לתת במה למדוכאים

אתמול היה לי העונג והכבוד לתת הרצאת פתיחה תחת הכותרת "לתת במה למדוכאים", בסינמטק בחיפה, לפני הסרט "תפילת האדם" על נולה צ'ילטון. אני מודה לכל מי שהגיע, ולפגישות שנוצרו על-ידי כך. אני חושב, בדיעבד, שההרצאה והסרט יחד יצרו שלם שניהלו דיאלוג מאוד מעניין ביניהם.

אבל אני רוצה לנצל במה זו כדי להתנצל בפני ידידיי החזירים. אמרתי "… כדי סוף סוף להפיל את הקפיטליזם החזירי שהתבסס כאן ונוחר ואוכל כל חלקה טובה." וגם נחרתי כמו חזיר. הרי ידוע שחזירים אוכלים זבל, ותבוא ברכה עליהם!

הנה גרסה כתובה של ההרצאה, אבל בלי הסרט זה באמת רק חצי:

אפתח ואומר שיש כמה וכמה סתירות במה שאני הולך לומר. ראשית, אני אדבר על "לתת במה למדוכאים", אבל אני עצמי שייך על-פי מוצא, השכלה ומגדר להגמוניה השלטת בחברה שלנו: אני גבר אשכנזי חילוני, בעל תואר אקדמאי. שנית, אני קורא מהדף, והרי אני רוצה להראות עד כמה הקשר הבלתי אמצעי, לא דרך הדף, הוא החשוב בתיאטרון שאנחנו רוצים לעשות. שלישית: אני מדבר, והרי מה שחשוב לנו, כאנשים פוליטיים שעושים תיאטרון, זה לא המלים, אלא האמירה. ויש הבדל גדול! האמירה שנובעת ממעשה, והמעשה הזה הוא לווא דווקא מילולי, הוא בהחלט יכול להיות גם אלים. רביעית, אני אמור לתת הרצאת פתיחה לסרט על נולה צ'ילטון, ואין דבר יותר רחוק גם ממנה וגם מכל אחד אחר שעוסק בתיאטרון מתוך מחוייבות פוליטית עמוקה, שלא לומר, טוטאלית, מאשר התמקדות בעצמנו.

אז איך אני הולך לפתור את הסתירות האלה?

קודם כל: סתירות זה יפה. סתירה נמצאת ביסוד של המעשה התיאטרוני. ההצגה ייחודית לאותו הרגע, אך אפשר לחזור עליה שוב ושוב. היא ספונטאנית, אך מתוכננת. היא מתרחשת באמת, מול עינינו, ולפעמים ממש לידנו, אך מדמה מציאות אחרת. השחקן הוא הוא עצמו, אך מייצג מישהו אחר. הקהל מאמין, אך בערבון מוגבל. ויש סתירה נוספת, בהרבה מאוד מקרים: הקהל מעורב, בשבילו אנחנו עושים את כל זה, אך הוא נשאר בחוץ. ועל הסתירה הזו אני ארחיב. רק אסגור את ההקדמה הזו באמירה, שאולי לא תשכנע את כולם כאן: עלינו למצוא את הסינתזה, שנובעת מהסתירות האלה, במובן של הדיאלקטיקה של הגל. הדרך הזו מתוארת בפילוסופיה הגרמנית בפועל AUFHEBEN, וזו מילה כל-כך קסומה, שאי-אפשר בכלל לתרגם אותה: היא אומרת בו-זמנית להרים ולבטל, ומהחיפושים שלי בגוגל לניסיונות לתרגם את דרך הפעולה הזו, כלומר: איך מגיעים מהסתירה לסינתזה, מצאתי מילים כמו: שילוב, גיבוש, מיצוע, ועוד.

