דילוג לתוכן

לילה במאי

"המקום: וילה בינונית בגודלה וישנה למדי בשכונת רחביה בירושלים. הזמן: הלילה שבין ה-22 ל-23 במאי 1967. משעה שבע בערב ועד שש בבוקר." כלומר זהו ערב הגיוס הכללי לפני מלחמת ששת הימים. 

זהו ביתם של תרצה לוין, בת 37, ובעלה ד"ר אסף לוין (אסי), בן 31, רופא. איתם גרה רחל שריד ("הזקנה"), היא אמה של תרצה, כבת 60.

תאור הבמה מפורט מאוד, רואים את "חדר החיים", כלומר את הסלון, וגם את הכניסה של הבית, מה שמאפשר סצנות סימולטניות בתוך ומחוץ לבית.

המחזה מתחיל עם הגעתו של אבי (אבינועם) לירושלים, מתל-אביב, הוא אחיה של תרצה. מסתבר, שאבי שמע שעמיקם, בעלה לשעבר של תרצה, חזר לארץ, עקב המצב. אבי מזמין אותו לבוא, וגם מבטיח שבעלה החדש לא יהיה, כי הוא בתורנות. בדיוק אז אסי נכנס, אבל רק כדי לקחת פיג'מה ומברשת שיניים. הסצנה בין אבי ואסי מתוחה, אבי הוא פרובוקטיבי מאוד, אסי מאופק. אסי יוצא, ובחוץ חוצה את הדרך עם עמיקם ונערה ושמה נועה, אך אסי ועמיקם לא מכירים. עמיקם משאיר את נועה בחוץ, והיא נכנסת רק כעבור זמן רב. עמיקם מבוגר יותר מאסי, הוא בן 40, נועה בת 17, ואבי לוקח את נועה לטייל בעיר. הפגישה בין עמיקם ותרצה כמובן מעוררת שדים רדומים. עמיקם כתב שירים, שנמצאים בחדר אחר בבית הזה. כעבור זמן נכנסת הזקנה, שמתייחסת לעמיקם כאילו השניים לא התגרשו מעולם. היא אף חושבת אותו לאבי התינוק הנמצא בחדר הילדים, ותרצה מתקנת אותה: "זה עמיקם, לא אסי."

"דמות" נוספת חשובה מאוד במחזה הוא הרדיו, שנותן את הרקע הפוליטי-צבאי, והוא גם נוכח מבחינה ויזואלית. כמו שאור קטן אדום דולק כשהוא מדבר, כך גם יש אור בכניסה לבית, במקום שלא רואים מהסלון, כל פעם שמישהו נמצא שם.

המערכה השניה היא בלילה, כעבור כמה שעות. לבית מגיעה נעמי. היא מציגה את עצמה כמי ש"אבינועם גר אצלי", אבל זה ברור מהר, שיש יותר בין השניים. אבל אבי התחיל משהו עם נועה, הנערה. מסתבר שהוא לא רק פרובוקטיבי אלא גם, אולי, מעורער, נפשית.

אסי מגיע לבית ומבטא כלפי אשתו קנאה, וכבר נכנס גם עמיקם. עמיקם המשורר ואסי הרופא לא קורצו מאותו החומר.

המערכה השלישית מתרחשת לפנות בוקר, "שחר". הזקנה התערערה לגמרי, ותרצה מחליטה לאשפז אותה בבית החולים שבו אסי עובד. גם נועה מתעוררת מחלום בהלה ומספרת את הסיוט שלה. הוא עוסק באדם מת ברחוב, שהרבה אנשים מתקהלים סביבו. אבי ישר יודע, שזה הוא, על אף שנועה מכחישה. אבל אבי כנראה בא לירושלים כדי למות. המלחמה המתקרבת הביאה אותו. וזה גם מה שמטריד את נעמי. המחזה מסתיים עם צו הגיוס לאבי, והרדיו משדר את ססמאות הגיוס: "מפרשי ים. שמים כחולים. פרחי נוי. שיבולת צהובה. גבעולים יבשים. אבנים קשות. דלת סגורה. לילה ארוך. מרחב עצום. אש להבה."

4נ, 3ז

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: