Skip to content

סתיו גרמני 2004

ביום ראשון, ה-19 בספטמבר 2004, הכניסו בוחרים (בעיקר הגברים) של שני המחוזות המזרח-גרמניים ברנדנבורג וזקסן שוב נאצים לפרלמנטים שלהם. בשבוע שלפני כן ובשבוע שלאחר מכן, זאת אומרת בין ראש השנה ויום כיפור, ב"ימים הנוראים",  נסעתי ברחבי גרמניה, יחד עם אווינו אוקטש מקניה, ויכולתי לקבל רושם על הארץ הזו, שאותה לא ביקרתי מאז ההשתלטות המהירה והגסה של הקפיטליזם המערבי על חלקה המזרחי.

הוזמנתי על-ידי "שרות השלום העולמי" ( www.wfd.de ) להעביר יחד עם אווינו מקניה סדנאות תיאטרון בבתי ספר תיכונים שונים,  בהנחה, ששנינו, על אף שאיננו מכירים, משתמשים בשיטות דומות, כדי להגיע למטרות דומות. ואכן: אומנם אנחנו עובדים קצת אחרת, ההשכלה שלנו שונה, אבל שנינו מסתובבים סביב "תיאטרון המדוכאים" של אוגוסטו בואל, והמטרה היא שינוי של הסביבה החברתית-פוליטית הקרובה שלנו. אני הוזמנתי בשם "נמשים"  ( www.mideastweb.org/nemashim ) אווינו בשם ה-ATP (Amani People’s Theater www.aptkenya.org ) בקניה, ארגון שמטפל באמצעות תיאטרון פורום בבעיות חברתיות כמו דיכוי נשים, נידוי נשאי AIDS , כריתת דגדגן אצל ילדות ועוד. הרעיון היה לשלוח אותנו בעיקר לבתי ספר, חוץ מ"פגישות עמיתים" שערכנו לרוב, שכמובן היו מעניינים גם כן. ככה, דרך העבודה בבתי הספר, קיבלתי רושם בלתי אמצעי על העולם, לתוכו גדלים תלמידות ותלמידים כיום בגרמניה, המערבית והמזרחית, העשירה והעניה, ה"גרמנית" וה"זרה". הוריהם הולדיו אותם לתוך עולם מחולק למערב ומזרח, חלוקה אותה ילדיהם לא יכולים לזכור עוד. אותם מרגיזים ומזיזים דברים אחרים.

בהמבורג עבדנו עם כיתת בגרות (בני 18). הסצנה הראשונה, אותה הם פיתחו והציגו, עסקה בגזענות של קבוצת נערים נגד נערה איראנית. ניסינו, על הבמה, לחקור, איפה התחיל הכל. הסצנה השניה עסקה ב"זוג מעורב", נער טורקי, שמציג את חברתו הרוסיה בפעם הראשונה בפני הוריו. המחזה מסתיים בתמונה ("פְריז"), איתו פתחתי עם הקבוצה את הסדנה: הנער הטורקי מרים את ידו, כדי להכות את חברתו הרוסיה. (כל הנושאים ופיתוחם בא כמובן מהתלמידים עצמם.) עכשיו, על הבמה, ועם כל הקהל, ניסינו לפתור את העימות בין השניים, שנבע מקנאה ומרקעים מציפיות תרבותיות שונות.  הקהל התבקש להתערב, אם בעצמו, או אם על-ידי הצעה, איך השניים יסיימו את הריב, אבל השחקן הראשי שיחק כל-כך טוב,  שכולם כנראה העדיפו להמשיך ולצפות במחזה, מאשר להתערב.

הסצנה השלישית בהמבורג עסקה במלחמה באפגניסטן בין אמריקאים ואפגנים. גם כאן ניסינו לעזור לתלמידים לפתור את העימות, מה שקצת קשה בלהט הקרבות ורק הראה, שלפעמים זה כבר מאורח מדי ואי-אפשר למנוע את שפיכות הדמים.  באחד מנסיונות הפיוס הגיב חייל אחד ל"מפייס": "אתה הומו או מה?"

