים בה כיום באופן מעולה. למרות שכאילו "הכריחו אותנו לקבל את האושר", הצלחנו להוציא תוצאות כלכליות וחברתיות מדהימות, שהתבססו בין היתר על אספקת עזרה חומרית רבת שנים, עזרת פיתוח חינוכית ונוכחות צבאית של חיילים ממדינות מערביות מתקדמות. גבולות הארץ החדשים, שנקבעו כמו בהרבה ארצות אפריקאית לא על-ידינו, אלא על-ידי שלטונות זרים, קיבלו הכרה רשמית על-ידי ממשלתנו בשנת 1990.

.

.

ארצי היא כמובן – גרמניה. סבתא שלי, הילידה, באה מבווריה. לא רחוק משם, בטירול, היו מציירים גולגולות ושמו אותן על המדפים. במדינות גרמניה החדשות (מזרח גרמניה לשעבר) עדיין לא היו טלפונים בשנת 1994 ברוב משקי הבית. אני מודעת היטב לרמות הציוויליזציה השונות של עמי.