תראו לאן הגענו!! הנה בניתי ביני לבינכם קיר באמצעות מילים, עוד יותר נורא ממה שהיה בשניות הראשונות. אני באמת אנסה לפרק אותו לאט לאט. כי התיאטרון שאנחנו רוצים לעשות, הוא קודם כל מעשה של אהבה בין במה לקהל. אנחנו רוצים לדבר אל האנשים, שנמצאים בציבוריות שלנו בחושך, ואנחנו רוצים גם להעלות אותם אל הבמה. אחד האמצעים לכך, הוא התיאטרון הדוקומנטרי, ונולה צ'ילטון היא זו שהביאה לנו את הסוג הזה של תיאטרון בשנות השישים לארץ. אבל לפני שאכנס יותר לעומק הנושא, אני רוצה להתחיל מהקצה השני. את המאמר של לינדה בן-צבי על התיאטרון הדוקומנטרי של נולה היא מתחילה בתיאור של הצגה, שהשתתפו בה מאות ואלפי שחקנים: "תוכנית ההתנתקות", שעלתה לבמה בשנת 2005. כותרת ההצגה היא כמובן חלק מההצגה ומהמסר שלה. התנתקות, חד-צדדית. או כמו שברק ורבים אחרים אמרו: אין פרטנר לשלום! ברכט פעם אמר: תיאטרון לא צריך להיות כמו המציאות, הוא צריך לגרום לנו להסתכל על המציאות בתור הצגה. אז מה היתה ההצגה הישראלית הכי טובה בזמן האחרון? פינוי משפחת נפתלי באור-יהודה או פינוי משפחת פלג מבאר-שבע? איזה הרס של הכפר הבדואי אל-עראקיב, מתוך יותר מחמישים הרצות של ההצגה הזאת בשנתיים האחרונות, היתה יותר טובה? איך היתה ההצגה של הנהלת HOT ושל נציגי העובדים בפני בית הדין לעבודה? והצגת הענק בשם "הבחירות המוניציפאליות", וה"פריימריז למפלגת העבודה", האם היו שווים את ההשקעה הזאת? מעטים התעניינו בשתי ההצגות האלה, אבל זה בטח יותר מגניב מאשר להסתכל על פליטים פלסטינים שמחכים לשוב לכפריהם, אחרי 65 שנים, או זכאי דיור ציבורי שמחכים לקבל דירה. מחכים. כמה אפשר להסתכל על אנשים מחכים? אה, רגע, יש דווקא מחזה כזה, די מוכר, "מחכים לגודו".

אולי אתם מצקצקים עכשיו בלשון ואומרים: אבל אנחנו רוצים לשמוע משהו על תיאטרון. כן, כן, אני מדבר על תיאטרון. אנחנו יכולים, לדוגמא, לבחון, עד כמה עבדו השחקנים בהצגות על-פי שיטת סטניסלבסקי? כלומר: עד כמה הם הזדהו עם התפקיד שלהם? אנחנו נגלה, שתושבי אל-עראקיב, משפחות המפונים מהדיור הציבורי, הפליטים המגורשים, העובדים שניסו להתארגן במסגרת "כח לעובדים", שהם עובדי HOT, עובדי הקאמרי, הסגל הזוטר באוניברסיטת בן-גוריון, עובדי הרכבת ועוד ועוד, כל אלה נכנסו לתפקיד שלהם מהר מאוד והזדהו איתו לחלוטין, ואילו השוטרים, שפינו את המשפחות, גירשו את פליטים, הרסו בתים, עצרו את ראזי נבולסי ואויבי מדינה אחרים, עברו תהליך מורכב יותר, אבל הגיעו לבסוף גם הם להזדהות עם תפקידם. זה לפחות מה שהם אומרים, חלקם. האם הם אולי אומרים את זה, כי הם חושבים, שהקהל אוהב יותר תיאטרון ראליסטי, עם הזדהות השחקן עם התפקיד?

דבר נוסף שמעניין לעסוק בו: כמה צופים ראו את ההצגה? מי בכלל שמע על ראזי נבולסי? יש כאן מישהו באולם שיודע מי זה? על דונדיט ג'ון אולי שמעתם, וזה תהליך מעניין. באמת אפשר לדבר כאן על "לתת במה למדוכאים", ואם יהיה לי זמן, אגיע גם אליו.

אפשר להביט בתפאורה בהצגות שמתרחשות מחוץ לכותלי התיאטרון, מחוץ לסינמטקים ואולמות ממוסדים כאלה: בהרס הכפר אל-עראקיב, שוב ושוב, משקיעה המדינה כסף רב בתפאורה, בדמות בולדוזרים, וסכומי עתק כשיש בחירות, והכי הרבה כסף בתפאורה המרהיבה במלחמה – אבל עצור: כאן אני חייב לעצור. מלחמה זו לא הצגה – עד כאן! במלחמה מתים בני-אדם. באונס נשים נאנסות. איך אני מעז? טוב, אז אני חוזר לשאלה שלי:

איך אני אעשה תיאטרון, שייתן לי להביט גם על אונס ועל הרג בתור הצגת תיאטרון?

אם נושיב את ברכט ואת נולה צ'ילטון זה לצד זה, נגלה מהר מאוד, שאלה לא הולכים כל-כך ביחד. נולה צ'ילטון, ואת זה יכולים להעיד כל תלמידיה הרבים כל-כך, כל השחקנים, שהיא ביימה, היא אישה חמה, שעובדת מהבטן, ודורשת גם מהשחקנים לעבוד משם ומהאיברים שמתחת לבטן. גם הצופים של ההצגות שלה מרגישים מיד, שהם נשאבים פנימה ורוצים לחבק את חסר הבית, את האישה המוכה, את המובטל, את המזרחי המקופח, את החייל המתייסר, את האם הפלסטינית במחסום. עירית פשטן אומרת: "את נולה לא מעניין הטקסט, מה שחשוב לה זה להיות במצב הרגשי לא ב-100%, אלא ב-150%. כל השאר זה דברים נלווים ומהמקום הזה עבדנו. היא נותנת חופש מאוד גדול. יש משהו בנולה שהיא כמו ילדה קטנה, היא מרגשת אותי מאוד."

אני עצמי נוטה יותר לכיוון של ברכט ועוד יותר לאוגוסטו בואל, עם "תיאטרון המדוכאים", שראה את עצמו ממשיך דרך של ברכט. אנחנו מגלים, שאפילו בארץ הקטנה שלנו יש הרבה אנשי תיאטרון שעובדים למען אותו דבר – לתת במה למדוכאים – בצורות שונות מאוד. זה יפה בעיני, זה נפלא! אני שמח לפרגן לנולה על הזכייה בפרס, על הסרט הזה, שתיכף נצפה בו, גם אני עוד לא ראיתי אותו, על עשייה עשירה וברוכה, על אף שדרכי אולי קצת אחרת. כי יש יותר מדי דברים, והם החשובים, שאנחנו מסכימים עליהם. אחד מהם הוא זה: בקרב אנשי תיאטרון, אצל חלקם בכל אופן, נחשב השימוש באומנות היפה הזאת לשם עשייה פוליטית, לבזוי. "זה מלכלך אותנו, אנחנו לא רוצים לכלכך את היופי בדברים כל-כך נמוכים, פשטניים. זאת רמאות, וזה אונס", כך הם אומרים. ואילו נולה אומרת: "זה העולם והוא לא סגור או מגונן. אמנות היא קריאה, בכי, מחאה. אמנות אומרת שחייב להיות אחרת. שאם זה מה שיש אז בשביל מה? אמנות היא אופוזיציה שקיימת כדי לגעת בשנוי במחלוקת, כדי להביא שינוי, לעשות קריסטליזציה של מה שקורה מסביב". ואני מקווה, שיותר ויותר אנשים, ככל שנהיה פה נורא יותר, יחושו כך. אני רוצה להבין, איך שחקנים בעזה אמורים לעשות תיאטרון, כשהם חיים בלי חשמל כבר שלושה שבועות, ולא להתייחס לזה? טוב, זה נכון, גם שייקספיר עשה תיאטרון בלי חשמל. זה אפשרי, אני יודע. ואנחנו באמת נמשיך לעשות תיאטרון בכל מצב, גם בגטאות עשו תיאטרון.

מה שמחבר אותי יותר מכל דבר אחר לדרכה של נולה, יחד עם כל ההבדלים, זאת המחוייבות העמוקה, שלא לומר, הטוטאלית, לחברה שבה אני חי. תיאטרון טוב הוא תיאטרון, שבניגוד גמור להצגה הראוותנית הזאת שקראו לה "תוכנית ההתנתקות" –  מחבר בין האנשים, מחבר בין צעירים לזקנים, בין במה לקהל, בין כאלה שכבר התייאשו לבין כאלה שעוד מקווים.

אנחנו לא מתנצלים. התיאטרון שלנו לא פחות טוב, רק כי הוא אומר: מה שאנחנו עושים פה, הוא חלק ממפעל עצום של עשייה חברתית, שמגרשת את אדם וחווה הבורים מגן-עדן של שוטים. נולה אומרת: "התיאטרון מאפשר לי לגעת בדברים שביומיום אתם מעדיפים להתעלם מהם. הוא מאפשר לי לתת ביטוי לשכבות ולמגזרים שאתם לא רוצים לראות, להציג את האחר שאתם כל כך מפחדים ממנו ומסרבים להבין שהוא חלק מכם."

אל מי נולה מדברת בדברים אלה? היא מדברת אליכם, שיושבים באולם הזה כאן, עכשיו, אל אלה, שישבו באוהלים פה, בחורשה הזאת ליד הסינמטק, אל אותם מאות אלפים, שלפני שנתיים ומשהו יצאו לרחובות, כדי סוף סוף להפיל את הקפיטליזם החזירי שהתבסס כאן ונוחר ואוכל כל חלקה טובה. ולמה הם נכשלו? למה אנחנו נכשלנו? אני צריך לומר אנחנו, כי גם אני נטלתי חלק בתנועה האדירה הזו. כי החלק המכריע בתוכנו לא הקשיב לקריאה הנואשת: תבינו! הם חלק מכם!! אתם חלק מהם! מהעניים, הערבים, המזרחים, דיירי הדיור הציבורי ויושבי מחנות הפליטים.

לפני שלוש שנים התחלתי לעבוד עם קבוצה של חבר'ה צעירים על הצגה שעוסקת בהצעת החוק של ישראל חסון בעניין וועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים. עד שההצגה יצאה, החוק כבר התקבל בכנסת והוסיף לכנסת, ולכל מי שהיה לו זכות הצבעה לכנסת והצביע או לא הצביע ב-2009, עוד כתם מכוער מאין כמוהו. בהצגה עסקנו במועמדים שמבקשים להתקבל ליישוב כזה, ובוועדות הקבלה שדוחים את המועמדים האלה, מסיבות שונות: או שהן נשים חד-הוריות ובכך מאיימים על הגברים הנשואים ועל נשותיהם (זאת עדות מתועדת!), או שהם מזרחים, עניים מדי, אתיופיים, הומוסקסואלים, כל מני. ערבים, דרך אגב, כמעט ולא נדחים על-ידי וועדות הקבלה האלה, כי הם בכלל לא מנסים, בדרך כלל. בשבילי הסיפור הזה של ועדות הקבלה הוא, בקטן, מה שקורה במדינה כולה: לא רוצים לחיות יחד עם "האחר". רוצים לחיות רק עם מי שדומים להם. דומים מאיזו בחינה? אני שואל. אבל הדבר המדהים באמת, הוא הסולם החנוך לוויני הזה: לא מפריע לי שאני בדרגה יותר נמוכה מההוא, כל עוד אני בדרגה יותר גבוהה מההוא שם למטה! שילבנו בהצגה מונולוג מתוך סרט תיעודי על נדחי ועדות הקבלה, וזה המונולוג:

" צריך לבטל את – (פריז) ז'ת אומרת… אני לא, אני אישית לא הייתי רוצה להיות… לא יודע איך להגדיר את זה אפילו… לא הייתי.. כי אני גם מרגישה שאני הולכת נגד… לא הייתי רוצה להיכנס לסיפור שאני הופכת להיות… למאבק שאני… שהוא… לא… שהוא מורכב יותר, שהוא לא כל-כך פשטני. כי לבוא ולהגיד אני נגד המבחנים האלה היום, ואם פעם היה לי איזה שהם ספקות, אולי כן צריך? אולי לא צריך? אחרי מה שאני עברתי באמת, אני חושבת שהם באמת … (תנועת יד של הדיפה) כאילו, יש בי התנגדות למבדקים… למבחנים האלה, אבל לא הייתי הולכת וחוברת לראש חץ שהוא מתמקד במשהו ספציפי שזה על העניין הערבי, בשילוב של ערבים ביישובים. אני אומרת דוגרי."

אני נשבע לכם, שזה ציטוט הברה אחר הברה של המונולוג מתוך הסרט, והכנסנו אותו ככה בדיוק להצגה!

[הנה כאן בגרסה מכוונת אני יכול להוסיף קישור למאמר, שיצא לאור בחודשים האחרונים על וועדות הקבלה האלה:

 http://www.law.tau.ac.il/Heb/?CategoryID=952&ArticleID=2242

 עצם השימוש בטקסטים מתועדים מהשטח כבר טומן בחובו את המסר המרכזי של התיאטרון התיעודי: איננו זקוקים למשוררים ולמחזאים. זהו תיאטרון של במאים ושל שחקנים, לא של כותבים. לפני כמה שנים קראתי את 1949 של תום שגב, שבו הוא מתאר, שבטקס היישוב מחדש של דיר יאסין ניגנה התזמורת של בית הספר לעיוורים. תזמורת של עיוורים ניגנה בדיר יאסין, אתם מבינים? מיד ראיתי את התמונה ואת הסמליות שבה. כתבתי דבר שקראתי לו "דיר יאסין – תיקון – חזיון דוקומנטארי". כל הטקסטים בחזיון הזה הם תיעודיים, ויש גם שיר של אלטרמן. מיד אחרי הטבח יורד האור. חושך. תרועת חצוצרות. אלומת אור ממוקדת על ירכתי הבמה שמאל, גובה שניים וחצי מטרים. רואים קצה תורן של דגל. לתוך האלומה נכנס-עולה לאט דגל ישראל המונף תוך כדי ובעקבות תרועת החצוצרה. שומעים דו"ח, קול נשי רענן, לא עליז מדי, בפייד-אין: זהו דו"ח של מחלקת ההתיישבות של הסוכנות: "השטחים הניתנים לניצול חקלאי ניכרים הם ומגיעים למאות דונמים של אדמה טובה וראוּיה לעיבוד. שטחים אלה עוּבדו במשך שנים רבות על-ידי אנשי הכפר הקודמים. מסביב לבתים נטועים גנים, עצי פרי וזית המתאימים לאספקה עצמית של המתיישבים העתידיים. הבניינים בדרך-כלל בנויים בצורה יסודית ויפה ואינם דורשים תיקונים יסודיים. בכפר גם בניינים ציבוריים כגון בית-ספר, בית מרכזי למוסדות ציבוריים וכו' …"

כרוס-פייד עם המכתב של בובר, סימון, סנטור ורות לבן-גוריון, נגד הכוונה ליישב מחדש את המקום.

עוד קטע אחד אני רוצה לקרוא לכם מתוך החזיון הדוקומנטארי הזה. בשטח הכפר דיר יאסין הקימו בית חולים פסיכיאטרי בשם "הרצוג", ואחד הרופאים שם הוא ד"ר דני ברום. הדברים שהוא אומר במחזה לקוחים מהרצאה בנושא "להכיר בסבלו של האחר" משנת 2001:

" חשוב לקחת בחשבון את הקשיים הפסיכולוגיים הקיימים אצל כולנו, במידה זו או אחרת, המונעים מאתנו לעתים להתייחס לסבלו של האחר, וזאת בעיקר כאשר קשה לנו להשתחרר מעמדה נרקיסיסטית הגורמת לנו להתייחס לסבלנו ולחוויות טראומטיות שעברנו כאל דבר ייחודי ובלעדי. הכרה בסבלם של אחרים דורשת, אם כן, מאמץ לא מבוטל ואיננו דבר מובן מאליו באוכלוסיה חשופה לטראומות ולסבל…"

