בשם בטחון המדינה

מאת אריך מיזם

תרגום: אורי שני

הערת המתרגם: ניקולא סאקו וברתולומאו ונצטי הואשמו ברצח, כי היו אנרכיסטים, ונידונו למוות. בעקבות זאת קמה מחאה של מיליונים ברחבי העולם כולו, כי משפטם היה רצוף עיוותי דין ואשמתם היתה בספק גדול מאוד. בין היתר הודה אסיר בשם סלסטינו מדיירוס, שהוא היה שותף לרצח שבו הואשמו השניים, מה שחיזק מאוד את טענת ההגנה ואת זעקת המיליונים, שסאקו וונצטי חפים מפשע. ואף על פי כן הוצאו להורג ב-23 באוגוסט 1927. בהלוויתם השתתפו מעל 250 אלף בני אדם. רק ביולי 1977, לקראת יום השנה ה-50 להוצאתם להורג, ניקה מושל מסצ'וזטס, מייקל דוקאקיס, את השניים ואמר:

„Today is the Nicola Sacco and Bartolomeo Vanzetti Memorial Day. The atmosphere of their trial and appeals were permeated by prejudice against foreigners and hostility toward unorthodox political views. The conduct of many of the officials involved in the case shed serious doubt on their willingness and ability to conduct the prosecution and trial fairly and impartially. Simple decency and compassion, as well as respect for truth and an enduring commitment to our nation's highest ideals, require that the fate of Sacco and Vanzetti be pondered by all who cherish tolerance, justice and human understanding.“

את המחזה כתב מיזם ליום השנה הראשון (ב-1928). חלק מהטקסט של המחזה מבוסס על מכתבים שכתבו השניים. ניקולא סאקו היה נשוי לרוזה, ולהם בן ובת. הבת נולדה אחרי מעצרו של אביה. ברט ונצטי לא היה נשוי, אחותו לויג'יה הגיעה מאיטליה במהלך שנות המאבק על שחרורם.

…

תמונה 14 (אחרונה)

הלילה שבין 22 ל-23 באוגוסט 1927. תא הנידונים למוות בצ'רלסטון, מסצ'וזטס. וילון לרוחב הבמה מפריד את החלק הקדמי מהחלק האחורי. ונצטי כותב. סאקו קורא.

ונצטי: מה אתה קורא?

סאקו: מכתבים של לינקולן. היתה רוח אחרת באמריקה.

ונצטי: הבורגנות עוד חיה בזיכרונות מהפכניים ולכן היו להם  אידיאלים.

סאקו: ואתה – מה אתה כותב?

ונצטי: מכתב לאבי. לויג'יה עוררה בי הרבה געגועים.

סאקו: זה היה יום מוזר היום. חשבתי בבוקר שעוד נחיה בערב?

ונצטי: כבר שנים שאני חושב את זה, באף בוקר.

סאקו: בכל זאת – קיוויתי היום, שפולר ייתן ל-22 באוגוסט לעבור.

ונצטי: שיעשה את זה כמו שהוא רוצה. לחוות עוד פעם את מה שהיה לפני שתיים-עשרה יום, להיות מוכן נפשית, לעשות חשבון אחרון – ואז, כבר אחרי גילוח הקרקפת, ארבעים דקות לפני ביצוע גזר הדין, עוד פעם לשבת על ספסל הממתינים, לא, אין לי כוח לזה יותר. עלי עבר ה-22 באוגוסט הזה כמו כל יום בכל שש השנים האלה.

סאקו: גם אני, בעצם. רק, כשרוזה באה היום בצהריים, עם הילדים, ואני עוד חשבתי בפרידה – זאת הפעם האחרונה! אני מודה, כשהחזקתי את הקטנה על הידיים, בכיתי, בפעם הראשונה מזה זמן רב.

ונצטי: אל תתבייש, חבר. הייתי שמח, אילו עוד נותרו לי דמעות.

סאקו: צריך להיות מאוחר, ונצטי. הם משאירים היום את אור עד מאוחר.

ונצטי: כן, מוזר. מוטב כך. ככה יש לנו עוד קצת תעסוקה.

[ונצטי ממשיך לכתוב, סאקו קורא. צעדים. מכניסים את תומפסון ומוזמנו.]

סאקו: תראו תראו, בשעה כזאת!  [שתיקה.]

ונצטי: הבנתי.

תומספון: הטילו עלינו את המשימה הכואבת להודיע לכם, שבשעה שתיים עשרה עליכם למות.

סאקו: הסוף – סוף-סוף!

מוזמנו: חברים, ניסינו הכל – הכל – [הוא מליט את פניו בידיו.]

ונצטי: אנחנו יודעים, מה אתם עשיתם בשבילנו.

סאקו: לנו מספיק, שאתם יודעים שאנחנו חפים מפשע.

תומפסון: בזה אנחנו משוכנעים. אחרת היינו מוותרים על המאבק מזמן.

מוזמנו: כל הכסאות החשמליים וכל הגרדומים שבעולם לא יימחקו את העובדה הנוראה, שהולכים לבצע בכם רצח נוראי.

ונצטי: איך נודע לך, חבר?

תומפסון: קראו לי עם מק-אנרני בשעה עשר בערב אל המושל לחווה שלו, ואני בא משם ישר עם האוטו.

סאקו: ואתה, מוזמנו?

מוזמנו: לא נתנו לי להגיע לפולר. נאלצתי לחכות במסדרון, כשעשר עיניים שומרות על כל תנועה שלי. וועדת ההגנה לא מוכרת יותר.

ונצטי: אתם תפזרו אותה?

מוזמנו: מה פתאום! עבורנו אתם לא תהיו מתים אף פעם!  והמאבק לשחרורכם יימשיך – ועוד איך!

ונצטי: אולי מותנו יעזור לפרולטריון במשהו.

סאקו: קל יותר למות במחשבה הזאת. – אבל, חבר תומפסון, ספר על פולר. הוא צבוע איתך כמו איתנו?

תומפסון: אוה לא!! הוא הצהיר בקור רוח, שהוא החליט, שאתם ומדיירוס תמותו. ואז הוא הראה לנו מכתב מהתובע הכללי, שהמליץ לו, לא לאשר יותר שום דחייה. הוא הוסיף שהוא ראה הערב את כל הפקידים, וכולם אישרו את ההחלטה.

ונצטי: המושל ופלר הוא רוצח, בדיוק כמו תייר וקצמן, כמו כל העדים הקנויים וכל השותפים לפשע הזה.

סאקו: ההודעה לא מפתיע אותנו. הקפיטליזם קשה וחסר רחמים כנגד חייליה הנאמנים של המהפכה. תאמרו לחברים, מוזמנו, שאנחנו גאים למות ככה, כמו שיאה לאנרכיסטים אמיתיים.

מוזמנו: אני לא יכול להגיב עכשיו. סלחו לי. אני אמסור לחברים דרישות שלום. ואל תדאג לילדיך. לא ייחסר להם דבר. [הוא פונה ליציאה.]

סאקו: תודה, חבר.

תומפסון: נפרדתם מקרובייך?

ונצטי: זו הייתה פרידה, כנראה. אבל אמרנו להתראות!

[הסוהר פותח.]

הסוהר: שתי הנשים נמצאות כאן. שיימתינו?

תומפסון: לא – אנחנו הולכים. תהיו חזקים. אנחנו יודעים, שאתם מתים חפים מפשע.

ונצטי: תודה על כל העזרה והמאמץ – שלום!

סאקו: אתה הייתה הרוח החיה של כל המאבק המשפטי. תודה וכל טוב!

[תומפסון יוצא במהירות. מוזמנו מחבק את שניהם.]

סאקו: כל טוב, מוזמנו!

ונצטי: תאמר לחברים, שאנחנו שמחים למות, אם זה עוזר לעניין שלנו. כל טוב!

[מוזמנו יוצא. מכניסים את רוזה ולויג'יה. רוזה מחבקת את סאקו, לויג'יה את ונצטי. שתיקה ארוכה.]

ונצטי: כן, לויג'יה הטובה. הגיע הזמן. [לויג'יה מנסה לומר משהו, בוכה. ונצטי פורץ בבכי גם הוא.] תראה, סאקו, עכשיו גם אני בוכה.

סאקו: רוזה, אהובתי, היי אמיצה. עבור הילדים.

רוזה: ניקולא, שלא תראה אותי חלשה בשעה זו. כמו שאני אוהבת אותך, אני שונאת את רוצחיך.

סאקו: טוב שלא הבאת את הילדים. זה היה קשה מדי.

רוזה: היינו אצל המושל פולר, ומשם באנו עם החשמלית.

ונצטי: אתם הייתם אצל פולר?

לויג'יה: התחננו עליכם. הוא נראה נרגש, אבל זה היה לשווא.

ונצטי: נרגש! עוד עם הגרזן ביד הם משחקים את העדינים!

סאקי: בוא לא נשפוט עכשיו את אויבינו. נהיה בדקות האחרונות עם אהובינו.

ונצטי: בואי הנה, לואיגי'ה. בואי ניתן לניקולא ולרוזה קצת פרטיות.

סאקו: נשקי את אינס הקטנה, רוזה, ולבנינו תאמרי כך, שיישמור על זה כמו על הצוואה שלי. דנטה הוא עכשיו בן 14, אז הוא צריך להיות חזק ולנחם את אמא שלו. כשרע לך, הוא צריך להוביל אותך החוצה, כמו שאני תמיד עשיתי. שייקטוף איתך פרחים, שינוח איתך מתחת לעצים ויעזור למצוא מזור ומרגוע בטבע. בעיקר תאמרו לו שוב ושוב, שאסור לו אף פעם לחשוב רק על האושר שלו עצמו, אלא שייתמוך בחלשים ובחסרי המגן ושייעזור לנרדפים. רק העניים הם החברים האמתיים שלו, רק החברים שמוכנים להילחם ולמות, כמו שאביו וברטולומאו נפלו בקרב על השמחה והחרות של הפרולטריון. אילולא צעיר כל-כך, הייתי רוצה שייצפה בהוצאה להורג של אביו. זו היתה חוויה נוראית עבורו, אבל הוא יישתמש בה מחר, כדי לטעון כנגד העולם את האי-הצדק הנורא שמתגלם במוות שלנו. שייעזור להחריב את הבית הזה עם פטישי הסוציאליזם והאנרכיה ושיקים במקום בתי כלא סדנאות לעבודה חופשית ובתי ספר לאמת עבור ייתומים ומוחלשים.

רוזה: אני אנצור הכל כמו שציווית ואני אמשיך להיות אמא טובה לילדים שלך ואגדל אותם ברוחך, ניקולא.

ונצטי: ברכי את אביך, לואיג'יה, ברכי את ילדייך, רוזה. הודו לחברים עבור כל מה שעשו למעננו. העובדה שעלינו למות לא מפחיתה כהוא זה מכוחם. אבל הם צריכים לעמוד שכם אל שכם, הפועלים, ולהיות לב אחד, לא משנה מה ייקרה. אנחנו רק שניים, שנקרעים מתוך ההמון. אבל הרעיונות שלנו, הרעיונות המהפכניים של הפרולטריון העולמי יימשיכו לחיות במוחותיהם של מיליונים. הם לא יאבדו ולא ייהרסו. שיהיו סבלנו, דאגותינו, וגם שגיותינו וכשלונותנו כלי נשק עבור המאבקים הבאים ועבור חירות האנושות. מסרו לכל חברינו לעבודה ולמאבק דרישת שלום עצובה אך מלאה באהבה. תאמרו להם: אנחנו מבקשים מכם בשעה עצובה זו רק דבר אחד: אחדות! תמסרו להם, ושיהיו אמיצים. אנחנו שלהם, בחיים ובמותינו!

סאקו: לכו עכשיו. אל תהיו פה, כשהם יבואו לקחת אותנו.

[חיבוק ארוך. שתי הנשים יוצאות. סאקו וונצטי מתקרבים זה לזה ולוחצים ידיים. הסוהר נכנס.]

הסוהר: המנהל שואל, אם יש לכם בקשה כלשהי.

ונצטי: תודה, איננו זקוקים לדבר.

הסוהר: [נשאר על עומדו] אני – כולנו – מאוד רוצים להקל עליכם.

סאקו: אנחנו יודעים, אתה אדם טוב.

הסוהר: עמיתיי רוצים לבוא להיפרד מכם.

ונצטי: שייכנסו.

[שלושה סוהרים נוספים נכנסים. הם עומדים מרחוק, נבוכים ועצובים.]

סוהר שני: שמענו… לא מגיע לכם למות, אנחנו יודעים את זה.

ונצטי: אין בכם אשם במה שקורה לנו.

סוהר ראשון: כולנו חושבים, שאתם חפים מפשע.

סוהר שני: אנחנו לומדים כאן להבדיל בין בני-אדם, טובים ורעים.

סאקו: גם אנו למדנו בשבע השנים האלה להבדיל בין אנשים שמעלילים ורוצחים בשם בטחון המדינה, ובין בני-אדם, שמנסים, גם אם הם עובדים בשירות המדינה, לעשות את המוטל עליהם בטוב לב וברחמים.

סוהר שני: כן, יש לנו גם סוהרים בבתי הכלא באמריקה, שאין להם לב.

סוהר שלישי: אבל כולנו עומדים לצדכם, כולנו.

ונצטי: אנחנו מודים לכם על כל הטובות הקטנות שהענקתם לנו.

סוהר רביעי: בני-אדם כמוכם! אילו מפקדינו היו כמוכם!

סוהר שלישי: אילו יכולנו לתת לכם לברוח, היינו עושים זאת.

סאקו: אנחנו מאמינים לכם. גם אתם אומללים, גם אתם מדוכאים ונאנסים.

סוהר ראשון: למדנו הרבה מכם, בזמן הקצר, שהייתם כאן, ואנו נזכור אתכם באהבה.

סאקו: למדו את ילדיכם להיות בני-אדם טובים. ולאהוב את החירות.

ונצטי: היו בטוחים, שאנו מתים ללא כעס עליכם. עשיתם מה שיכולתם, כדי להקל עלינו את ימינו האחרונים.

סוהר שני: [הולך לעבריהם כדי ללחוץ את ידיהם] חשבתי שאני משרת את הצדק בבית הזה. עכשיו אני יודע את האמת.

סוהר רביעי: אני מבטיח לכם, אנו נראה מעתה בכל אסיר אומלל.

סוהר שלישי: ונעזור לו.

סאקו: איך מדיירוס קיבל את הבשורה?

סוהר ראשון: הוא שוכב בתא לידכם וישן. אמרו לנו להעיר אותו רק, כשתגיע השעה. אני אלך לראות. כל טוב לשניכם, האמינו לי, אנחנו מעריצים אתכם ונתאבל עליכם.

[הסוהרים מנגבים את עיניהם. סאקו וונצטי לוחצים את ידיהם.]

סאקו: אנחנו מודים לכם על הכל.  [הסוהרים יוצאים.]

ונצטי: אין להם חיים קלים עם העבודה הזו. בני-אדם אומללים.

סאקו: וטובים.  – וגם על מדיירוס אני מרחם.

ונצטי: הוא אפילו לא מתנחם בכך שהוא מת למען מטרה נעלה.

סאקו: ובכל זאת אני חושב, שגם הוא התחיל להבין, שגם הוא רק קורבן של הקפיטליזם.

ונצטי: מה שהוא עשה כדי להציל אותנו, זה היה מעשה טוב, הוא גם יודע זאת, וזה הסיפוק שנותן לו לישון, לפני מותו.

סאקו: הם מוציאים להורג את מדיירוס יחד איתנו, כדי להדגיש בכך את הקשר של המוות שלנו עם השוד.

ונצטי: כן, אבל משיגים לכל היותר, שבעיני הפרולטריון העולמי פושע עלוב מת יחד איתנו למען החירות.

סאקו: מותו מקדשת את חייו. הוא שייך עכשיו אלינו, ושמו יימשיך לחיות לצדנו ברשימת שמות הקדושים של תנועתנו המהפכנית.

ונצטי: אנו מתים מבלי ששפכנו דם. אבל אל לנו להתנשאות מעל המסכנים שהמאבק היומיומי להישרדות הפך אותם לפושעים. אין מעמד מתחת לפרולטריון.

סאקו: כאשר הפועלים יבינו זאת, ביום מן הימים, הם ייזרמו כולם למחנה של המהפכה, אלה שהמצוקה פגעה בהם הכי קשה, אלה שגם נפשם נפגעה!

[שהיה]

ונצטי: אני מרגיש חופשי וטוב.

סאקו: גם אני, ונצטי. הסוף הוא קל, גם אם הפרידה היתה קשה.

ונצטי: אתה יודע כמה זמן הם נתנו לנו לחכות לסוף? שבע שנים, שלושה חודשים ושבעה-עשר יום.

סאקו: אני לא מאחל את זה אפילו למענים שלנו, לעבור את כל זה. הם כולם רק מבצעים של מערכת קלוקלת.

ונצטי: לשם בטחון המדינה.

[נכנס מנהל בית הכלא הנדרי.]

הנדרי: [בהיסוס] מוטלת עלי החובה להודיע לכם, שהגיעה השעה.

[סאקו וונצטי מתחבקים.]

סאקו: אחי!

ונצטי: אחי!

[הם הולכים ללא אומר אחרי מנהל בית הכלא. התאורה עוברת לחלק האחורי הנשקף מבעד לווילון. בירכתי הבמה, על במה מוגבהת, הכיסא החשמלי. …

…

…

הערת המתרגם: סנגורו של סאקו, ויליאם תומפסון, החליף את עורך הדין פרד מור, עורך דין סוציליסט לוחמני, אחרי שזה נכשל. תומפסון היה שמרן הרבה יותר, אך גם הוא איבד אמון שמערכת המשפט ואמר לשופט:

"A government which has come to value its own secrets more than it does the lives of its citizens has become a tyranny, whether you call it a republic, a monarchy, or anything else!"

ג'רמיה מק-אנרני היה סנגורו של ונצטי, אומנם שותפו של מור, אך לא הוחלף.

מייקל אנג'לו מוזמנו (Michael Angelo Musmanno) המופיע בסצנה זו, הושפע עמוקות מהתקופה שבה התגייס למען סאקו וונצטי. הוא נעשה שופט מפורסם, שנודע בעיקר, כי דעתו היתה שונה משאר השופטים בהרכב שופטים יותר מאשר כל שופט אחר בארה"ב.

From Pittsburgh to Philadelphia, from Dan to Beersheba, and from the ramparts of the Bible to Samuel Eliot Morison's Oxford History of the American People, I dissent!

 אחרי מלחמת העולם השניה היה מוזמנו אחד השופטים במשפטי נירנברג, ובמשפטי ההמשך שלהם. גם במשפט אייכמן בירושלים היה עד. את כל זה אריך מיזאם (Erich Mühsam) לא יכול היה לדעת. הנאצים עצרו אותו שעות מספר אחרי שריפת הרייכסטאג, כי הופיע אצלם בראש הרשימה, כאנרכיסט ויהודי. הוא התכוון לברוח לשווייץ ביום למחרת, אך לא הספיק. הוא עבר בשבע עשר החודשים הבאים את מחנות הריכוז זוננבורג, ברנדנבורג ואורניאנבורג, עד שנרצח ב-11 ביולי 1934, כנראה על-ידי תאודור אייקה, אחד הרוצחים האכזריים ביותר בשירותיו של היטלר.

אחרי אריך מיזאם עסקו בנושא סאקו וונצטי עשרות אומנים לאורך המאה העשרים. ספרים תיעודיים, רומנים, סרטים, מחזות, אופרה, שירים ויצירות בתחום האומנות הפלסטית הוקדשו להם. השיר המפורסם ביותר, כאן בעיבוד כלי, בלי קול:

http://www.youtube.com/watch?v=Q8_F-orYb3Q

וכאן בביצוע ג'ורג' מוסטקי:

http://www.youtube.com/watch?v=s-1Gi8ocgmc

הערות, הארות או מה שביניהם נא לכתוב ל-abumidian@riseup.net

//

//

//

//

//

//