על הזכות הגדולה (או החובה?) לומר לא!

יש גבול

אומץ לסרב

ספטמבר 2003:
הנני מצדיע ל-27 הטייסים שהפגינו אומץ לב בלתי רגיל, קרעו את מסך העשן המחניק ופתחו לנו שוב את השמיים!!

כל הכבוד! כן ירבו כמותכם!!

אל תפחד!

אהרון שבתאי, 19 באוקטובר 2001 , עיתון "הארץ"

אם תבקשו

שברובה צלפים

מטווח 150 מטר

אצוד לכם ילד,

אם תבקשו

שאתיישב בטנק

וממרומי המוסר היהודי

אחדיר פגז

לחלון של בית,

אסיר את משקפי

ובנימוס אמלמל:

"לא, רבותי!"

לא אסכים להתפשט

ולשכשך אתכם

באמבטיית הדם.

אם תבקשו

שאטה את אזניי

כדי שתחרבנו לתוכן,

אתנצל ואגיד :

"לא תודה,

המלים שלכם מסריחות,

אני מעדיף לשבת

על האסלה שלי!"

לכן כדאי שתוותרו,

כי אם תתעקשו

אם תמשיכו להפציר בי

שאצטרף ללהקה שלכם,

שננחר יחד,

שנתפלש יחד,

שנצמיח יחד

זיפי חזיר,

שננעץ יחד
נחירי זאב

בבשר החי,

סבלנותי תפקע

ובתקיפות אענה:

"אדוני ראש הממשלה,

כבוד הרמטכ"ל,

אישי השר,

הוד קדושתו הרב ,

שקו לי בתחת!"
.

סרבן המצפון אורי יעקובי צפוי למאסר שביעי ברציפות – הצבא ביטל ועדה שעמדה לשחררו

סרבן המצפון אורי יעקובי, בן 18 מירושלים, צפוי למאסר שביעי ברציפות על סירובו לשרת בצבא. עד כה כבר ישב יעקובי במאסר 133 יום, כאשר בסיום ריצוי כל תקופת מאסר של 14 או 28 יום הוא קיבל פקודה מחודשת להתגייס ועם סירובו נשפט לתקופה נוספת. יעקובי מנמק את סירובו הן בעמדות פציפיסטיות עקרוניות והתנגדות לכל צבא שהוא, והן באופן ספציפי למעשיו של צה"ל בשטחים הכבושים ובמיוחד להרג הנמשך של ילדים פלסטינים. יעקובי הוא מחברי קבוצת "מכתב השמיניסטים", אשר 300 חותמיו מתנגדים לשירות בצבא הכיבוש ואחד עשר מהם כלואים כרגע בכלא. המאסרים החוזרים ונשנים של אורי יעקובי וסרבני מצפון נוספים עוררו גל של מחאות
בארץ ובעולם. יעקובי וחברו יוני בן ארצי הוכרו כאסירי מצפון ע"י "אמנסטי אינטרנשיונל", אשר שיגר בענינם מכתב מחאה חריף לשר הביטחון מופז. בכנס רב משתתפים
שנערך באולם צוותא בתל אביב הביעו בהם תמיכה פומבית השרה לשעבר שולמית אלוני ותשעה חתני פרס ישראל, וכן השחקנית האמריקאית ג'יין פונדה. אלפי פניות נשלחו אל שלטונות הצבא בדואר, בפקס ובדואר אלקטרוני בקריאה להפסיק את המאסרים החוזרים ולשחרר את הסרבנים. עד לפני מספר חודשים היה קיים נוהג בלתי רשמי, על פיו סרבנים שצברו כתשעים עד מאה ימי מאסר הובאו בפני "ועדת אי התאמה" של הצבא אשר החליטה על שחרורם, אולם עתה
הוחרפה המדיניות כנגד הסרבנים – כנראה על פי הוראה מגבוה. ביום רביעי שעבר (25.12.02) מסרו שלטונות הכלא ליעקובי ולבן ארצי כי הם זומנו לועדה בתאריך 1.1.03, אולם יום לפני התאריך המיועד נמסר להם על ביטול הזימון – ללא מסירת נימוק כשלהוא. הבוקר שוחרר אורי יעקובי מכלא 4, בסיום תקופת המאסר השישית, אך עם השחרור נמסר לידו זימון להופיע בבסיס בקו"ם בתל השומר שם הוא צפוי למשפט ומאסר נוסף. יעקובי נחוש בדעתו להמשיך לסרב להתגייס ו"לא להיות בורג קטן במכונת הכיבוש" כדבריו.
במהלך סוף השבוע, עד חזרתו לבק"ם ביום ראשון בבוקר, ניתן להשיג את יעקובי לראיון במספרי הטלפון 02-6788315 או 055-498315.

