הספד ליז'י גרוטובסקי

גרוטובסקי – לזכרו

…השחקן היה עבור גרוטובסקי הכהן שדרכו "מאלוהים" ו"מהאדם" חדר אל ההבנה האינטימית של כולנו. הוא היה אביו הרוחני של התאטרון הפולחני של שנות השישים, והוא זהר בבהירות ובפוריות קיצונית, במשך החצי השני הזה של המאה, שמאופיין במתן מקום ראשון ומוביל לשחקן בתוך התאטרון.

הן במאמץ קונצפטואלי ותאורטי , והן דרך עשיה חוקרת חמורה ("דרַסטי", כמו שהוא אהב לומר), הוא יצר שטח צר, בין המדעים הדתיים (היומרה הנזירית כמעט של תאטרון המעבדה שלו) לבין אנתרופולוגיה מעשית וניסוית של התאטרון. הוא הראה איך בונים גשר בין הכלים החילוניים של המזרח לבין המחקרים החדשניים של המערב.

בכל אחד מהופעותיו הושקעו חודשים אם לא שנים של "אימונים", אלתורים, תרגילים אישיים וקבוצתיים כדי להגיע להכרת האדם יותר מאשר לאסתטיקה כלשהי. הוא נגע במהות התאטרון כמו גם בשורשים של הטקסים החברתיים, שבהם השחקנים הם החזנים והמגלים.

גרוטובסקי אהב תהליכים (processus) ושנא שיטות (procédés). הוא היה אומן טוטלי.

אין בית-ספר בעולם, או אוניברסיטה, שלא ירשו ישירות או בעקיפין ממפעלו העצום בשיקום וקידום העשיה התאטרונית.

….

נפלה בחלקי הזכות להיות אחד מתלמידיו הראשונים של התקופה "התאטרלית" של המורה. בדיעבד יכולים אנו לקרוא שכל התקופות הללו, מהתאטרלית לפַּרַה-תאטרלית ועד ללא-תאטרלית, אופיינו על-ידי "שקט רוחני".

זה שהתחיל את הקריירה שלו בעליה מהתאטרון הקטן של 13 השורות באוֹפוֹלֶה שבשְלֶזיה, כדי לערבב קהל ולהקה בחלל טקסי אחד, באותו מתחם סגור, זה שהוביל תהלוכה מלחשת שהביאה להקמת תאטרון המעבדה עם לודְוויג פלַאשֶן, לקח על עצמו להרחיב את את הזכרון הארופאי, זכרונו הטרגי, לעבר אופקים לא פחות מזעזעים, אבל אולי יותר פיוטיים, שכללו את אפריקה, המזרח התיכון והאיים הקריביים.

…

שחקניו הראשונים, כמו רישרד סיזלק במיוחד, שיחקו במצב של טרנס, מחוץ לחוקים ולמוסכמות של המסורת החקיינית או הראליסטית. הדיבור המושר כמעט היה כמו מיסה חילונית, שבה נפגשו שורשיו הפולניים-קתוליים עם כמה מקורות נוספים. גרוטובסקי הביא מסין את טכניקת תהודת הקול שהתפרסמה שעקבותיו בכל העולם, ומהודו ידע סודי ממש אודות הארת היוגי. בשלבים האחרונים של המירוץ הוא הגיע להייטי, אל טקס הוודו, ותחנה אחרונה זו הביאה אותו להחלטה סופית לעזוב את הבמה כמסגרת לקח ותן אנושי ולהתמקד בקשר ישיר יותר ופחות חרתי עם הבלתי-נראה. שמאן, זה מה שהוא היה. אין ספק, כמו שציין זאת פיטר ברוק, הוא הבין יותר מכל אחד אחר במאה ה-20 את אומנות השחקן, הסתירות והפרדוקסים של דרכיו.

ב-15 השנים האחרונות הוא יצר וחי בעיקר ב- Centre Expérimental de Pontedera שלו בטוסקנה, לא הציג יותר הצגות,

בשנת 1997 היה יז'י גרוטובסקי איש התאטרון הראשון שהתקבל ל-Collège de France, איפה שייסד את הפקולטה הראשונה לאנתרופולוגיה של התאטרון.

גרוטובסקי דיבר הרבה שפות (ביניהן פולנית, רוסית, אנגלית, איטלקית, צרפתית ובנוסף שורה ארוכה של ניבים אסיאתיים) , תרבותו היתה עצומה, משכרת.

…

זהו רב-אומן, מדריך-על, שהלך לעולמו. מותו של גאון כזה הוא סוף תקופה. תקופה שבה האדם יכל להפגין את אמונתו בגילוי גבולות הגוף – "הדרך הנֶגָטיבית" שלא משרתת מציצנות

…

הוא נכבה אחרי 60 שנה, אך למעשה לחכם הזקן הזה לא היה גיל.

הלילה כתבתי את הטקסט הזה, בשביל למקד את הזכרון על אותו האיש שנתן בי צורה בפולניה, שעזר לי לבטא את חיי, חיי האומן הצעיר דאז. אני מפנה מלים אלה לזה, שהרעיד את התאטרון לפני שלושים שנה ושנכבה אתמול.