Skip to content

שיחה עם אבא

אני מודה, ברחתי. לא יודע בדיוק למה, אבל אחרי שנודע שהיא נכנסה להריון ממני, תפסתי את הרגליים וברחתי. איכשהו המחשבה, שאני הולך להיות אבא, הפחידה אותי. חזרתי אחרי שבוע או משהו, אני לא זוכר בדיוק, לבשתי משהו יפה, אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל ניסיתי. קניתי פרחים, אין לי מושג מה היא אוהבת, אבל ניסיתי. היה לה קשה לקבל אותי, אבל אני עשיתי כל מאמץ להסביר את עצמי. ניסיתי לחשוב, האם היא גם לבשה משהו מיוחד. אני חושב שכן. בכל אופן לא ראיתי את השמלה הזאת אף פעם עליה. אבל אולי זה בגלל ההריון. היא אמרה לי:

–          עכשיו לפחות אני מכירה אותך קצת יותר, גם את הצדדים האלה. הרי לא ידעתי כלום עליך, על העבר שלך.

–          את רוצה לדעת למה את לא יודעת כלום על העבר שלי?

–          ברור!

–          תראי, לא קל לי לספר את זה, אבל אם את מוכנה לסלוח לי, אני אספר לך הכל.

היא שתקה. לא הגיבה. הלכתי לפי "שתיקה כהסכמה".

– זה היה בעצם יום די רגיל. ארזתי את החבילה הרגילה, שאני מביא לאבא שלי, ויצאתי לדרך. שום דבר לא רמז למה שהולך לקרות. גם כשהגעתי לשערי הכלא, לא הרגשתי שום דבר שונה. אותה הרגשה של משהו מוזר, לא-מציאותי – אני הולך לבקר את אבא שלי בכלא??? אבל זה נמשך כבר כל-כך הרבה זמן, שהמוזר הזה הפך להיות רגיל…

ציפיתי שהיא תגיב, אבל היא לא.

– עברתי את הבדיקות הרגילות. חיכיתי בחדר ההמתנה, חיכיתי קצת יותר זמן מאשר בדרך כלל. ראיתי אנשים יוצאים מהביקור, בוכים, רועדים. כשישבתי מולו, פנים מול פנים, כמו תמיד, הוא התנצל ואמר: הייתי בשירותים. ואז הוא שאל אותי עליי, על החיים שלי, מה אני עושה. פתאום התפרצתי עליו: אבא, אני לא יכול יותר עם זה! אתה יושב פה, בתוך האומללות שלך, שואל שאלות עם העיניים הגדולות שלך, שמאשימות אותי כל הזמן. תתחיל לקחת אחריות! מה אני אשם, שאתה יושב כאן ונרקב? אני לא אשם בזה!

הוא היה מופתע מאוד, אם נאמר זאת ב-, understatement ואחרי זה הוא חייך ואמר: כן, אני יודע. אני רצחתי אותה. אני רצחתי אותה.

שוב הבטתי בה, וראיתי שהעיניים שלה מתמלאות דמעות. יכולתי להפסיק כאן, אבל המשכתי.

– אז המשכתי: זהו, ולכן אני לא רוצה יותר את המבט המאשים הזה! – והוא ענה: אבל אני לא מאשים אותך, בני. אני די מסתדר, אתה יודע. עכשיו קיבלתי טלוויזיה, ונותנים לי לראות טלוויזיה שעתיים ביום. ולא מציקים לי יותר, כמעט. הרי אתה יודע, שאני עשיתי את הכל בשבילך. בשבילך. בשבילך. והוא התחיל לבכות. בחיים שלי, בחיים שלי לא ראיתי את אבא שלי בוכה. עכשיו יכולתי לעשות כל מני דברים, חשבתי על זה הרבה פעמים מאז. יכולתי לצעוק עליו, יכולתי לבכות איתו, יכולתי לקום וללכת או אני-לא-יודע-מה. אבל אני רכנתי קדימה, ולחשתי לו: תקשיב טוב, אבא. אנחנו שנינו יודעים את האמת. רק שנינו. רק אנחנו שנינו יודעים, שאתה יושב כאן במקומי, ואני לא יודע, למה עשית את זה, למה הקרבת את עצמך בשבילי, ואף פעם, אף פעם לא דיברנו על זה, אבל אני לא רוצה לשמוע. לא רוצה לשמוע אותך יותר. לא רוצה לראות אותך יותר. אני לא עומד בזה. אני לא יודע, למה הסכמתי לדיל הזה. אבל אם כבר הענקת לי את חירותי, אני רוצה לקחת אותה באמת. אני לא אבוא לפה יותר. אני הולך.

וקמתי והלכתי. לא ראיתי את התגובה שלו. לא יכולתי לעמוד בזה. פשוט הלכתי והלכתי. את החבילה זרקתי לפח, בדרך. ואחרי זה התחלתי בהכנות. לקח לי כמה שבועות, לנתק את עצמי מהכל. ועכשיו אני חי פה באמריקה, שלי קשר עם אף אחר, אף אחד לא יודע איפה אני, ואין לי עבר.

במשך כל הזמן הזה לא הסתכלתי עליה, הייתי מרוכז בסיפור שלי. רק עכשיו הרמתי את הראש, וראיתי אותה, כאילו דיברתי לעצמי לפני כן. היא עמדה. יכול להיות, ששמעתי את תזוזת הכיסא, כשהיא קמה, אבל הייתי שקוע מדי בעצמי בשביל לשים לב. היא עמדה, רועדת, יד אחת על הבטן, היד השניה מצביעה על הדלת. ואז היא פשוט אמרה: "לך. ואל תחזור."

– מה? אבל אני –

– לך, בבקשה. יש לי בחילה.

והיא רצה לשירותים. אני חיכיתי, אבל היא לא יצאה. אז הלכתי מתישהו. אחרי עוד שבוע, השארתי לה הודעה: "הייזל, הסיפור שסיפרתי לך, הוא לא נכון. אני הייתי צריך להסביר איכשהו, למה ברחתי, ולמה את לא יודעת עלי כלום, וסיפרתי את הסיפור הזה. אבל הוא לא נכון. אני לא רוצח. ואבא שלי לא יושב בכלא במקומי. עשיתי שטות. אנא, סלחי לי."

אני הולך להיות אבא!

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: