חוויות של טרמפיסט

אחרי וותק של 30 שנים על הכביש, בעיקר כטרמפיסט, קצת גם כנהג, אני עורך סיכום ביניים.

כמעט בכל שבוע אני מתעצבן מתישהו כל-כך על מאות הנהגים שלא עוצרים לי, שאני מתחיל לקלל בקול רם וממציא במשך דקות ארוכות קללות עסיסיות, משעשעות, זועמות. במיוחד כשיורד גשם, כשקר, או כשהשמש מייבשת וצולה אותך. אותם הנהגים לא שומעים כלום, כי הם חולפים על פניי במהירות, ומי שבכלל ראה אותי, הייתי במודעות לא יותר מאשר עשירית השניה.

החלטתי, אחרי כל-כך הרבה שנים, שאין טעם יותר לשאול למה אנשים לא עוצרים. עדיף לשאול, למה הם כן עוצרים! וזאת משתי סיבות: ראשית אין לי אפשרות לשאול את הנהגים שלא עוצרים, למה הם לא עצרו לי. שנית: אלה שכן עוצרים, כולל אני, זו הקבוצה הקטנה יותר, ולכן היא מיוחדת יותר. התנהגותנו הפכה להיות חריגה וראויה לתשומת לב יתרה משום כך.

האם יש אפשרות להשפיע על נהג לעצור?

• השלט: אני לא יודע, אם זה עובד. אין לי הוכחות.
• מבט לתוך העיניים: כנ"ל. בעניין הזה יש לי בעיה מיוחדת: אני אוהב לקרוא. תמיד. בכל מצב. אני זוכר שכבר בגיל תשע הייתי מנצל את הזמן של ההליכה לבית הספר בבוקר לקריאה. לפעמים הייתי נתקל בעמוד, כבר אז. אז גם כשאני מנסה לעצור טרמפים, אני אוהב לשלוף ספר. אז דווקא השלט עוזר. אפשר להחביא את הספר מאחורי השלט, אבל אי-אפשר להסתכל לנהג לתוך העיניים.

כשיש שניים באוטו, זה מפחית משמעותית את הסיכוי שיעצרו מאשר אם יש נהג לבד באוטו.

על הכביש יש שפת סימנים מיוחדת. אחד הסימנים האהובים על הנהגים:

–          אצבע מורה כלפי מטה. זה אומר, בתרגום חופשי: הישאר כאן!

–          אצבע מורה עושה סיבוב: תעשה סיבוב, נראה אם אתה שווה משהו!

–          אצבע מורה כלפי ימינה או שמאלה: כדאי שתתחבא!

כמו כן יש שפת גוף אופיינית:

–          הנפוץ ביותר: התרכזות יתרה בכביש: אני ממש מתאמץ כדי להתעלם ממך!

–          מבט שואל: אתה חייזר? \ למה אתה לא לובש מדים או לבוש של חרדים?

לכל הסימנים האלה יש רק תשובה אחת: אצבע משולשת. אבל לא תמיד אני עונה. וגם אף פעם זה לא עזר. אף אחד עדיין לא עצר לי, כי עניתי לו באצבע משולשת.

אבל בסוף תמיד מישהו עוצר.

בטרמפים אפשר ללמוד גאוגרפיה:

–         לאן אתה מגיע?

–         ל…

–         איפה זה?

אפשר להכיר מוזיקה חדשה. הנה למדתי לדוגמא, שהשיר "שירים פשוטים" של שלמה גרוניך הוא בכלל מתורגם מצרפתית. אפשר גם לשמוע מוזיקה טובה ומוכרת, לפעמים, אני מודה, המוזיקה לא משהו…

אבל בעיקר, בעיקר: אפשר להכיר אנשים!! ככה לדוגמא הכרתי שכנים, שבמשך שנים גרו ממש ליד ביתי, ומעולם לא החלפתי מילה איתם. את בוריס, את שי, את גלי.

הנה מקבץ זעיר של חוויותיי לאורך השנים:

• בשש בבוקר אני לא אוהב כל-כך לדבר הרבה. נסיעה קצרה של חמש דקות הספיקה, כדי שהנהג המרוקאי ימטיר עליי את השקפת העולם שלו. למזלי אני יודע, שלא כל המרוקאים שונאים ערבים, ואני חושב, שגם הוא לא ממש שונא את עצמו, לא עד כדי כך בכל אופן, אפילו שהוא עובד מהמפרץ.
• יצחק הרומני, לעומת זאת, אומר, אחרי 30 או ארבעים שנה: "שנאתי כל יום בעבודה". בשביל זה הקימו כאן מדינה?
• חנן הספיק להסביר לי את רזי הסמי-קונדקטרים – תערובת של נחושת, אלומיניום וזהב. או שמא תרכובת? אני לא זוכר…
• כמה פעמים לקח אותי טרמפ אוריאל המתנחל. אני מניח, שבא לטבעון במסגרת שינוי המדיניות של המתנחלים, שהחל בערך ב-2006: ההתנחלות, שכוללת דיכוי, השפלה וגירוש של ערבים, לא צריכה להיעצר בגדה המערבית. תמיד להגביר את המאמץ בכיוון הזה בתוך ישראל, במיוחד בערים המעורבות.
• מעניין ומעשיר במיוחד היה המרצה לציור ממכללת "אורנים".
• אבל גם נהניתי מאוד משיחה עם פעיל מרכזי ב"אבנא אל-בלד".
• קצת מוזרה היתה הנסיעה עם המסיונר מעילבון.
• אבל הסיפור הטוב ביותר, ללא ספק, קרה לי דווקא כנהג, לפני הרבה שנים. כשיצאתי מהמתנ"ס של בית שמש, עמדה שם אישה בצומת, ותוך פחות משתי דקות כבר ידעתי, שחנה היא זונה, והיא בדרך לעבודה. במשך הנסיעה היא סיפרה לי את כל הסיפור שלה, ובאזור התעשייה של חולון הורדתי אותה. שבוע לאחר מכן, יצאתי באותה שעה מהמתנ"ס, ושוב חנה עומדת שם. הפעם היא סיפרה לי בשטף על בעלה הנרקומן, ועל בנה. כבר בנסיעה הראשונה היא גילתה לי: "אני באמת לא יודעת, למה אני מספרת לך את כל זה. – אתה פשוט חמוד."

בסוף הנסיעה (השניה) היא נפרדה ממני במילים: "בפעם השלישית אני אעשה לך טובה." אבל רצה הגורל, שמאז לא פגשתי אותה יותר.

דרך אגב: מעולם לא הוטרדתי מינית. אילו זה היה קורא, ייתכן, שהקריירה שלי בתחום היתה נפסקת.

נהגי משאיות אוהבים לקחת טרמפיסטים. שעות העבודה שלהם בלתי נסבלות. לכן הם גם אחראים על אחוז בלתי-פרופורציונלי של תאונות הדרכים, אבל מי שבאמת אחראי לזה, אלה המעסיקים העבריינים שלהם.

לפעמים אין שיחות מעניינות. יש שתיקות מביכות. מותר לקרוא? מותר לאכול? שאלות כאלה נפתרות, אם בכל זאת יוצא, ששניים יושבים מקדימה ואתה יושב מאחור.

יש גם טרמפים ממוסדים (היתה תקופה שהייתי נוסע עם מרדכי, בתקופה אחרת עם לימור). זה משהו אחר לגמרי, אבל יש מאפיינים דומים: כנוסע שעשו לך טובה, אני מראש מתנהג אחרת. אתם לא באותו מעמד. אתה לא תתחיל להטיף למהפכה נגד הקפיטליזם, למען ניהול עצמי של פועלים, נגד הציונות ולמען מדינה דו-לאומית. אתה הרי לא רוצה, שייזרקו אותך מהאוטו!

אבל אני גם נוסע די הרבה באוטובוסים, אז לסיום משהו אחר:

מה יהיה הסוף, נהג?

אוטובוס מס' 16 עשה את דרכו ברחוב הראשי של שכונת התקווה. לשווא ניסה הנהג לסגור את הדלת הקדמית. כל פעם שסגר אותה, היא נפתחה שוב מעצמה. שוב ושוב. אחת הנוסעות מהספסל הראשון אחרי הנהג שאלה: "מה יהיה הסוף, נהג?"

והרי זו לא השאלה הנכונה. כולנו יודעים מה יהיה הסוף, או בניסוח אחר: מה יהיה בסופנו. השאלה האמיתית היא: מתי יהיה הסוף? ואת זה הנהג לא יכול לומר לנו. בחוץ יש פקקים, יש תאונות, וגם בתוך האוטובוס יש נוסעים שלפעמים מעכבים את הנסיעה.

גם אף אחד אחר לא יכול לומר מתי יהיה הסוף. שום GPS  לא יעזור כאן. ישנם שנורא ממהרים, ומתעצבנים, כשהאוטובוס מאחר. לאן יש לכם למהר? הרי כולנו יודעים מה יהיה הסוף….

בסוף הנהג הוריד אותנו וביקש מאיתנו לעבור לאוטובוס אחר.

אורי שני, יוני 2011

//