טיהור אתני דרך הרעבה

קראתי את המאמר המזעזע והמחריד של רניה עווד ב-ZMAG על אסון הרעב הפלסטיני, ורציתי להגיב על כך:

כשאני מביט בהרעבת העם הפלסטיני, אני נזכר באסון הרעב הגדול האחרון, שפקד את אירופה, המכונה:  THE GREAT FAMINE.

הכיבוש האנגלי של אירלנד נמשך בתחילת המאה ה-19 כבר מאות שנים. הדיכוי הצבאי הברוטאלי, הגזרות הכלכליות הנצלניות, הנסיון לכפות את הדת הפרוטסטנטית על אירלנד, והנסיון למחוק את אירלנד מבחינה תרבותית, הביאו את אירלנד לעוני, לבורות ולייאוש תהומיים.

המחזאי האירי Brian Friel מתאר במחזהו Translations את הניסיון למחיקת התרבות האירית. המחזה מתרחש בשנות השלושים (של המאה ה-19), ואנגליה החליטה למפות את אירלנד. במסגרת המיפוי ניתנות (כבדרך אגב) לכל היישובים, הנחלים, האתרים וההרים שמות אנגליים, במקום אלה האיריים. במחזה זה יש, אגב, אחת מסצנות האהבה היפות, שקראתי או ראיתי על הבמה: שני צעירים מתקרבים זה לזו, כאשר שניהם מדברים, כמובן, עברית, או השפה המדוברת בארץ ההצגה, אך ברמה הבדיונית כל אחד מהם מדבר שפה אחרת (היא אירית והוא אנגלית), ולכן אינם מבינים את הלשון המדוברת של השני, אך הם מבינים זה את זה היטב…

העוני האירי הביא לידי כך, שרוב האירים הזינו עצמם בתפוחי אדמה. פועל אירי ממוצע אכל ארבעה קילו תפוחי אדמה ביום. כל אירלנד הייתה שדה אחד ענק של תפוחי אדמה, ובו שלושה זנים בלבד, מהמניבים ביותר.

ואז קרה הדבר: ספינה אמריקאית הביאה לאירופה חיידק ממרכז אמריקה, שתקף את תפוחי האדמה האירופאיים, שבאו במאה ה-16 מהרי האנדים, ולא הכירו את החיידק המרכז-אמריקאי הזה.

רקע מדעי מפורט יותר על המחלה (Phytophthora infestans):

Bourke, A. (1993): The visitation of God. The potato and the great Irish famine.

Salaman, R.N. (1985): The history and social influence of the potato.

Mooney, Pat R. (1995): The Hidden "Hot Zone"

GRAIN / RAFI (1995): The potato blight is back.

הרעב הגדול של אירלנד החל אחרי עונת הנפל של 1845, ונמשך עד שנת 1848

החוקרים אינם מסכימים לגבי המספרים, אבל אין ספק, שמדובר בלפחות מליון קורבנות רעב (כאלף נפטרים ביום) ומספר כפול או אפילו יותר מזה של מהגרים, בעיקר לארצות הברית. בסביבות 10 % מהמהגרים מתו עוד על האוניה.

במשך כל הזמן הזה המשיכה אנגליה לייבא מאירלנד חיטה ובשר. התקוממויות של רעבים דוכאו באכזריות. שום עזרה ממשלתית לא ניתנה. בכך היא התנהגה כמו בלפחות 30 (!) מקרים דומים בהודו תחת שליטתה, מאז הרעב הגדול של 1770, עם לפחות 10 מיליון הרוגים ועד האסון הבֵּנגַלי בשנות מלחמת העולם השניה, גם עם מיליוני קורבנות רעב.

אירלנד לא התאוששה מעולם מהאסון הזה. לפני הרעב הגדול הכפילה עצמה האוכלוסיה תוך 40 שנה, והגיעה ליותר משמונה מליון נפש. אין וודאות אם המספר ירד ל 4 מיליון או 5 מיליון, אך גם כיום, 150 שנה אחרי זה, מספר האירים לא עולה על 9 מיליון. עד היום זוכרים האירים לאנגלים את הרעב הגדול. הממשלה הבריטית הקפיטליסטית ושולחיה, הבורגנות האנגלית, לא רצו את אירלנד כארץ, כעם, עם אופי משלהם, עם תרבות משלהם. הם רצו את אירלנד כמחוז עני, השייך לנצח נצחים לאנגליה, ושיוכלו לנצל, לסחוט, לשעבד ולמצוץ לעָד. ולצורך כך, הרעב הגדול הגיע בדיוק בזמן: הגירת טובי בניה של אירלנד ורצח-עם שקט ונקי, בלי סימנים.

אך אחרי הרעב הגדול החלה התקוממות, שנמשכה יותר משבעים שנה, עד שהגיעה אירלנד לבסוף לעצמאות. ועד היום, יותר ממאה וחמישים שנים אחרי האסון הנורא, עדיין מדממת אירלנד בחלקה הצפוני.

כיום שייכים המהגרים האירים בארה"ב לאליטה של המעצמה הגדולה בעולם. סבו של הנשיא ג'ון פ. קנדי המנוח, לדוגמא, הגיע לארה"ב מאירלנד בעיצומו של הרעב, בשנת  1847.

גם בארצנו הקטנטונת מתכנן חלק מהבורגנות לפתור את הבעיה הפלסטינית בצורה דומה: הרעבה שתגרום להגירה מאסיבית, וזה כבר קורה. זה לא איום. המספרים שמציינת רינה עווד (בנוגע לכמות המהגרים) הם הנמוכים ביותר ששמעתי. אני מניח, שהם גבוהים יותר. אז מה? ב-1948 וב-1967 עזבו יותר ממחצית הפלסטינים את הארץ, אבל העם הפלסטיני התחזק וגדל. ואיתו הפצע. יכול להיות שימותו עכשיו מיליון פלסטינים ברעב, ועוד 2 מליונים יהגרו למדינה שבעוד מאה שנים תהיה המעצמה הגדולה בעולם. זה לא יפתור את הבעיה.

אני בטוח, שהרבה ישראלים, שקוראים לעצמם "שמאל" (כי הם שמים פתק לגנרל הזה ולא לאחר), מייחלים בסתר ליבם לכך, ששרון יפתור להם את השאלה הפלסטינית. הם יוכלו ללכת להפגין נגדו, כמו ב-1982, אבל לפחות השאלה הפלסטינית תיפתר. הצרה איננה, שאולי – חלילה – זה ייקרה. הצרה היא, שזה לא ייקרה! שרון לא יפתור את הבעיה, גם לא עם 200000 חיילים פשיסטיים.

בעוד 70 שנה יהיה מדיָן, בני, בגיל של אבי היום, עֵד לייסוד מדינת פלסטין קטנה, מצומצמת, וגם נינו עוד יחווה את הטרור הפלסטיני, כי ישראל ממשיכה לכבוש חלקים של פלסטין. וניני הנינים, בעיקר הפלסטינים, ייזכרו בכאב את הרעב הגדול, שלא היה אסון טבע.

ספטמבר 2002