מגן גולית

מגן דוד יקר! איני יכול לשאת עוד

את הופעתך. אנא התרחק מ-

מני ומכל מי שעדיין יקר לי,

תעזוב אותי! תרפה כבר! אתה מבחיל! נמאס לי!

פעם עוד שמחתי לראות אותך קרוב.

כחול או תכלת, נע או נח בביטחון,

היית הסימן שאני שייך למשהו,

מקור להזדהות, עכשיו אתה ביזיון.

לאורך ההיסטוריה הגנת על קורבן,

עתה אתה מגן על רצח, שוד וגזל

איני רוצה לא זה, וגם לא זה, מספיק!

אתה המנוצל יותר מכל, הסמל.

מזמן כבר התרחקתי ממך, איני רוצה

להיות בקרבתך, עכשיו אתה מתחיל

לרדוף אותי, להציק, הפכת לסיוט

בדמות פצצה, מחסום, קעקוע, פרצוף מכה, עגיל.

פעם עוד היית סמל המדוכא,

סימן זיהוי לסבל, אך זה היה מזמן,

הן מעכשיו שמך יהיה מגן גולית

כחול, זהוב, לבן, שחור או ארגמן.

ולמגן גולית אני גם לא צריך לכתוב במשקל ובחרוז, ממילא אין לך חוש לזה. לגסותך אין קצב, ההרמוניה זרה לך, מגן גולית. אני מפחד ממך. אתה מופיע פתאום, בלי הזמנה, ואז ששת החודים שלך דוקרים אותי בזה אחר זה.

אני רק רוצה לשאול אותך דבר אחד קטן: אתה לא מבין, שכל אלה שתומכים בך מרחוק, באירופה ובאמריקה, בעצם שונאים אותך יותר מכל קורבן ערבי שלך, וכמה שתרצה אותם במעשי זוועה וטבח, הם יימחאו יותר כפיים ויישנאו אותך יותר?

ומה אתה עושה? אתה רודף אותי, דווקא אותי. אבל אתה לא תשיג אותי, מגן גולית! תמיד ידעתי להתחמק, תמיד הייתי נחום-תקום, קטן וזריז, לא מסורבל וענק כמוך. אז תוותר עלי, טוב?

איך אתה אומר? יאללה ביי!