מכתב לחבר יהודי

אברהים סוס:

מכתב לחבר יהודי, 1988

כאשר אלה ישתקו,

תזעקנה האבנים.

לוקאס 19, 40

"שום ניצחון לא משתלם, כי אף השחתה של אדם לא ניתנת למחיה", כתב אלבר כאמי במכתבים לחבר גרמני, כאשר הציפו הגלים הנאציים את אירופה. כאשר קראתי שוב את המשפט הזה, שמתגלגל לי כבר זמן רב בראש, חשבתי עליך. החלטתי לכתוב לך, כי עדיין אני משוכנע, שמשמעותן העמוקה של מלים אלה, ברגע מכריע זה, בנקודת מפנה היסטורית זו של חברותינו, ברורה לך.

אני סובל, חברי, כי קולך נאלם זה זמן מה…לא, אני אסטה מן הנושא. אני מגיע ישר לעניין, כמו שזה היה בינינו תמיד.

מאז שנופלים הילדים הפלסטינים חלל תחת כדורי החיילים הישראלים, אני מזועזע משתיקתך. אינני רגיל לכך.

כמעט כבר הבנתי הפעם את ההיסוס הזה, האמנתי למצוא בתוכו את ביטוי הפחד העמום, שמחניק את לב אלה מדור הניצולים , ששרדו את מחנות המוות, כל פעם כשישראל מוצבת מול הדילמה הבלתי נמנעת, ממנה מנסים היהודים כבר ארבעים להתחמק. מה אני אומר? מאז כמעט מאה שנה, מאז אותו יום, כאשר החליט תאודור הרצל להקים מדינה יהודית בפלסטין המאוכלסת בערבים.

אני שומע אותך אומר, שאתה מגנה את מעשי האלימות ואת העובדה, שהצבא יורה על מפגינים צעירים, אבל האלימות צריכה להיפסק בשני הצדדים ; הפלסטינים הצעירים, שמיידים אבנים בחיילים ישראלים, חייבים לקחת גם חלק מהאחריות. אתה תודה, שהמילה "אבל" מילה אחת יותר מדי: היא מאפשרת אי-הבנות. מילה מסוכנת, שמטשטשת את ההבדלים בין תליין לקורבן.

איך אשלים עם המחשבה, שמא זיכרונך נחלש? הגענו כמעט בלא אומר להסכמה על כך, שמגיע לה לדרך, שתוביל לחיי צוותא בין ערבים ליהודים על-גבי האדמה הפלסטינית, ככל שתהיה מפותלת וממולכדת, שנלך בה; הדו-שיח שלנו צריך להמשיך. לכן אני רוצה לראות במכתב זה מכתב פתוח. הוא יהיה מעצם טבעו לא-שלם. את נקודת הסיום אוכל לשים רק באותו היום, כאשר תבין ביחד איתי, שלמען חיי צוותא צריכים לנטרל את הפחד.

היזכר בזה, עד כמה הטלתי עליך אחרי פגישתנו הראשונה את האחריות על הסבל של יקיריך.

בגלל אותה טרגדיה, בחלקה הודות לה, מצאתי אני את זהותי כאדם.

מיד רציתי לראות את מחנות המוות, כדי להבין קצת יותר. הלכתי לדכאו, לברגן-בלזן, למאוטהאוזן ולמקומות אפלים נוספים. גופי נפצע שם; השארתי שם, בין הקירות המסוידים של תנור אחד, מתוך סולידריות חלק מנשמתי.

רציתי גם לדרוך בעקבות תלייניכם, כדי לאמוד את עומק התהום. ביקרתי בנירנברג, המקום שבו הקיאו אלי רקיע ההמונים המשוחררים את שנאתם. שאלתי את האוויר; קלטתי שוב את גלי הקולות המטורפים, נשמתי את זעת הגוף המתרגש, חשתי בברק המבטים המשוגעים.

filesource: http://www.flickr.com/photos/globethicsnet/7643585368

היזכר גם ביום ההוא, הראשון, כאשר שאלתיך מנין התדהמה שבמבטך. גמגמת את המילה "ערבי". גם אני לא ראיתי לפני כן יהודי. לא מקרוב בכל אופן. מעל חומות ירושלים, כילד, הבטתי היטב בהולכי הרגל ברחוב, שבו עמד ביתו של סבי. בפעם הראשונה אמרתי לעצמי: היהודים דומים לנו, הם אינם המפלצות האיומות, שמופיעות ללא הרף בזיכרוני מאז אותו יום מר ונמהר במאי 1948, כאשר צעדה משפחתי תחת מטר הפצצות את הדרך לגלות. הייתי צעיר מדי, כדי להיזכר, כדי לתת לכל האנשים שאכלסו את ילדותי גוף וצורה. חלק מהאנשים האלה היו יהודים, שכנים, חברי המשפחה.

וכאשר שמעתי את קולי אומר כמה מלים, קראתי בתוך עינייך, כאילו היו אלה מלים מרגיעות: תראה תראה, הוא (הערבי? אז אולי עוד לא, בשבילך: הפלסטיני?) דומה לי. באותו היום ביטאתי בנוכחותך את השקפתי, שפלסטינים וישראלים לא יוכלו לחיות לתמיד מופרדים בעזרת גדרות תיל; שהארץ הפלסטינית המשותפת קטנה מדי כדי להישאר לאורך זמן מחולקת, קרועה לחתיכות.

אודה בפניך עתה, במה שמרתי בלבי במשך שנים: באותו היום אתה נבהלת, ואני ראיתי את זה. כן, כן, מבלי לרצות דחית מעליך את המלים "ארץ משותפת". עמוק בתוך עינייך ראיתי את הדחייה המוסתרת הזאת: עבורך לא יכלה הארץ המובטחת הזאת להיות משותפת, קל וחומר להיעשות. אבל כנראה החלטת, שאין זה הרגע הנכון לבטא דחייה זו במלים, כי לא אמרת דבר.

מאוחר יותר, הרבה שנים מאוחר יותר, הגבת באותו האופן בנסיבות שונות. ישבנו שנינו באולם ועידות, זה לצד זה, ועקבנו בעניין אחר הרצאה של ישראלי צעיר ואמיץ. הוא דיבר על מאבק משותף למען עתיד משותף. ראיתי, איך רעדה אמתך ושריריך נמתחו.

כעבור דקות מספר הותקף הישראלי על-ידי קיצוניים. נדקר בכל חלקי גופו, פצוע קשה, הוא ניצל ממוות כמו בנס.

עוד הודאה: באותו הרגע שראיתי את ניצוץ הלהב חשבתי לעצמי, שעל הישראלים להיות אמיצים יותר מאשר היהודים.

אני חש בזעמך כשאתה קורא מלים אלה. כן, יש לי האומץ לעשות הבחנה. אתה בטח חושב: זהירות, האויב מנסה לפלג את שורותינו, את שורות העם היהודי! בכל אופן, כשאני כותב "אמיץ" , אתה יודע היטב, שאני עושה זאת בלי שמץ של כוונה שלילית, מבלי ליצור קשר לאיזה עבר טרגי, כפי שפעם טענת כנגדי.

ואני מניח, שסיגלת לעצמך רפלקס מאז הריב האחרון שלנו, רפלקס של הגנה עצמית, של צב שנסוג לתוך שריונו בהישמע הסימן הראשון והעמום ביותר של איזו אזעקה. אין ספק, גם עלי זה מקובל, שהגנה עצמית זו טבעית לגמרי, כי פותחה במשותף. אני מבין אותה… אבל עוד אחזור על-כך, כמו שעוד יש בכוונתי להסביר לך מה אני מבין תחת המושג "עם יהודי".

אז אני דיברתי על אומץ, אותו הערך, שצריך לבלוט יותר אצל הישראלים. ואכן, אתה תודה בזה, דור הישראלים היורים בילדים פלסטינים לא מצטיינים באומץ. האין זה אותו הנוער, שחונך בשחצנות שנולדה מעליונות צבאית ושזוקפת קומתה על-ידי זלזול בערבים?…לא, לא, אינני מנסה להתגרות בך, רק רציתי לעורר את מצפונך. כשאתה שומע במשך עשרות שנים מפי הישראלים את הסיסמא "צריך לשבור לערבים את העצמות", כשלאחרונה עונש המלקות הופך להיות מדיניות מוצהרת, אינני סבור, שאתה יכול להתחמק מהמסקנה הבאה: הערבים, ליתר דיוק הפלסטינים, יהפכו בקרוב ל-Untermenschen[1] של חלק גדול מדעת הקהל בישראל. שמת לב, שלא אמרתי "של היהודים". למרות זאת אני משוכנע, שהיהודים מאבדים יותר ויותר את "נשמתם", אותו המצפון הכואב, אך הברור. למה? פשוט, כי דם הילדים שזרם על ידי החיילים הוא בלתי נסבל. ולמעשה התגובה היא הפוכה. להוציא מיעוט קטן, לא הרים המצפון היהודי את קולו, בזמן שהוא היה חייב להישמע רם וצלול, כדי לגרש את השדים שנתעוררו.

האמין לי, חברי, ואני פונה אליך בגילוי לב, ילדיכם הישראלים יהפכו במהרה לגידול ממאיר, שינגוס תחילה בשולי ה"אני" הקולקטיבי שלכם, עד שישביע את רעבונו במהותו, אם לא תתערבו מיד. אתם חייבים לנזוף בהם, וכאשר אני אומר לנזוף, אני מתכוון להצליף. מהר! לפני שיהיה מאוחר!

פצעי העם הפלסטיני עמוקים; ככל שעובר הזמן, כך יקשה עלינו לחבוש אותם.

פְעל מהר, אל תשתוק, זוז!

…..

[1] (מגרמנית) "בני-אדם נחותים" כל בני-אדם הלא-אריים הם Untermenschen לפי האידאולוגיה הנאצית.

לקבלת הטקסט המלא, נא לכתוב ל – abumidian@riseup.net

אברהים סוס נולד בשנת 1945 בירושלים, הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטאות שונות, סגן נשיא אוניברסיטת אל-קודס, היה נציג אש"ף בפריז ומילה תפקידים רבים אחרים באש"ף, באונסק"ו וב-ILO. כמו כן הוא פסנתרן, סופר ומשורר.