הודא ואיבראהים

"יאללה, איבראהים, לך כבר, אחרת תמצא רק שאריות!"

הודא התעוררה מהקריאה של אמה ליד אוזנה. למה היא חייבת, דווקא בחג, להעיר אותה כל-כך מוקדם בבוקר, ועוד כשהיא מתכוונת לאחיה??!!! איזו מעצבנת! איזה חלום! רגע, על מה היא חלמה? אוף, זה כבר נעלם….

איבראהים כבר התחיל להתלבש וניגש אליה. "הודא, תבואי איתי?" – "בסדר, אני באה." לאן? אה, לשוק, להביא בשר בשביל לעשות על האש. היום שבת, חג הקורבן! אתמול הם עוד היו יחד בישיבה של תנועת הנוער "6 באפריל" וחזרו הביתה מאוחר. אה, רגע! היה שם משהו בחלום – לא, זה נעלם…

אם איבראהים נתנה לבנה כסף, והוא שאל: "כמה לביא?" – "שלושה קילו יספיקו, אבל תבדוק! שיהיה טרי!" – "אמא, נו באמת, היום הכל טרי. את כולם שוחטים היום." ותוך בפניה לאחותו: "נו, את מוכנה?"

כן, הודא היתה מוכנה. היא התרגלה, בחודשים האחרונים, לקום בזריזות ולהתלבש במהירות הבזק. ב-"6 באפריל" הם התכוננו למהפכה, לא למשחקי ילדים. כמובן שהוריה לא ידעו על כך. מבחינתם הם היו אתמול בסרט.

"יאללה, תוביל אותי, אל-קאיד איבראהים!" צחקה הודא, כשהיא צועדת בצעדים מהירים וארוכים אחריו. "המנהיג איבראהים" היה הכינוי שלה לאחיה הגדול ממנה בשנה. היא הייתה צמודה אליו מאז שהיתה ילדה קטנה, באותו בית הספר יסודי, באותה חטיבת ביניים, ועכשיו באותו תיכון. אל-קאיד איבראהים היה כינויו של איבראהים פאשה, ששלט במצרים לפני 170 שנה, והוא שמו של המסגד הגדול ביותר באלכסנדריה, שצריחו עולה לשמיים לגובה אין-סופי, כמו מגדלור, וכך היה גם איבראהים אחיה, המגדלור שלה, בייחוד עכשיו, כשהם צועדים לעבר השוק, וכולם עכשיו רוצים בשר טרי. היא התרגלה בפעילות הפוליטית שלהם לסגל לעצמה מבט , שרואה בכל רגע את כל מה שקורה מסביבה, ולצורך כך גם הלכה קצת בזיגזג, כדי שתוכל לראות גם מה קורה מאחורי הכתף השמאלית שלה ואחר-כך, מה קורה מאחורי הכתף הימנית. מה שהיא ראתה בעיקר, היה דם. הרבה מאוד דם זרם ברחובות באותו יום שבת, ה-16 בנובמבר 2010. דם של כבשים שחוטות.

הדם הזכיר להודא את דמו של ח'אלד סעיד, מול האינטרנט קפה בסידי גאבר, שם ישב, עד שגררו אותו שוטרים מתוך המקום והיכו בו למוות בצד השני של הרחוב. זה היה מקום, שאיבראהים והיא נפגשו הרבה עם החברים, וכמה שעות אחרי הרצח, לפני חצי שנה, כשהם הגיעו לשם, הדם היה שם עדיין על המדרכה.

"על מה אתה חושב", שאלה הודא, כשהם כבר היו בדרך חזרה. "על מייקל." – "על מייקל ג'קסן?" – "לא", איבראהים צחק. "על מייקל סנד. את יודעת, הסרבן גיוס הזה. לפני שבועיים הוא התראין לעיתון ישראלי, ולפני שלושה ימים הוא נעצר. אני לא חושב, שזה בסדר שהוא התראיין לעיתון הישראלי, ובטח לא מה הוא אמר שם, אבל אני מוטרד. אני גם לא רוצה ללכת לצבא."

"אתה תסרב?"

"עוד לא החלטתי. קודם אני צריך לגמור את הבגרויות, אבל בעוד שנה אני צריך להתגייס, וזה מתחיל להעסיק אותי."

"בעוד שנה כבר לא יהיה צבא, איבראהים. בעוד שנה נהיה כבר אחרי המהפכה, והכל יהיה אחרת!"

"הלוואי!"

בחודש שעבר מאז החג נאלצו שניהם, הודא ואיבראהים להתרכז בלימודים, יותר מבעבר.

ואז, בדיוק חודש אחרי החג, שרף את עצמו למוות מוחמד בו-עזיזי בטוניס. איבראהים לא הצליח יותר לשבת בשיעורים.

באצמע יום הלימודים ברחה הודא מבית הספר ומצאה את אחיה על חוף הים של סידי גאבר. "הודא, זה האות! זה האות! אין טעם יותר לשבת בשיעורים." – "אני אעשה מה שתגיד, איבראהים, אבל לשבת כאן על חוף הים, זה לא בדיוק מביא את המהפכה…"

בלילה חלמה הודא חלום מבעית. היא הלכה ברחוב, והכל היה מלא מסביב כבשים ודם, כבשים שחוטות, והיא שמעה את קול אחיה אומר: "את כולם שוחטים היום."

בליל הסילווסטר, כשהמון חוגג יצא מכנסיית אל-קדיסיין, התפוצצה פצצה של מאה קילו חומר נפץ והרגה עשרות בני-אדם. סוהא ואיבראהים בדיוק חזרו ממסיבה לציון השנה החדשה, והדי הפיצוץ נשמעו ברחבי העיר, אבל הם לא החשיבו את הקולות, כי חשבו שזה זיקוק. היו הדים אחרים, שהם חשו בימים שלאחר מכן, המשטר השתמש בפיגוע כתירוץ להתנכל לכל מי שנקרה בדרכו, ובהם כמובן גם פעילים של ה-"6 באפריל". אחד העצורים היה סיד בלאל, שנעצר ב-4 בינואר ומת כעבור יומיים. הוא לא היה חבר ב-"6 באפריל", וסוהא ואיבראהים לא הכירו אותו, אך המקרה הפחיד הרתיח אותם ואת חבריהם. מאוחר יותר עלו על פני השטח חשדות, שמאחורי הפיגוע עמד לא אחר מאשר שר הפנים חביב אל-עאדלי.

תוך ארבעה שבועות סילקו התוניסאים את הכנופייה של זין אל-עאבדין בן עלי, וביום בריחתו של הנשיא התוניסאי פירסם ואאל ע'אנם בפייסבוק את יום המהפכה במצרים: ה-25 בינואר.

החיים שלהם הפכו למרקחה. איבראהים היה מתוח רוב הזמן. כעבור כמה ימים, ביום שלישי, שרף את עצמו למוות אחמד האשם אל-סיד, למחרת החליטו בתנועה שלהם לקרוא להפגנה המונית ביום שבת ה-22 בינואר בזמן ישיבתו השישית של בית המשפט בעניין שני קציני המשטרה שהואשמו במותו של ח'אלד סעיד. כשהם חזרו מהפעילות של תנועת הנוער, איבראהים חייך אליה. "מה אתה מחייך?" – "הבחנתי שהפרסי שלנו שם עין על מישהו."

הפסקה הקצרה שהוא עשה עד למשפט הבא, כדי לבחון, איך היא קולטת את מילותיו, עברו בראשה של הודא אלפי מחשבות. קודם כל היא סבלה שקוראים לה "הפרסי". היה עיתונאי איראני בשם הזה, שהתפרסם מאוד בגלל התנגדותו למשטר, ולכן הדביקו לה את הכינוי הזה בתנועה. אבל בשניות האלה זה רק הסיח את דעתה. מה הוא אמר? הוא שם לב, שהיא מרגישה משהו מיוחד כלפי טארק? איך הוא שם לב? איך בשם אלוהים הוא שם לב? היא בכלל עוד לא יודעת מה היא מרגישה כלפיו, והוא כבר יודע לדבר על זה? אומנם איבראהים הוא האדם הקרוב ביותר, אך הוא עדיין אחיה הגדול. עד כה לא העזה לומר לו שום דבר, כי מי יודע, איך הוא יגיב? ולמה הוא חייך? ולמה הוא חייך, כשאמר את זה, ולמה הוא הסיח את דעתה עם הכינוי הדפוק הזה? "אז שתדעי לך", הוא המשיך, הרבה לפני שהייתה מסוגלת לחשוב על תגובה, "שזה בסדר גמור מבחינתי. יש לך את ברכתי." בהקלה עצומה היא חיבקה את המגדלור המנהיג שלה. "אז את מאוהבת בו?"

"אין לי מושג, איבראהים, אני בכלל לא יודעת."

בבית האווירה הייתה אחרת. אבא היה מובטל כבר כמה חודשים, והיום היה אחד הימים הרעים שלו. כבר חודש הוא נאבק נגד עול נוסף על האבטלה: חברו הטוב מוסא איבד את בתו בת ה-14, בהתמוטטות של מפעל טקסטיל בצפון העיר, התמוטטות שגרמה למותם 26 בני-אדם. כל יום הוא ביקר אותו, ובעוד כמה ימים צפוי היה לחול יום הארבעים.

"מה קרה, אבא?"

"כלום. מה קרה? כלום. עכשיו אני לא רק מובטל, עכשיו גם לא שווה לי יותר לעבוד."

"למה?"

"בשביל 400 לירות? בשביל ארבע מאות לירות בחודש? זה שכר המינימום שהממשלה מוכנה להבטיח. הה!"

ארבע מאות לירות בחודש היה באמת עלוב למדי. סוהא חשבה על השמלה בחלון הראווה שהיא ראתה בדרך הביתה, שהלכה והתרחקה ממנה, ומשום מה היא ראתה את עצמה מסתובבת ורואה את כל הרחוב מלא בכבשים מדממות, שחוטות. בבהלה היא רצה לחדר שהיא חלקה עם אחיה.

הימים הספורים שבאו עד ליום שישי של זעם הגורלי, יום ה-28 בינואר 2011, ייחשבו בעיני העולם כולו לימים האחרונים שלפני המהפכה. גם סוהא ואיבראהים הרגישו שמשהו גדול הולך לקרות. הם לא ידעו, כמה גדול ונחרץ יהיה היום הזה במיוחד עבור שניהם. לסוהא לא היה פנאי להמשיך להרהר בזה, מה היא חשה כלפי טארק, על אף שקיבלה היתר לכך מאחיה. הכל היה מכוון עכשיו לשינוי העצום שעברה כל החברה מסביבה. בלילה בין יום חמישי ליום שישי ה-28, הם ייחלו אחד לשני "לילה טוב" בפעם האחרונה. אחרי שתי דקות אמרה סוהא:

"אתה יודע ההתגייסות של כולם – יותר ויותר אנשים זה מרהיב, זה ממש מפעים"

"כל ההשקעה הרבה שלנו, בייחוד בחצי השנה האחרונה, מאז מותו המזעזע של ח'אלד סעיד, הנה היא נושאת פירות."

"נכון."

הייתה שתיקה של שמחה ושל רוממות בחדר האפל.

"תגיד, איבראהים, אולי נגיד לאבא ואמא, שאנחנו חלק מזה? הרי עכשיו כולם – "

"הם לא ירשו לנו… כנראה…. לא בטוח… אבל גם לא בטוח שכן. לא כדאי לקחת את הסיכון."

שוב הם שתקו רגע. פתאום סוהא התחילה לצחוק.

"לא כדאי לקחת את הסיכון. מצחיק קצת להגיד את זה? עם כל הסיכונים שאנחנו לוקחים כבר כל-כך הרבה זמן."

זה היה נכון, אבראהים היה חייב להודות בזה, אבל הוא שתק.

למחרת הלכו שניהם להפגנה ההמונית לפני מסגד "אל-קאיד איבראהים". פתאום ראתה סוהא שוב את כל הכיכר מלאה בכבשים שחוטות, ודם זרם וזרם וזרם, אבל הפעם היו אלה חבריה שנשחטו. ואז המגדלור שלה צנח ארצה. כדור פגע בראשו, ומבעד לצעקות, לדם ולדמעות ולכאב הבלתי נסבל היא כבר לא הרגישה, איך כדור נוסף נכנס לעורפה.