להלן נוסח מכתבו של יעקובי, אותו כתב מהכלא בתקופת מאסר הנוכחית והמסביר את סיבות סירובו:

כלא 4, 20.12.2002

שלום רב

בעיתון אני קורא על ילדה פלסטינית בת 11, נדא מאדי, אשר נורתה למוות בביתה בדרום
העיר רפיח, מכדור שירו חיילים ישראלים. אני קורא כי מאז תחילת חודש דצמבר הרג הצבא
יותר משלושים פלסטינים, לפחות חציים אזרחים תמימים. אני קורא את הדברים בצער ובושה
שאת הדברים האלה עושה המדינה בה אני חי. שום פיגועי טרור אינם יכולים לתת הצדקה
להרג הזה של אזרחים פלסטינים, או להרס בתים וזריקת משפחות שלמות לרחוב ומעשים
נוספים של הצבא אשר השם המתאים להם הוא "טרור". אני שמח שאת הדברים אני קורא כאסיר
בכלא הצבאי, היושב במאסר זו הפעם השישית ברציפות על סירוב להתגייס לצבא הכיבוש,
ולא כחייל ובורג קטן במכונה הצבאית הגדולה והאכזרית.
אני לא יודע אם ההנהגה הפלסטינית רוצה שלום. אני לא יודע אם הפלסטינים רוצים תמיד
להישאר עניים ומקופחים (למרות שקשה לי להאמין שכך הדבר). אני יודע רק דבר אחד,
הפלסטינים לא רוצים שאנחנו נהיה הכובשים שלהם. אני יודע שהם לא רוצים לחיות במלחמה
ולראות את הדם ממשיך להישפך. אני יודע שאלה לא הם שמכריחים אותנו לכבוש אותם, לא
הם הופכים אותנו לכובשים, אנחנו עושים את זה יפה מאוד גם בלי העזרה שלהם.
אני לא גאה בעם שלי, אני לא גאה במדינה שלי, אני לא גאה במעשים שנעשים בשם הביטחון
שלי, אני גם לא גאה בכך שאני יושב בכלא בגלל הסירוב שלי לשרת את הצבא הכובש הזה
(ואני גם לא מאושר בגלל ההזדמנות שניתנה לי לסבול בגלל עקרונותי).
אני גאה בכך שאני מקשיב לקול המצפון שלי, ואני אהיה שמח אם יהיו יותר אנשים
שיקשיבו לשלהם, ולא למה שאומר המפקד. אינני יודע כמה זמן הצבא מתכוון להחזיק אותי
בכלא. מה שאני יודע בבטחון הוא שכמה פעמים שעוד ישפטו אותי וכמה זמן שעוד אשב
בכלא, אני לא אוותר ולא אסכים להפוך לבורג במכונת הכיבוש. אני לא כובש. נקודה.

חתום:
אורי יעקובי – אסיר
כלא 4, ד.צ. 02507

חתמו על העצומה נגד התעללות בסרבנים!

ההתעללות בסרבנים נמשכת. ילדינו נשפטים לתקופות הולכות ומתארכות בלא שיסתמן לכך סוף. אנו חייבים להגביר את המאבק למען שחרור אסירי המצפון.
רצ"ב עצומה שבכוונתנו לפרסם בעיתונות הישראלית. אנא קראו את העצומה וחתמו עליה על ידי שליחת דואר אלקטרוני ל conscienceobjector@yahoo.com

ב"נושא" כתבו את שמכם, ואילו בגוף ההודעה הוסיפו את ההשתייכות המוסדית (אין בכוונתנו לפרסם את ההשתייכות המוסדית(.
נבקשכם גם לשלוח את העצומה לרשימות הדואר שלכם, שכן בכוונתנו להגיע לכמה שיותר אנשים.
על מנת שהקמפיין הזה יצליח אנו זקוקים לגייס כסף. פרסום מודעה בעיתון הוא פרוייקט מאוד יקר.
מידע על משלוח תרומות מופיע אחרי העצומה.
תודה על התמיכה,

*************
שחררו את אסירי המצפון!
מדינת ישראל מתעללת בעקביות בקבוצה של צעירים המסרבים להתגייס לצבא מטעמי מצפון. בעוד שדת היא סיבה לשחרור או לשרות אזרחי חלופי, התנגדות מצפונית מתבררת כפשע חמור. למרות שסרבני המצפון הצהירו על נכונותם לשרת את המדינה בשרות אזרחי, המערכת הצבאית, ובראשה הפרקליט מסתבר שאין גבול להתעללות: אחד עשרה בחורים צעירים יושבים בכלא לתקופות הולכות ומתארכות, ובלא שיסתמן לכך סוף. פינקלשטין רוצה לשפוט אותם שוב ושוב, עד שהם ישברו. מצדו, שישבו שם לנצח. הוא אף הקים ועדת "מומחים" שתפקידה לקבוע כי אף לא אחד מהסרבנים הוא איש מצפוני. כולם מתחזים לכאלה, קבעה הועדה, ועל כן מקומם בכלא.

אסירי המצפון מסרבים לשרת בצבא המפר בשיטתיות את זכויות האדם של הפלסטינים. ותיק האסירים, יוני בן ארצי, כבר יושב בכלא קרוב ל-200 יום. להשוואה: חייל שהרג פלסטינית בת 95 נשפט ל-35 ימי מחבוש.

שמות האסירים — ימים בכלא

יוני בן-ארצי 196 יום

דרור בוימל 166 יום

אורי יעקבי 134 יום
חגי מטר 112 יום

יוני יחזקאל 111 יום

מתן קמינר 84 יום
הלל גורל 70 יום

נעם בהט 70 יום

אדם מאור 70 יום
שמרי צמרת 38 יום

אבשלום בן-צבי 21 יום

אנו החתומים מטה דורשים לשים קץ להתעללות הזאת ולשחרר מייד את אסירי המצפון.

********************************

מרילנה היא נזירה החיה בגדה המערבית מאז שנות השישים

אל החייל ששמו לא מוכר לי,

כבר 34 שנה, זאת אומרת מאז תחילת הכיבוש הישראלי, אנחנו נפגשים. אנחנו נפגשים במקומות שונים, מחסומים נהיים יותר ויותר נפוצים. אתם מסיירים ברחובותינו, אתם שומרים על הדחפורים שמגיעים כדי להרוס את בתינו, אתם מונעים מבעלי עצי הזית לגשת לאדמותיהם כאשר המכונות שלכם עוקרות את העצים שאבות אבותיהם נטעו, אתם משתמשים בגז מדמיע כאשר עובדי האדמות באים לבכות על אדמותיהם המופקעות, אתם מפקחים על ההפגנות והמחאה. אתם פה ושם ובכל מקום! אתם אפילו נמצאים כאשר אין אנו רואים אתכם והנוכחות הנסתרת הזאת מאיימת עוד יותר. אתם שם אבל אתם נשארים עבורנו לא מוכרים. להגיד את האמת אנו קולטים רק את הנשק ואת המדים. אנו לא מכירים את האדם המסתתר מתחת למדים, אולי אתה נחמד, בטח יש לך שם, אולי אתה אבא טוב למשפחה, או אולי בעל למופת, או בן יחיד לאלמנה מהמלחמה, נכד לניצולי שואה, אומן או חולמן, אידיאליסט שנאבק למען הצדק החברתי, בונה עולם יותר אנושי או אולי סתם מסכן שרק יודע לציית לפקודות אפילו לפקודות מטופשות ולא צודקות.

למרות הכל, בתור בן אדם, ואפילו אם אנחנו מפחדים, מגיע לך כבוד. אני מבקשת סליחה אל חוסר הכבוד שלעתים אני מפגינה כלפיך בגלל זעם ואפילו שנאה שלפעמים שולטים בי. אני יכולה לתאר לעצמי שלפעמים גם אתה מפחד בגלל שאתה מרגיש בכעס של העם הפלסטיני. אין לי ספק שביניכם ישנם כאלה שלא אוהבים את מה שאתם אמורים לעשות. לכן טבעי הוא שגם אתה שוכח לכבד את האנשים שעומדים מולך. כנציג של הכיבוש יש לך הזדמנויות לתת ביטוי לבוז שלך ובקלות יתרה יכול אתה להשפיל את אלה שאויבים הם בעיניך. אני חושבת שאתה מחויב אפילו לראות בהם מחבלים או לפחות מחבלים פוטנציאלים ואם לא קשה היה לך לשמש כלי של דיכוי. אם אתה מאמין שכל בני האדם שווים הם, שלכולם מגיעים אותן זכויות יסוד, אתה במאבק עם מצפונך. יש כאלה שחושבים לפתור בעיה זו בהסתכלותם על האחר כעל יצור נחות, זאת אומרת לשלול ממנו את מלוא אנושיותו. אבל אי אפשר לשלול את האנושיות של אדם אחר מבלי לשלול את האנושיות שלך עצמך. עלינו לשאול אם התהליך של שלילת אנושיות האחר כבר הגיע לשלב שממנו אין חזרה? אני מקווה שלא!

תחילה, האירועים האחרונים מוכיחים שוב שדרך האלימות מובילה אותנו לאין מוצא. הדרך הזאת רק מביאה ליותר אלימות ויותר סבל בשביל שני הצדדים. בנוסף, ישנם אחדים שמסרבים להמשיך בדרך זו ופורשים מהצבא והולכים לבית הכלא. הם סרבני שירות בצה"ל מכיוון שצה"ל אמור להיות צבא הגנה ולא צבא כיבוש. לפרוש מהצבא לא נתפס במדינת ישראל כמעשה של גיבור. אלא שצריך להיות גיבור כדי לנהוג כך! צריך להיות גיבור כדי לשחות נגד הזרם, שיחשבו מה שיחשבו. אולי המשפחה תתבייש, אולי יחשבו שאתה פחדן ואפילו בוגד. אני בטוחה שאתה שואל את עצמך שאלות בנוגע למעשים מסויימים של הצבא. אולי אתה אפילו היית מעדיף לא להשתתף. נכון שיש לך פקודות ממפקדיך והנחילו לך שעליך לציית מעל לכל. אלא שאם עוד לא הקשית את לבבך תיוודע למאבק העז בין קול מצפונך ופקודות מפקדך.

אם הייתי במקומך, אינני יודעת לו היה בי הכוח ואומץ הלב ללכת בעקבות השוחים נגד הזרם הפורשים מהצבא. על כל פנים אני רק יכולה לעודד אותך להקשיב לקול מצפונך ולהגיב בתור אדם חופשי!

בכבוד רב,

מרילנה

נ.ב. יש ארגון ישראלי שתומך בסרבני השירות הצבאי בשטחים – "יש גבול".

והנה, כותב מאיר ארליך:

" האמת היא שכולנו יודעים את זה. אחרי שיצא מכתב הסרבנים לא הפסקנו לדבר על זה ב"חומת מגן" אבל כל אחד אמר: הנה אנחנו בסדר, הנה אנחנו אומרים להם בוקר טוב, אבל עמוק בפנים אחרי שראינו את השנאה בעיניים שלהם, כל אחד הבין שהוא מדבר שטויות. האמת היא שאני מתבייש. אני יודע שכל מה שישי אומר הוא נכון, אבל קשה לי עדיין לקום ולסרב. " בתגובה (מספר 8) למאמר של ישי רוזן-צבי

אבל עוד נפגוש אותו בכלא, זה בטוח !!!!!

———————————————

קישורים על נושא הסרבנות:

YNET

למה סירבתי (5.5.02)

"לא נמשיך לשלוט, להרוס, לגרש, לחסל ולבזות" (25.1.02)

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1494348,FF.html

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-963510,FF.html

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1603908,FF.html

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1596088,FF.html

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1596849,FF.html

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1585388,FF.html