Skip to content

קהל? איזה עלבון!

כיוון שאין הרבה חומר בעברית על האיש היקר הזה, ובתגובה לפניה בפורום של "walla”, תרגמתי קטע קטן:

אוגוסטו בואל [1976]

"קהל" – איזה עלבון

הקהל, הייצור הפסיבי בה' הידיעה, הינו פחות מבן-אנוש. צו השעה הוא להחזיר לו את אנושיותו, להחזיר לו את יכולת הפעולה. הוא צריך להיות סובייקט, פרוטגוניסט.

לכל טכניקות התיאטרון העממי אותה מטרה: שחרור הקהל, שהתיאטרון רגיל להכתיב לו השקפות עולם ארוזות. מי שעושה תיאטרון, הינו קשור במישרין או שלא במישרין במעמדות השליטים. התמונות הארוזות הן תמונות השליטים. קהל התיאטרון העממי – העם – צריך לחדול להיות קרבן של תמונות אלה.

הפואטיקה של אריסטו היא פואטיקה של דיכוי: ההנחה הבסיסית היא של עולם קבוע, מושלם או בדרך למושלמות, ולצופה מוצגים ערכיו של עולם זה בלבד. הצופים נותנים – על-ידי היותם פסיביים – לדמויות רשות לחשוב עבורם ולפעול עבורם. על-ידי כך הם מִתנקים מאשמתם הטרגית – מיכולתם לשנות את החברה. התיאטרון משיג קתרסיס מהרצון המהפכני. הפעולה בתיאטרון הזה הוא תחליף לפעולה אמיתית.

הפואטיקה של ברכט היא פואטיקה של העלאת מודעות: העולם מופיע כנתון לשינוי, והשינוי מתחיל בתיאטרון עצמו. הצופה כבר לא נותן לאף דמות לחשוב במקומו, אבל הוא עדיין נותן להן רשות לפעול במקומו. נצבר נסיון ברמת המודעות, לא ברמת הפעולה.

הפעולה הדרמטית ממחישה את הפעולה במציאות. תיאטרון הוא חזרה של המציאות.

הפואטיקה של המדוכאים – לעומת זאת – הנה פואטיקה של שחרור. הצופה לא נותן עוד רשות לאף דמות לא לפעול במקומו ולא לחשוב במקומו. הצופה משתחרר: הוא חושב בעצמו והוא פועל בעצמו.

תיאטרון = פעולה! אולי התיאטרון אינו המהפכה, אבל הוא מתַרגל את המהפכה.

אני שונא את האומן כ"יצור נעלה" ומחפש למצוא בכל אדם את האומן.  אני בז לתיאטרון סמכותי ועושה תיאטרון של מדוכאים. תיאטרון לא כהסברה, לא כתורה מסיני. גם תיאטרון חינוכי הוא סמכותי, כי הוא יוצא מנקודת ההנחה, שהאומן יודע יותר ויכול יותר מאשר הצופה. הוא קובע צורות התנהגות, עלילה שלמה – מבלי לשאול את הצופה.

התיאטרון החינוכי נובע מאותה תפיסת סובייקט-אובייקט: מורה-תלמיד, במה-קהל. משדר-קולט, פעיל-סביל, חי-מת. כמו שהחינוך הדמוקרטי המודרני מחליף את הלימוד הישן של המאה ה-19, כך אנחנו באים להחליף את התיאטרון החינוכי הישן דרך – נקרא לזה – תיאטרון לומד.

שכולם ילמדו ביחד, צופים ושחקנים, אף אחד הוא לא מעל השני: ללמוד ביחד, לגלות, להמציא, להחליט.

אחרי התנסות ארוכה, עם אנשים שונים בארצות שונות, תרבויות אחרות, בתנאים כאלה ואחרים אני יודע, שהאמת היא לא בכיס הקטן שלי. יש לי רק כמה טכניקות, שיכולות לעזור, לי ולצופים שלי, כדי לגלות את האמת – הטכניקות של תיאטרון המדוכאים:

1. תיאטרון-עתון. לתיאטרון-עתון שימושים רבים ומגוונים. המטרה היא לחשוף, מה עומד מאחורי ידיעה זו או אחרת.

2. תיאטרון בלתי-נראה. תיאטרון רחוב, כאשר הקהל אינו יודע שהוא צופה בהצגה, אלא חושב שהוא עד לאירוע אמיתי! [כמו: "עימות" בין שוטר לחסר בית, "אונס", וכו'] השחקנים נעלמים, במקום נשארים כמה שחקנים שתולים, כדי לעורר ויכוח.

3. תיאטרון פורום. הלהקה מכינה 4-5 סצנות מתוך הצגה, כאשר הקהל נדרש להציע את האפשרויות להמשך ההצגה.

תרגום: אורי שני

אני עצמי (מתרגם: אורי שני) הייתי מעורב בכמה נסיונות בתחום. הנה כמה קישורים :

http://www.geocities.ws/shimfiramle/abed.htm

http://www.geocities.ws/shimfiramle/oktober03.htm

http://www.mideastweb.org/nemashim/lud2005.htm

https://abumidian.wordpress.com/hebrew/maamarim/stavgermani2004/

כמה קישורים נוספים בנושא:

http://www.toplab.org/

http://www.formaat.org/

http://www.tonisant.com/aitg/Boal_Techniques/

הערות, מענות וכו':  abumidian@riseup.net

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: