חוט שבת

 

פרשת חוט השבת ציינה את אחד הכישלונות הצורבים של סלומון בורכרדט ביאסטרוב.

יאסטרוב היתה העיר שבה גדל ואותה אהב. הוא הגיע אליה כפעוט קטן, כשנתיים אחרי שהפכה גרמנית, והיא היתה כל עולמו. ביאסטרוב הוא עזר להקים את בית הכנסת היפה החדש, שבו הוא נשא לאישה את יוהנה פרנקל, בתו של יעקב פרנקל. זו היתה החתונה הראשונה בבית הכנסת החדש, בשנת 1794. ביאסטרוב נולדו וגדלו עשרת ילדיו, וביאסטרוב נקבר סבו, שמואל שלמה משולם בורכרדט. יאסטרוב היתה עיר של בעלי מלאכה חרוצים, יצרני בדים ויצרני נעליים, חייטים, אופים, נגרים, וקצבים. הם היו גרמנים פרוטסטנטים או פולנים קתולים או יהודים, רובם גרמנים. פעם בשבוע, בימי שישי, היה שוק, שבו מכרו איכרי הסביבה את תבואתם. ביאסטרוב היה גם בית ספר יהודי קטן, ובניו הגדולים איזידור ומקס למדו בו. והשנה גם בנו יעקב החל ללמוד שם. בכיתה חדשה, עכשיו כבר היו שתי כיתות בבית הספר, שהלך וגדל, כי יותר ויותר יהודים באו ליאסטרוב. כשבאו סלומון ומשפחתו, היו בה עשרים או עשרים וחמש משפחות, עכשיו כבר היו קרוב למאה משפחות יהודיות בעיר וכבר היוו כשישית מכלל האוכלוסייה.

השגשוג וההתפתחות קיבלו תפנית חדה, כשהחלה המלחמה. נפוליאון הצרפתי כבש את אירופה, ובשנת 1806 נכנסו החיילים הצרפתים לעיר. פרידריך הגדול כבר מזמן לא היה בחיים, ונפוליאון אמר, שאילו פרידריך הגדול היה שולט עדיין בפרוסיה, הוא היה מצליח כל-כך. עבור סלומון היה פרידריך הגדול קצת כמו סבא משולם, הם נפטרו באותה עת, סבו כשהיה בן 12, ופרידריך הגדול כשהיה בן 15. שניהם היו מתקדמים בהשקפותיהם, שניהם גברים זקנים מרשימים, כך הוא זכר אותם, את האחד מקרוב, את השני מסיפורים.

בארבע השנים מאז, שנות המלחמה, עברה העיר לידיים פרוסיות, והמלך הפרוסי החדש הציב מחוץ לעיר חייל מצב. חייל המצב הפרוסי הכביד על העיר, אבל חומת העיר הפכה למיותרת, ובהדרגה היא נהרסה. יהודים רבים החלו לדבר על כך, שיש צורך לסמן מחדש תחום שבת, אבל היו רבים אחרים, כמו סלומון, שהתנגד לכך. הוא הצליח לשכנע גם את רב העיר, יואחים-חיים יצחק. הרב שירת את הקהילה בחמש השנים האחרונות והיה גם הוא מתקדם בהשקפותיו.

הוויכוח הגיע לשיא בשנת 1810. בשנה שעברה קנו להם עשרים יהודים מתושבי העיר אזרחות, ורובם תמכו בסלומון. היהודים שדרשו את חוט השבת, קראו לאסיפה. יוהנה, אשתו, אמרה לו בצאתו לאסיפה: "אני מקווה שתצליח, סלומון. אני חוששת שחוט השבת יעכיר את היחסים הטובים שיש לנו עם השכנים שלנו, גם הגרמנים, ובעיקר הפולנים."

האווירה באסיפה היתה מתוחה. אלה שדרשו את חוט השבת היו קולניים ודיברו על קדושת השבת ועל זעם האל. סלומון ניסה את כוחו בנאום שקול ומרגיע:

"ידידי היקרים!

התאספנו כאן לפי דרישתכם כדי לדון בעניין תחום השבת. אני רוצה להזכיר לכם כמה דברים הקשורים לעיר הזאת. יאסטרוב עברה בשמונים השנים האחרונות עימותים קשים ביותר בין קתולים ופרוטסטנטים. בשנת 1733 נערך כאן המשפט האחרון נגד "המכשפות" אנה וקתרינה דור. אבי המשפחה, הפולני-קתולי מיכל דור, היה יצרן בדים, שאימץ לביתו יתומה בשם דורותה. מתוך קנאה ילדותית בבתו של מיכל, קתרינה, החלה להאשים דורותה את קתרינה ואת אמה אנה בכישוף ובפולחן השטן. לאם ולבתה נעשה "מבחן המים". שלוש פעמים הן לא שקעו במים, וכך "הוכח" כביכול שהן מכשפות. הן עברו עינויים קשים ביותר ונידונו למוות. לבסוף הומתק גזר הדין והן הוגלו מהעיר."

היהודים שהתנגדו לסלומון החלו להפריע. "מה זה קשור עכשיו?!!"

"אתם צודקים", ענה להם סלומון, מבלי להרים את קולו. "אלה זמנים חשוכים שאף אחד מאיתנו לא רוצה לזכור. למה לזכור את הזוועות שקרו לפני כמעט שמונים שנה? אבל זמן קצר לפני שהגיע לעיר השלטון הגרמני של פרידריך הגדול, זה לא היה כל-כך מזמן, בשנת 1768, הגיע העימות בין קתולים לפרוטסטנטים לשיא של כל הזמנים. בכל האזור שרפו והרסו התקולים כנסיות פרטוטסנטיות, הזעם הקתולי התחבר עם השאיפות הלאומיות הפולניות, שהתנגדו להתיישבות הגרמנית. אחד השודדים הידועים לשמצה ביותר, לוחם מטעם האל הקתולי בשם רוסקובסקי הטיל את אימתו על כל הפרוטסטנטים. הוא לבש מגף אדום אחד ואחד שחור. האדום, לדבריו מסמל את האש, השחור את המוות. חייליו חטפו כאן ביאסטרוב שלנו את המטיף הפרוטסטנטי וויליך, כרתו לו ידיים, רגליים וראש, והשליכו את גופתו המבותרת בביצה. אני נולדתי שלוש שנים אחרי זה, וחלק מכם, היה ילד אז. זה לא קרה כל-כך מזמן. רוסקובסקי האיום הוא אחת הסיבות, למה היה לגרמנים חשוב לשלוט כאן, כדי להגן על חיי הגרמנים הפרוטסטנטים.

ידידיי, אני מדבר איתכם כאן בשם מורשתו של פרידריך הגדול וגם של סבי שמואל שלמה משולם בורכרדט מקזלין, בנו של אדל לבית יום-טוב, שהיתה נינתו של יום-טוב "תוספות" הלר, נינו של המהר"ל מפראג. לאיזה צבא אנחנו נקרא, אם ייתנפל עלינו איזה רוסקובסקי כזה? חוט השבת עלול לעורר אי-נחת, חוסר שביעות רצון, בקרב שני המחנות הנוצריים. האם אנחנו רוצים שהם ייתלכדו יחד נגדינו? עלינו לקדם בעיר שלנו סובלנות וקבלת האחר, ולא בדלנות. זאת העיר שלנו, אבל היא גם שלהם. היא של כולם."

סלומון סיים. הוא היה מרוצה. והוא זכה למחיאות כפיים, ללחיצות ידיים חמות ולהסכמה רבה, ובכל זאת יצא מן האסיפה מכתב מטעם הקהילה המבקש להציב חוט שבת. איך זה יכול היה לקרות?

הרב יואחים-חיים יצחק שתמך בגישתו של סלומון התפטר או פוטר, הנסיבות לא היו ברורות לסלומון, והרב גם לא הרחיב את הדיבור על כך לפני לכתו. כשנודע דבר המכתב בביתו של סלומון, התפרץ בנו בכורו איזידור, בן ה-15: "מה הם עושים? זה הסוף שלנו. אין לנו עתיד בעיר הזאת!" יוהנה הביטה בעצב בבנה. הוא היה יפה, חזק והרפתקן.

"איזידור, לא צריך לקפוץ למסקנות נמהרות. אתה אוהב את נפוליאון, נכון? תראה איך הוא מנצח שוב ושוב, גם כשיש לו באמצע כישלונות. את הקרב הזה הפסדנו, אבל אנחנו נמשיך להיאבק למען סובלנות וקידמה ונגד חוקים עתיקים מגבילים. ובסוף נצליח."

איזידור עזב את יאסטרוב, עוד לפני שאחיו הקטן ביותר היה בן שנתיים. נכדתו צילוש נישא לימים ליעקב זרזון מוויטקובו שהיה מעמודי התווך של היהדות הרפורמית בגרמניה. הוויכוח סביב חוט השבת ביאסטרוב היה קרוב לשעת לידתה של הזרם הזה, שהפך להיות הזרם החשוב ביותר ביהדות גרמניה, מתוך דחייה של בדלנות ושל חוקים עתיקים שאינם מותאמים לזמנים מודרניים ורצון להיות חלק אינטגראלי של גרמניה ושל אירופה פתוחות ולא מתוחמות על ידי חוט שבת. כיום יש חוטי שבת באמריקה ובישראל, ומזה זמן קצר (2012) גם בווינה, בגרמניה אין.

ואני, המספר, הנין של יוהנה, בתם של צילוש ויעקב זרזון, חי בין חוטי שבת וחומות של הפרדה, ולמכשפות קוראים היום חנין זועבי ומלאך אל-חטיב.