המבורג הייתה מיוחדת עבורי, כי כמו שתל-אביב היא עירו של אבי, איפה שאבי נולד וגדל, כך המבורג היא עירה של אמי, איפה שהיא נולדה וממנה גורשה על-ידי הנאצים.

בדיזבורג עסקו התלמידים בשני דברים שונים.  דיזבורג היא אחד מהאזורים שכוחי האל והתקווה.  וזה אומר: שכוחי משקיעים ותעשיינים. אבטלה גואה בעיר, שבה עבדו מחצית האנשים בתעשייה, שהושמדה. או במלים של גלובליזציה: התעשייה הועברה ליבשת עם סיכויי הון גדולים יותר. במקרה הזה, טוענים אחדים, זה לא השתלם אפילו לבעלי ההון, כי הסתבר, עכשיו, כשזה כבר מאוחר מדי, שגלובליזצית הפלדה יקרה יותר עבור הקפיטליסט הגרמני.

את כל זאת רצו להעביר בני ה-14, רק בצורה אחרת קצת. הם יצרו תחילה פסל של אשה, שמכה גבר, ואז טענו אחרים, שזה הרי הפוך, וכשלא הצליחו הבנים והבנות להסכים, ביקשתי פסל על דיכוי מסוג אחר. אז הם יצרו פסל של מעביד, שפטר עובד. כמה תמים היה ההמשך לעבר פתרון הבעיה! הם התחננו ולחצו חזק חזק על בלוטות הדמע. אנחנו המבוגרים חשבנו, שזה פשוט מדי.

הסצנה השניה עסקה ב-mobbing : ה"אחר" הוצא אל מחוץ לחבר'ה, סבל תחילה מדחיפות ואחר-כך ממכות  ובעיטות. בדיון על הפתרון עסקנו בשאלה, האם יש להיעזר במבוגר (לדוגמא מורה) או לא. אחרי סוף הסדנא התברר הנער, ששיחק את ה"אחר", סבל מהבעיה הזו בדיוק.

אֶבֶּרסווַלדה היא עיירה מחוץ לברלין, במחוז ברנדנבורג. כפי שכתבתי תחילה, זכו הנאצים בכמה אחוזים רעים מידי גברים צעירים מובטלים, בעיקר. מאז "האיחוד", יותר נכון: הסיפוח, של מזרח גרמניה לתוך הכלכלה הגרמנית, נרמסו תעשייה, מוצרים, הישגים סוציאליים, ופשוט כל דבר, שאיכשהו מזכיר את העבר הנורא, ביסודיות, כך נדמה לי, שעולה על ה"ניקוי", שנעשה בגרמניה לפני 60 שנים. הגרמנים אהבו את הביטוי העברי, שהשתמשתי, כדי לתאר את מה נראה לי מתאים למה שקרה: הם שפכו את התינוק עם האמבטיה. התינוק, זה לדוגמא יום חינוך ארוך, חינוך חינם חובה מגיל שלוש, הכל דברים, שהיו מובנים מאליהם, ושעכשיו "ממציאים אותם" מחדש.

אל אֶבֶּרסווַלדה הגענו בבוקר שאחרי הבחירות.  ביישוב היפהפה הוכה למוות שבשנה שעברה טורקי צעיר, אך לא ידענו, כמה מתושבי העיירה נתנו לנאצים את קולם, ועוד פחות ידענו, מה המצב בעניין זה בבית הספר בו עבדנו. את זה אנחנו גם לא יודעים עכשיו, כי ויכוחים חריפים לא  קרו שם. (הוספה מאוחרת: בין 2000 ל-2009 התקיימה במדינת ברנדנבורג 69 הפגנות של הימין הקיצוני הנאו-נאצי. ברחבי גרמניה כולה בשלוש השנים לפני בואנו: 98 הפגנות אלפי משתתפים. בפוטסדם הפגינו מיד אחרי הסדנה שלנו שם [ראה למטה], באוקטובר, 350 נאו-נאצים.) אולי המרץ הכמעט היפר-אקטיבי של המורה האחראית שם הוא דווקא משתק את התלמידים, בכל אופן, זה היה הסיוט של כל מורה. הפעם הם עסקו בסצנה הראשונה, השד יודע למה, בזכויות יוצרים. (אני מודה, שיש לי בעיה עם הנושא: שייקספיר וברכט היו מהגנבים הגדולים ביותר בהיסטוריה…) הקהל לא הגיב.  סצנה אחרת עסקה באי-שוויון בין "מפורסמים" ל"אנשים רגילים", לדוגמא בעניין רשות להיכנס לדיסקו.  בסצנה שלישית כבר דובר על גזענות, והקהל הפשיר והחל להשתתף.  הטון הבולט – לא רק כאן, גם במקומות אחרים, גם אצל מבוגרים –  היה לא להתערב, להביט הצידה, להתעלם. תלמידה אחת מהקהל פתאום מצאה את עצמה באזור הסצנה והרגיעה את המתקוטטים, מבלי שרצתה לעשות כך תחילה.  מהמרחק הבטוח של הקהל היא לא ידעה, מה יש לעשות בנדון, אבל כשהסצנה התרחשה פחות משני מטרים ממנה, דיברו רגליה וידיה, וגם מצפונה. אומץ מתןך מצוקה. תמונה אנושית מאוד.

תחנה אחרונה במפגש עם תלמידים היה פוטְסְדם, גם זה בברנדנבורג, הפעם תיכון עיוני, הנוער בני 14. בלי קפה כבר ב-8 בכיתה, כולם מחכים במתח, מה אנחנו מביאים להם. אבל בלי קפה אני לא מתפקד. שתיתי אותו תוך כדי תרגילי החימום, ובמהרה היו שתי סצנות מוכנות, ועוד סצנה מהקבוצה, שאווינו עבדה איתם.  הפעם עסקה הסצנה הראשונה בעוני. עניים, עשירים, וביניהם : השוטר. תמונה מסורטטת בדיוק מפליא, מוצגת בחוכמה, הפתרון, שוב, אצל האנשים הצעירים האלה: קצת תמים. מנה מסויימת של תמימות היא לא חטא, לדעתי,  אבל לתמימות-יתר יש שני חסרונות עקריים: ראשית נעשים בצילה הפשעים הנוראים ביותר, ושנית יכולה תמימות גדולה מדי להתהפך עקב אכזבה ליאוש טוטלי, כמו שראיתי אצל בחורה בת 18 בהמבורג. היא נולדה למשפחה טוניסאית, מזדהה מאוד עם העניין הפלסטיני, התקשקשתי איתה בשמחה בערבית, והיא כה מרוקנת מכל תקווה, שהיא לא יכלה להאמין לנו, שאנחנו עושים את התיאטרון שלנו, כי אנחנו מאמינים בכך, שהחברה משתנה ושאנחנו יכולים לעזור להשתנות לכיוון הרצוי.  כמה תרמנו לכך, אווינו בקניה ואני בישראל, ושנינו בגרמניה, זה קשה להוכיח.

סדנה אחרונה העברנו בפסטיבל התיאטרון של ATTAC בעיר הַלֶה. ATTAC הוא ארגון אירפואי, שמפתח שיטות מאבק נגד הגלובליזציה, והוא החליט לבחון, איך התיאטרון יכול להועיל לכך. פה המשתתפים היו כבר מעל גיל 20, חלקם אפילו מעל 50, הרוב מהסביבה, אבל גם כאלה, שבאו מרחוק. עם פעילי ATTAC אלה הרשיתי לעצמי לעסוק במצבים, שעניינם המציאות הישראלית, בידיעה, שהם יידעו לתרגם את הבעיות למציאות שלהם. קראתי להם ידיעות מעיתונים ישראלים, שעניינם בעיקר ברמלה ובחיים המשותפים בין ערבים ויהודים, וכל שלישיה בחרה ידיעה כדי להעיר על-ידי סצנה מבויימת את הרקע לידיעה.  הסצנה הראושנה תיארה שלושה נערים, שצופים בנערים רוסיים דוקרים נער אחר ובורחים. בקהל היו אומנם נסיונות לעצור את האסון, אבל הסצנה בוימה כך, שהיה קשה לעצור את המתרחש. בסצנה השניה גורש איש ממקום מגוריו מקהות חושים בירוקראטית, ורק אמרו לו, שבכתובת שלו אין יותר בית. הפקידה הקרירה הוחלפה על-ידי הקהל, אבל הבית נהרס כבר. האיש עדיין לא ידע מה הלאה. מבלי לעזור לאיש, עברתי לסצנה השלישית. פה הבית עוד לא נהרס. שתי נשים ניסו לקבל אישור בניה עבור בית שנבנה כבר מזמן. הם שמעו שהעירייה מתכוונת לשלוח להם צו הריסה. שוב היתה הבעיה בסצנה הקהות הבירוקראטית.  בחור צעיר בקהל החליף את אחת הנשים וניצח את הפקידה בנשק שלה עצמה: בשנינות ובלשון חריפה הוא איים על הפקידה, שהיא תאבד את מקום עבודתה, אם היא לא תיתן את האישור, כי יש לו קשרים עם הבוס שלה. הקהל התלהב, ואני שיבחתי את המשחק, שהיה משכנע מאוד, אבל גם הערתי,  שזאת אומנם פרקטיקה מקובלת ("פרוטקציה"), אבל לא רק שזה לא פתרון פוליטי, אלא גם מקבע את המבנה הפטריארכלי של הקהילה, כי עכשיו כולם יהיו תלויים בשייח' הזה, שיש לו הקשרים האלה, מצב, שהממסד הישראלי אוהב לנצל. כמו שציפיתי, הגרמנים הבינו היטב את המצב, בגרמניה זה אולי לא שייח'ים, אבל שיטת "הקשרים" היא אוניברסלית ונלמדת ומופעלת ברמות השלטוניות הגבוהות ביותר, בכל העולם. שוב התברר, כמו בסצנות האחרות בהַלֶה וכמו בכל הסצנות האחרות, עליהם סיפתרתי כאן, שרק הסולדריות של המדוכאים יכולה להוביל לשינוי התנאים הבסיסיים.

אווינו המשיכה להוביל את הסדנא, והיא העבירה אותנו עם סיפור מקניה, מסופר-משוחק בוירטואוזיות לסביבה אחרת.

הלילה כבר ירד, יום כיפור החל, ולמחרת חזרנו לברלין. זה היה, דווקא בגרמניה, יום כיפור של קירוב לבבות, ובו-זמנית של הכרת הפער. מצד אחד התאהבתי בברלין, והגרמנים היו נחמדים מאוד (לא פגשתי את כולם…). ומצד שני הגרמנים לא מבינים, שחיים סבן, קפיטליסט אמריקאי-ישראלי, שקנה לאחרונה רשת טלוויזיה ענקית בגרמניה במטרה המוצהרת, להשפיע על התקשורת על הגרמנית לטובת ישראל, ושהתגאה בזה, שהוא קיבל דיווח על סגירת העיסקה בעת ביקור במחנה השמדה, הוא סמל להון מונופוליסטי מטורף והרסני, אבל מי שמעז לומר זאת ברדיו הגרמני, הוא אינו אנטישמי בגלל זה. אבל בטח מבינים זאת "הגרמנים", הם רק מרכינים ראש, חסרי אונים, כמוני, שמרכין ראש, חסר אונים, כאשר אני מקבל את תלוש המשכורת ורואה, איך לקחו לי החודש שוב יותר מאלף שקל עבור המלחמה, ההתנחלויות, הגדר והמסיתים הדתיים. בבית הכנסת לא ביקרתי ביום כיפור, רק שמעתי מרחוק, איך ננעלו שערי הרחמים והסתיימו הימים הנוראים.

הם לא היו נוראים בשבילי.

אורי שני, אוקטובר 2004

//

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: