בחוץ לפני הדלת

וולפגנג בורכרט: בחוץ לפני הדלת

מחזה שאף תיאטרון לא יירצה להעלות ואף קהל לא יירצה לראות

בקמן, אחד מאלה

אשתו, ששכחה אותו

החבר שלה, שאוהב אותה

בחורה, שבעלה חזר עם רגל אחת הביתה

בעלה, שחלם עליה במשך אלף לילות

סגן-אלוף, מצחיק מאוד

אשתו, שקר לה בסלונה המחומם

הבת, שעכשיו בדיוק אוכלת

בעלה, המתחכם

מנהל הקברט, שהיה רוצה להיות אמיץ, אבל נשאר בסוף בכל זאת מוג לב

גברת קרמר, שאינה שום-דבר מעבר לגברת קראמר, וזה מה שכל-כך נורא

האיש הזקן, שאף-אחד כבר לא מאמין לו

עסקן הלוויות  עם הגיהוק

מנקה רחובות מדומה

האחר, שכולם מכירים

הירקון (האלבה, הוולגה)

…..

תמונה 3

…

סגן-אלוף: (בלי קשיחות) האמת היא, שאני מתרשם, שאתה אחד מאלה, שבגלל קצת מלחמה השתבש להם השכל. למה לא הלכת לקצונה? היו נפתחות בפניך דלתות רבות. היית זוכה באישה הגונה, וגם בית הגון היה לך עכשיו. היית בן-אדם אחר לגמרי. למה לא הלכת לקצונה?

בקמן: הקול שלי היה חלש מדי, המפקד. הקול שלי היה חלש מדי.

סגן-אלוף: אתה רואה: אתה חלש מדי. אחד מאלה, שקצת עייפים, קצת עדינים, מה?

בקמן: כן, המפקד. בדיוק כך. קצת חלש. קצת עדין. ועייף, המפקד, עייף, עייף, עייף! זה בגלל שאני לא מסוגל לשיון, המפקד, אף לילה, המפקד. בגלל זה אני בא הנה, בגלל זה אני בא אליך, המפקד, כי אני יודע, שאתה יכול לעזור לי. אני רוצה סוף-סוף שוב לישון! אני לא רוצה יותר מזה. רק לישון. לישון עמוק, עמוק.

אשתו (של הסגן-אלוף): אני מפחדת. קר לי מהאיש הזה.

הבת: שטויות, אמא. זה אחד מאלה, שחזרו הביתה קצת דפוקים. אלה לא עושים כלום.

בעלה: בעיני הוא די שחצן, האדון.

סגן-אלוף: (מלמעלה) תנו לי, ילדים, אני מכיר את הטיפוסים האלה מהגדוד.

אשתו: אלוהים, הוא ישן בעמידה!

סגן-אלוף: (כמעט אבהי) צריך לטפל בהם קצת בקשיחות, זה הכל. עזבו, אני כבר אסתדר.

בקמן: (מרחוק מאוד) המפקד?

סגן-אלוף: אז מה אתה רוצה?

בקמן: (מרחוק מאוד) המפקד?

סגן-אלוף: אני שומע, אני שומע.

בקמן: (מנומנם, כמתוך חלום) אתה שומע, המפקד? אז זה טוב. אם אתה שומע, המפקד. כי אני רוצה לספר את החלום שלי, המפקד. את החלום הזה אני חולם כל לילה. ואז אני מתעורר, כי מישהו צועק בצורה כל-כך מחרידה. ואתה יודע, מי זה שצועק? אני בעצמי, המפקד, אני בעצמי. מצחיק, לא, המפקד? ואז אני לא יכול להרדם שוב. אף לילה, המפקד. תחשוב, המפקד, לשכב ככה ער כל לילה. לכן אני עייף, המפקד, נורא נורא עייף.

אשתו: קר לי.

סגן-אלוף: (בעניין) ואתה מתעורר מהחלום שלך, אתה אומר?

בקמן: לא, מהצעקה שלי. לא מהחלום. מהצעקה.

סגן-אלוף: (בעניין) אבל החלום, הוא זה שעושה לך לצעוק, לא?

בקמן: תאר לעצמך, כן. הוא עושה לי את זה. כי החלום הוא נורא מוזר, אתה יודע? אני רוצה לספר לך אותו. אתה שומע, המפקד, כן? עומד איש ומנגן קסילופון. הוא מנגן בקצב מסחרר. והוא מזיע בזה, האיש, כי הוא שמן בצורה בלתי-רגילה. והוא מנגן על קסילופון ענק. וכיוון שהוא כל-כך גדול, הוא מתרוצץ לפני הקסילופון מפה לשם לפני כל הקשה. והוא מזיע בזה, כי הוא באמת נורא שמן. אבל הוא לא מזיע זיעה בכלל, זה מה שמוזר. הוא מזיע דם, דם מהביל, כהה. והדם צובע את נעליו של האיש במין אדום כהה כזה, שמרחוק הוא נראה כמו צנחן. כמו מפקד חטיבת צנחנים! מפקד שמן, נוטף דם. הוא צריך להיות צנחן מנוסה וותיק, שבע קרבות, כי הוא איבד את שתי זרועותיו. כן, הוא מנגן עם שתי תותבות ארוכות, דקיקות, שנראות כמו ניצרות של רימונים, ועם טבעת. הוא צריך להיות מוזיקאי משונה מאוד, המפקד, כי קלידי-העץ של הקסילופון הענקי שלו הם לא מעץ בכלל. לא, תאמין לי, המפקד, תאמין לי, הם מעצמות. אתה מאמין לי, המפקד, מעצמות!

סגן-אלוף: (בשקט) כן, אני מאמין. מעצמות.

בקמן: (עדיין כמו ב – Trance , מכושף) כן, לא מעץ, מעצמות. עצמות לבנות נהדרות. יש לו פה גולגלות, כתפיים, אגנים. ובשביל הצלילים היותר גבוהים – עצמות הרגליים והזרועות. ואז באות הצלעות-  אלפי אלפי צלעות. ובסוף, בסוף בסוף של הקסילופון, איפה שהצלילים הכי גבוהים, שמה פרקי אצבעות, ושיניים. כן, בסוף השיניים. זה הקסילופון, שעליו מנגן האיש השמן עם נעלי הצנחנים. זה לא מוזיקאי משונה, המפקד?

סגן-אלוף: (בחוסר-בטחון) כן, משונה מאוד. משונה מאוד!

בקמן: כן, ועכשיו זה רק מתחיל. עכשיו החלום רק מתחיל. אז ככה, המפקד עומד לפני הקסילופון הענקי מעצמות אדם ומתופף שיר עם התותבות שלו. "שירו של צנחן". לרוב הוא מנגן את זה. אתה יודע: "כשייפתח עלי, כשייפתח…" אתה מכיר את זה המפקד, לא? (הוא מזמזם)

סגן-אלוף: כן, כן, כמובן. (גם הוא מזמזם)

בקמן: ואז הם באים. אז הם נכנסים, החיילים. אז הם קמים לתחיה מקברות האחים, ויללתם העקובה מדם מסריחה עד הירח הלבן. ומזה הלילות הם כאלה. מסריחים כמו חרא של חתולים. אדומים, אדומים כמו מיץ פטל על חולצה לבנה. אז הלילות הם כאלה, שאנחנו לא יכולים לנשום. שאנחנו נחנקים, אם אין לנו פֶּה לנשק או וודקה לשתות. עד הירח, עד הירח הלבן מסריחה היללה העקובה מדם, המפקד, כשבאים המתים, המתים מוכתמי הפטל.

הבת: אתם שומעים, שהוא משוגע? שהירח יהיה לבן, הוא אומר! לבן! הירח!

סגן-אלוף: (רציונלי) שטויות! הירח הוא כמובן צהוב כמו תמיד. כמו לחם דבש! כמו חביתה. תמיד היה צהוב, הירח.

בקמן: או לא, המפקד, או לא! בלילות האלה, כשבאים המתים, הוא לבן וחולה. אז הוא כמו הבטן של בחורה הרה, שהטביעה את עצמה. כה לבן, כה חולה, כה עגול. לא, המפקד, הירח הוא לבן בלילות אלה, כשבאים המתים, ויללתם העקובה מדם מדיפה סרחון חריף עד לירח הלבן החולה העגול. דם. דם. אז הם קמים לתחיה מקברות האחוקים, עם תחבושות רקובות ומדים מלאי דם. אז הם קמים מהאוקיאנוסים, מהחולות והרחובות, מהיערות הם באים, מחורבות וביצות, קפואים, ירוקים, רקובים. הם קמים מהמדברים, עם עין אחת, בלי שיניים, זרועות, רגליים, עם קרביים קרועים, בלי קרקפות, בלי ידיים, ירויים, מסריחים, עיוורים. הם נשטפים בגל נוראי, בלתי נתפס במספר, של סבל! הים הנוראי, הבלתי נתפס של מתים גולש מעל דפנות קבריהם וכובש את העולם לאורך ולרוחב. ואז אומר המח"ט עם הנעליים האדומות מדם אלי: סמל בקמן, אתה לוקח ת'אחריות. היכון לספירה. ואז אני עומד לפני מיליוני השלדים המחייכים, לפני השרידים, חורבות העצמות, עם האחריות שלי, מצווה לספור. אבל האחים לא סופרים. הם משקשקים נורא בלסתותיהם, אבל הם לא סופרים. המח"ט מוריד למצב 2: 50 שכיבות סמיכה. העצמות הפריכות מתפוצצות, הראות מצפצפות, אבל הם לא סופרים! הלא זה מרד גלוי, המפקד, לא? מרד גלוי!!

סגן-אלוף: (לוחש) כן, מרד גלוי.

בקמן: הם פשוט לא סופרים. אבל הם נאספים, האספסוף, ויוצרים מקהלות מדברות. מקהלות רועמות, רקובות, רפוסות, רועדות. ואתה יודע, מה הן שואגות, המפקד?

סגן-אלוף: (לוחש) לא.

בקמן: 'בקמן' הם שואגים. 'הסמל בקמן'. כל הזמן 'הסמל בקמן' . והשאגה גדלה. והשאגה מתקרבת, חייתית כמו שאל צועק, זרה, קרה, ענקית. והשאגה גדלה ומתקרבת וגדלה ומתקרבת! והשאגה נהית כל-כך גדולה, כל-כך חונקת בגודלה, שאני לא מצליח יותר לנשום. ואז אני צועק, אז אני צועק אל תוך הלילה. אז אני מוכרח לצעוק, לצעוק כל-כך נורא, מחריד. ומזה אני תמיד מתעורר. כל לילה. כל לילה ההופעה עם קסילופון העצמות, וכל לילה המקהלות השואגות, וכל לילה הצעקה המחרידה. ואז אני לא יכול להרדם יותר, כי הרי עלי היתה האחריות. עלי היתה האחריות. כן, עלי הייתה האחריות. ובגלל זה אני בא עכשיו אליך, המפקד, כי אני רוצה סוף-סוף לישון שוב.

סגן-אלוף:

…

מי שרוצה את הטקסט המלא, יכתוב-נא ל- abumidian@riseup.net

.

טקסט נוסף של בורכרט:

אז אין ברירה!