אני באמת חושב, שהדברים מדברים בעד עצמם. לשם מה אנו צריכים לכתוב, כשרופא בבית חולים פסיכיאטרי אומר את הדברים האלה, באותו המקום שבו התרחש הטבח הסמלי ביותר של נכבת 1948? הרבה פעמים המילים המתועדות לא מקבלים את המשמעות העמוקה שלהם, עד שלא מביאים אותן אל הבמה. במת התיאטרון היתה ועודנה מַטעֶן של משמעות, מגפון, מגבר. אומרים, שההצגה "קריזה" של נולה צ'ילטון ב-1976 הגבירה והאיצה את התהליך שהביא את בגין לשלטון ב-1977. אני חושב, שיוצרת שחשובה לה מה שקורה בחברה, שרוצה להיות לא רק מושפעת אלא גם להשפיע, לא יכולה לקבל מחמאה גדולה מזה. כן. באמת! קשה לנו להוכיח את הטענה הזו, ולו רק כי עברו כל-כך הרבה שנים מאז. להצגות כאלה, שאנו סבורים, שיש להן השפעה על החברה, קורא פרופסור דן אוריין "הצגות מפתח". בשנים האחרונות התגברו הניסיונות לבדוק באופן מדעי את ההשפעה של הצגה מסויימת על הצופים, ועל הציבור בכלל, בתחום שנקרא מחקר התקבלות. חוקרים שבדקו את ההתקבלות של "משחקים בחצר האחורית", הגיעו לתוצאות "שליליות" דומות: נטען שההצגה לא גורמת להזדהות עם קורבן האונס, אלא עם הנערים המואשמים באונס. אבל אנחנו עדיין רחוקים מאוד מהידיעה. ב-2009 ביימתי את ההצגה "אל-מסתורה", הצגת יחיד בערבית על בעיית הנשים הנשואות לבעלים מכורים לסמים. ההצגה רצה עד היום, כבר יותר ממאתיים פעם, אלפים רבים ראו אותה, ורבים מהצופים מעידים על כך, שההצגה השפיעה עליהם עמוקות. סנאא להב, השחקנית בהצגה, סיפרה לי, שיום אחד ניגש אליה בחור צעיר, אחרי ההצגה ואמר לה: "אני ראיתי את ההצגה היום בפעם הרביעית. אחרי הפעם הראשונה הפסקתי לעשן, אחרי הפעם השנייה הפסקתי לשתות אלכוהול, אחרי הפעם השלישית חזרתי לבית הספר התיכון, והיום באתי כדי להודות לך."

אבל אנחנו חייבים להודות, במיוחד כשאנחנו יושבים באולם כזה, בערב חגיגי כל-כך, שאנחנו מצליחים אולי לתת במה למדוכאים, פה ושם, אבל לא הצלחנו להעביר את הבעלות של הבמה לידם. או כמו שהפנתרים השחורים אמרו לפני ארבעים שנה: "אנחנו לא רוצים גם חלק מהעוגה, אנחנו רוצים את הסכין שאיתו פורסים את העוגה." ובשביל להפיל את שלטון, לפעמים מפעילים אלימות. אלימות המדוכאים תמיד מוצדקת, אך לא תמיד הכרחית", אמר אודי אלוני לפני שבוע וחצי בערב השקה לספר החדש של ניר ברעם. גם אנחנו רוצים להראות, שהאלימות מלמטה אולי מוצדקת, אבל לא תמיד הכרחית. אבל בשביל להראות את זה, אנחנו צריכים להוכיח, שאנחנו אפטיביים.

איך אנחנו מצליחים להפוך את התיאטרון ליותר אפקטיבי? אוגוסטו בואל, אבי "תיאטרון המדוכאים", חזר בשנת 1986 מגלות ארוכה לארצו, בנה את המרכז העולמי של TO, שהוא תיאטרון המדוכאים, ונבחר בשנת 1992 למועצת העיר ריו דה-ג'ניירו, ובעקבות זאת פיתח את "התיאטרון המחוקק", צורה נוספת שמנסה להתמודד עם השאלה הזו ועם הסתירות שהצגתי בתחילת דבריי. התיאטרון המחוקק הוא המשך של "תיאטרון הפורום", שגם אנחנו כאן בישראל מנסים לקדם. תיאטרון שלא רק מדבר אל לב האנשים או אל מוחותיהם, אלא משלב אותם בתהליך היצירתי, התיאטרוני. המחיצה בין במה לקהל נופלת, לא נסדקת, אלא מתרסקת. כי כולנו שחקנים, "אפילו שחקנים יכולים לשחק", כדבריו של בואל. והשדרוג של כל זה, שדרך התיאטרון אנחנו מצליחים לקדם הצעות חוק, תהליך שמשלב בהצגה עצמה עורכי דין ופוליטיקאים, והתיאטרון של בואל פיתח בשנות התשעים 45 הצעות חוק, שמהם התקבלו 14.

אני רוצה לומר כמה מילים על הוראה, על אף שלא הייתי תלמיד של נולה, אבל ידידה שלי, שלמדה אצל נולה לפני יותר מעשרים שנה, אמרה לי: "מה שאני זוכרת במיוחד, זו היכולת שלה לקרוא שחקנים/תלמידים ולהוציא מהם אמת ואינטימיות, הריכוז והאינטנסיביות שהכניסו אותך מיד למצב של עבודה. כל שיעור היה קודש עבורי ועבור חבריי. ההומור הפרוע שלה, הדיבור הלא פוליטיקלי קורקט לצד מודעות חברתית חזקה שרק היום אני תופסת כמה היתה נכונה וחשובה וכנראה גם הקדימה את זמנה."

אני עצמי מורה כבר יותר מעשרים שנה, ולדעתי הוראה ומחוייבות פוליטית וחברתית הולכים יחד. מי שאין לו מחוייבות כזו, שלא יהיה מורה. ודרך אגב, אחת מהתלמידות הרבות שלי, הדס אייל, יש לה יום הולדת היום! את כאן, הדס?  – לא. נו, בכל זאת: יום הולדת שמח לך, הדס!

לפני חודש התלקח עימות בתיאטרון "הקאמרי" בין העובדים לבין ההנהלה. אני חשבתי שמחובתי להביע את דעתי, והתרוצצתי לא מעט, כדי אסוף חתימות של מורים נוספים למכתב שלי. וכך כתבתי:

                                                                           9.10.2013

לכ'

נועם סמל

מנכ"ל תיאטרון הקאמרי

                                הנדון: התנגדות להתארגנות עובדי התיאטרון.

    אנו, מורים לתיאטרון ברחבי הארץ, מוחים בזאת על תגובתו של תיאטרון הקאמרי לניסיון עובדיו להתאגד במסגרת "כח לעובדים". מהכתבה בערוץ 2 ומשיחה עם המלבישה ענת היימן אנו מבינים, שהתיאטרון עושה כל שביכולתו כדי לשמר תנאי העסקה גרועים ומבזים עבור חלק מעובדיו.

   לפני כמה חודשים החלו העובדים לנסות להתארגן וזאת בעקבות סירוב  הוועד מטעם ההסתדרות להיאבק עבורם. הוועד ההסתדרותי מוכן לייצג רק חלק קטן מאוד מהעובדים, כ-26 עובדים, מתוך יותר מ-300 עובדים. בעקבות זאת החלו העובדים להתארגן במסגרת "כח לעובדים".

   אנו ציבור גדול של מורים, מאמינים שתיאטרון אמור להיות אמצעי להתעוררות, להחייאה, לעונג, לשמחה, להתרגשות, להתגייסות, אך לצערנו הוא עשוי להחניק, להמית, לאיים, להשתיק ולשתק. בשבוע שעבר החלה מתקפה של התיאטרון, יחד עם ההסתדרות כנגד התארגנות זו ואנו מזועזעים מהדברים הנשמעים ומהתנהלות התיאטרון.

  תלמידינו צופים בהצגות בכלל ובהפקות התיאטרון שלכם בפרט דבר שמעביר מסר של סולידריות ואמונה בכח האדם על גורלו.

איך נוכל להסביר לתלמידינו את הפער בין "אמא קוראג' " שעל הבמה לבין ענת היימן בחדר ההלבשה, או בעובדת הכנועה שתחליף אותה ? ? איך בזמן שקארין מתופפת על הגג ומקריבה את חייה, נאלצים העובדים לשתוק ולא ניתנת להם אפשרות למחות על תנאי העסקה מחפירים ?

איך בזמן שוייסקופ משיג "שיינים" לשחקנים ב"גטו", חוזרים חלק מהעובדים של התיאטרון עם שכר של חמש-עשרה ₪ לשעה הביתה ? ?

אנו נרעשים ממעשיו של קיטל, ריצ'ארד ה-3 ומקבת, ומאחורי הקלעים עומדת ניידת משטרה, כדי להוציא מהתיאטרון את גולן, עובד התאורה, כי הוא העז לעמוד יחד עם ענת בראש ההתארגנות.

זאת סתירה שלא נוכל להסביר לתלמידינו !!

אנו מתמוגגים משירתו של סירנו דה ברג'ראק ושואלים את עצמנו: "כמה שכר מקבלת האישה שעיצבה לו את אפו ? " על הבמה הולך לו לאיבוד האיש הקטן, שמנסה בכל כוחו לשרוד את המשבר הכלכלי ואנו חושבים: " את מי הוא מייצג ? את הסדרן שהוביל אותי למושב המרופד הזה ? "

  זכותם של עובדים להתאגד ולנסות לשפר את תנאי העסקתם וחובתו של התיאטרון לקבל זאת על מנת לקדם באופן משותף את התיאטרון. אנו המורים לתיאטרון גם נאבקים על תנאי ההעסקה שלנו, ואנו מזדהים עם מאבקם של עובדי התיאטרון שלכם.

  אנו מקווים, שתפתרו במהרה את הסכסוך הזה, כדי שנוכל לשוב וללוות את תלמידינו להצגות של תיאטרון "הקאמרי".

זה המכתב.

הצלחתי לשכנע 42 מורים לחתום על המכתב. לצערי היו לא מעט מורים שסירבו, והמון מורים שפשוט התעלמו.

את המכתב, דרך אגב, לא שלחנו, כי כעבור שבוע ההנהלה נתנה איתותים חזקים של התקפלות. נועם סמל פחד מההד השלילי של המעשים שלו עצמו. אבל תוצאה לא פחות חשובה מכל התארגנות כזאת, היא ההתחברות בין האנשים. כשאנחנו מתגייסים למען המדוכאים ומביאים אותם אל הבמה, עלינו תמיד לזכור, שגם אנחנו מדוכאים, אולי פחות, אבל גם, – אני יודע, זה לא נעים, אתם בטח חושבים: אני לא מדוכא, אני לא גר במחנה פליטים ולא בדיור ציבורי, יש לי עבודה, וגם בשנה הבאה תהיה לי. אבל אני אומר לכם, ההבדל היחידי בינינו לבינם הוא המילה הקטנטנה "עדיין", זה בסוגריים –  עלינו תמיד לזכור שההתחברות חייבת להיות מתוך שוויון, בגובה העיניים, שלא תהיה תחושה של ניצול. הרי הבעיה בה-הידיעה, כבר מאות ואלפי שנים, זה הניצול לרעה של זעם המדוכאים. אבל אסור לנו לוותר על הניסיון להתחבר ולייצג את הדיכוי בגלל הפחד מהטענה הזו.

בעידן של זהויות היברידיות אפשר לטעון שגם הגבולות בין מדכאים ומדוכאים הפכו נזילים. הטענה הזאת לא מפחידה אותי. אדרבא. זה מקל על ההתחברות בינינו, בין כולנו. למה לא! התיאטרון שלנו הוא קודם על בעד, בעד התחברות, סולידריות, שחרור, ורק אחרי זה הוא נגד.

אנחנו רוצים, שמה שאנחנו עושים, יעשו עוד רבים אחרים. אנחנו לא רוצים להיות היחידים, שקנו את האמת, לא רוצים, שיצביעו עלינו ויגידו: הוא, קר הוא יכול, או יודע. אבל איך להיות מורה, מבלי להיות פטרנליסטי, מתנשא? ואנחנו מגלים, שמהר מאוד אנחנו מגיעים בדיוק לאותן השאלות כמו התיאטרון בעל המחוייבות החברתית-פוליטית.

למה אני אוהב תיאטרון? כי אני לא מאמין, שהכלי הזה, שאני נעזרתי בו עכשיו, במשך חצי שעה, כשאני קורא לכם את הדברים האלה מהדף, באמת יכול לחבר בינינו. התיאטרון עושה זאת.

תודה רבה!

 .