תייסיר ותום

מאת: אורי שני

הדמויות אינן פרי דמיונו של המחבר.

הנפשות הפועלות:

תום – בת 23

תייסיר – אסיר משוחרר, בן 27

זמן: 2010, סתיו, השעה שלוש לפנות בוקר

מקום: ספסל בגינה ציבורית, לונדון

על הבמה ספסל, על הספסל דמות, מכוסה בשמיכה, יד אחת בולטת החוצה, ואולי גם קצות הרגליים. הבמה מוארת באור ירח קלוש. הצבע השולט צריך להיות ירוק. כשמתחילה ההצגה, מתכסה הבמה בערפל סמיך. אחרי שהוא מתפזר קצת, מבחינים בדמות נוספת, שנכנסה בינתיים, לבושה בלבן, עומדת בקצה במה ומביטה בדמות הישנה. ליד ראשה של הדמות הישנה, מונחת עתה על הספסל מצלמה עם עדשה די ארוכה.

לאחר כעשר שניות מתעורר תייסיר בבהלה. הערפל ממשיך להתפזר לאט לאט. במהלך כל הסצנה מוארת הבמה יותר ויותר. תייסיר לא מבחין בתום ולא במצלמה, אבל הוא מחפש משהו, מתכסה בשמיכה.

תייסיר: (מבחין בתום) אה! לא הבחנתי בך.

תום: (מביטה לאחור, כאילו תייסיר דיבר אל מישהו מאחורי גבה. השפתיים עושות צורה של "מ", אבל לבסוף היא לא אומרת דבר.)

תייסיר: את! את!

תום: (מצביעה על עצמה. בפניה הבעה של שאלה)

תייסיר: את אילמת?

תום: אתה שומע אותי?

תייסיר: אני לא חירש. – (הוא מחפש, תוך כדי דיבור, בכיסיו) את רוצה לשבת? (פתאום הוא מבחין במצלמה, נעצר בתנועתו.)

תום: (במבוכה) זה, שלי. אני שמתי את זה פה.

תייסיר: (בחשדנות) כמה זמן את כבר פה?

תום: רק עכשיו. אני מחפשת מישהו. אבל זה לא אתה.

תייסיר: את לא יודעת את הפנים שלו?

תום: אתה יכול לדבר ערבית, אם אתה רוצה.

תייסיר: בלונדון אני מעדיף לדבר אנגלית. תיכף יבוא איזה לונדון בובי וייקח אותי למעצר.

תום: (צוחקת) אתה צודק.

תייסיר: אבל מאיפה את יודעת ערבית?

תום: הייתי בפלסטין, לפני ש-

תייסיר: אה באמת? (שתיקה. תייסיר מוציא קופסת סיגריות, מציע בשתיקה לתום, זו לא מגיבה, תייסיר מדליק לעצמו.) מה עשית שמה?

תום: הייתי חברה ב-ISM.

תייסיר: טוב, נהיה לי קר. אני הולך.

תום: אהם… אתה מוכן אולי לצלם אותי?

תייסיר: מה?

תום: איך קוראים לך?

תייסיר: תייסיר. תייסיר אל-היב.

תום: אתה יודע, איך משתמשים במצלמה?

תייסיר: לא, למעשה לא.

תום: כתייר בלונדון אתה לא מסתובב עם מצלמה, לעשות תמונות ולהראות למשפחה.

תייסיר: אני לא ממש תייר.

תום: (מהנהנת כמבינה) ממ – מהגר.

תייסיר: לא, לא אני לא בורח משום דבר. מה פתאום. אני ישראלי, יש לי אזרחות ישראלית.

תום: ישראלי? אתה מתכוון פלסטיני?

תייסיר: (בהדגשה) לא, ישראלי. – אז איך משתמשים בזה?

תום: (מסובבת ראשה כמחפשת פריים מתאים. מצביעה לעבר אולם התיאטרון) צלם את זה. (מרוצה מאוד)

תייסיר: (מביט בקהל) למה?

תום: ל-מזכרת…

תייסיר: (מביט דרך העינית) איפה ללחוץ?

תום: הכפתור השחור הגדול למעלה.

תייסיר: (מביט לעבר תום) את רוצה להיכנס לתמונה?

תום: (צוחקת קלות) לא, לא. (תייסיר מצלם.) תעשה כמה. (תייסיר ממשיך. הוא אמור להיות כמה שיותר קרוב לפני האנשים היושבים בקהל. אחרי כמה צילומים של תייסיר) ערבי ישראלי הוא לא פלסטיני?

תייסיר: (מפסיק מיד לצלם. מניח את המצלמה שוב על הספסל ומתיישב על הספסל) קודם כל אני בדואי. משבט אל-היב. בגליל התחתון. כל היתר לא חשוב.

תום: (מבלי להתקרב אליו) אתה אדם מיוחד, אתה יודע?

תייסיר: (הבעה מעורבת מפליאה, מילד-שהחמיאו-לו ומממזרות) מיוחד? למה?

תום: אני עוד לא יכולה לומר לך, אבל אני יודעת.

תייסיר: מה עשית שם עם יפיי הנפש מה-ISM? המלאכים האלה שמגנים על הפלסטינים! צילמת ילדי פליטים?

תום: גם. צילמתי הרבה דברים.

תייסיר: כל הזמן את מסתובבת עם המצלמה?

תום: עכשיו כן.

תייסיר: תשמעי, אני רוצה לספר לך משהו. כן, יש לי דרכון ישראלי, אני לא בורח מהחוק (צוחק. מרצין), אבי בורח מהשבט שלי. אני צריך לחזור, ואני לא רוצה. אולי את יכולה לעזור לי?

תום: לא, אני לא יכולה. אין לי אפילו כסף לתת לך.

תייסיר: חבל, שאין לי את צבע העור שלך, הייתי מסתדר יותר בקלות.

תום: גם אני חשבתי פעם, שצבע העור שלי מגן עלי.

תייסיר: לא סיפור, אני אסתדר. אנשי אל-היב מסתדרים תמיד. את מכירה את הסיפור על השייך משבט אל-היב והמושל מעכו? לא? אני אספר לך, בערבית. – שבט אל-היב היה ידוע כשבט שהיה תוקף שבטים אחרים והיו נגרמים נזקים ואבידות. בגלל זה היו שבטים אחרים מתלוננים לשליט העותמאני אשר ישב בזמנו בעכו. בעקבות התלונות הזמין השליט העותמאני את שייך השבט ונכבדיו אליו. התייצבו השייך והמלווים בחצר השליט העותמאני בעכו, והשייך לקח לו אחד המשרתים שלו והלבישו בגדים חדשים ונאים ואמר לו: " אם ישאלו מי השייך, אתה תקום ותאמר: 'אנוכי'", והמשרת עשה כן. ציווה השליט על חייליו לקחת את ה"שייך" למקום בלתי ידוע ושם הרגו אותו וחתכו אותו ובישלו את בשרו והגישו אותו לחבריו למאכל. אז אמר להם השליט העותמאני: "אתם יודעים מה זה?" אמרו: "לא." אמר להם: "זה בשרו של השייך שלכם.", וציווה עליהם לאכול אותו. לא ידעו הנכבדים מה לעשות, ואז אמר להם השייך האמיתי: "רק הגברים אוכלים את בשר הגברים."

תום: תראה, אם אתה רוצה לאכול אותי, זה לא כל-כך מעשי וזה לא ישביע אותך. אני רק רוח.

תייסיר: (צוחק) לא, אני לא רוצה לאכול אותך. מקסימום (והוא מרמז ומתקרב) ככה קצת – לנגוס, לנשנש….

תום: גם את זה אתה לא יכול לעשות עם רוח.

תייסיר: (נרתע פתאום) מ-מה? מה זאת אומרת?

תום: אני לא יודעת, איך אומרים את זה, כי מעולם לא הסברתי את זה לבן-אנוש, אבל אני שד. רוח. ג'ינה.

תייסיר: (נתקף פאניקה. מתכסה בשמיכה, רועד) אללה אכבר. אללה אכבר. אללה אכבר. אללה אכבר. אללה אכבר. אללה אכבר. (מדי פעם מציץ.)

תום: אל תפחד. אני לא רוח רעה. אני לבנה, נכון? רוח רעה היא שחורה. כמוך.

תייסיר: את צוחקת עלי. זה סימן, שאת רוח רעה, אל-שייטן. איבליס.

תום: לא, לא.

תייסיר: עזאזל. עלוקה. אללה אכבר. אללה אכבר. הייתי צריך לדעת. דמדומי בוקר. זה הזמן, שעוזבים מלאכי הלילה, ועוד לא הגיעו מלאכי היום.

תום: צר לי לומר לך, אבל החוקים הפלסטיניים של השדים והרוחות לא תופסים עלי, כי אני אנגלי. זאת אומרת אנגליה. רוח אנגליה.

תייסיר: (נרגע קצת) כמו הרוח של המלט.

תום: דווקא המלט היה דני.

תייסיר: זה מהסמים הדפוקים האלה. אני צריך ללכת לישון, והכל יהיה בסדר.

תום: תשמע, אני אמרתי לך, שאתה אדם מיוחד. אתה נראה לי בדואי חזק ואמיץ, ויש בך משהו מיוחד. אתה האדם הראשון החי, שרואה אותי.

תייסיר: עזבי, אני לא בקטע. את מפנטזת על איזה דאהר אל-עומר מהמאה ה-18, ששלט 50 שנה עד גיל 85, מלבנון ועד אל-עריש. שליט בדואי, שאיחד מוסלמים, נוצרים ויהודים, והתנגד לשלטון העותמאני ונלחם בו. היו כאלה פעם. זה לא אני. אני הייתי חייל ישראלי קטן, בורג פשוט. שום דבר מיוחד.

תום: אז למה אתה האדם הראשון שמבחין בי?

תייסיר: מה אני יודע? עזבי אותי. אני הולך לישון. (הוא מתכוון לשכב, מבחין שוב במצלמה. ) מה זה הקטע הזה של המצלמה?

תום: זה מין שעשוע כזה. אני מניחה את המצלמה, אנשים מצלמים, אני לוקחת את המצלמה. הצילום היה החיים שלי.

תייסיר: טוב, לא חשוב. לא רוצה לשמוע על החיים שלך. (נשכב.)

תום: אתה אמרת, שהיית בצבא הישראלי, נכון?

תייסיר: כן.

תום: אני אמרתי לך, שאני מחפשת מישהו. אני רוצה לדעת, אם אתה יכול לעזור לי.

תייסיר: תשמעי, אם את פיה טובה, אז תני לי לישון ותגרשי מכאן כל מי שעשוי להפריע לי.

תום: לא, אין לי אפשרות להיות הפיה הטובה שלך, במובן הזה, כי ראית אותי.

תייסיר: אז מה את שווה?

תום: אני יכולה לומר לך את האמת על עצמך, אם תספר לי קצת יותר. אמרתי לך כבר, אתה צריך להיות מיוחד במינך, אם ראית אותי.

תייסיר: מה מיוחד, מה. סתם חייל, ואחר כך ישבתי בכלא כמה שנים. זה מיוחד?

תום: אולי. למה ישבת בכלא?

תייסיר: כי אני בדואי.

תום: אמרתי תמיד, שישראל היא מדינה גזענית.

תייסיר: אילו הייתי יהודי, לא הייתי יושב אפילו יום אחד.

תום: סתם שמו אותך בכלא?

תייסיר: תשמעי, זאת מלחמה. אנשים מתים. ככה זה במלחמה. בשנים האחרונות מתו אלפיים, אולי שלושת אלפים פלסטינים, שלא היו חמושים, מתוכם יותר מאלף ילדים. זה מלחמה. אבל בכלא הייתי היחידי, שישב על זה. בגלל אחד. כי אני בדואי. מה עם כל האחרים? למה האחרים לא יושבים בכלא?

תום: (שעד כה לא זזה הרבה, מתקרבת פתאום לספסל, לוקחת את המצלמה ופונה לצאת) טוב, אני צריכה ללכת.

תייסיר: רגע, מה – את אמרת, שתגידי לי משהו.

תום: אני כנראה טעיתי.

תייסיר: תראי, אני לא יודע מי את, ובשביל מה את מספרת לי סיפורי פיות. אבל אני אומר לך, שדפקו אותי. אני שוכב פה על הספסל, כי אין לי יותר לאן ללכת. אני הולך לפה (מצביע לכיוונה) – לונדון בובי. אני הולך לפה (מצביע לכיוון הנגדי) – המשפחה שלי, השבט שלי. אני הולך לפה (מצביע קדימה לעבר הקהל) – היהודים עם המדינה שלהם. אז אני נשאר פה, עם השמיכה הזאת.

תום: זאת הבחירה שלך.

תייסיר: מה בחירה? איזו בחירה? אף פעם לא הייתה לי בחירה. כן, אני יכול לבחור אם אני ישן על הצד הזה, או על הצד הזה. כשהייתי ילד, אפילו את זה לא יכולתי לבחור.

תום: אני חושבת שלאדם תמיד יש אפשרות לבחור, והפילוסוף ויקטור פרנקל הראה שגם במצבים שבהם נראה לאדם כי נשלל ממנו חופש הבחירה לחלוטין, לדוגמא בהליכה אל המוות במחנות ריכוז, גם אז הוא הוכיח את קיומו של חופש הבחירה.

תייסיר: אני לא מבין את האנגלית שלך, את בטח למדת בבית ספר של מיוחסים. אבא שלך עורך דין ושילם עבורך שכר לימוד של אלפי פאונד בשנה.

תום: זה נכון! אני אמרתי לך, שאתה אדם מיוחד.

תייסיר: לא צריך להיות מיוחד, כדי להבין את זה.

תום: אז תראה, באמת לא צריך להיות מיוחד, כדי להבין את מה שאמרתי: גם ברגעים הכי קיצוניים יש חופש בחירה. אני בחרתי, למעשה, במותי, אם-כי, אולי, לא בצורה ממש מודעת.

תייסיר: אז אין כאן חופש בחירה, אם זה לא מודע. אני לחצתי על ההדק, במצב של לחץ, בלבול, פחד. לא ישבתי בכורסה או באוניברסיטה ושאלתי את עצמי, אם אני רוצה לעשות את זה או לא. הייתי חייב. לא שאלתי את עצמי שאלות.

תום: זאת התחמקות. אם אתה רוצה להבין את עצמך, אתה צריך להבין למה עשית את זה. למה אתה שוכב כאן על הספסל, בלונדון, באמצע הלילה, עטוף בשמיכה? אתה בחרת לירות, אני בחרתי למות.

תייסיר: אני לא בחרתי בשום דבר.

תום: לא היית צריך להתגייס מלכתחילה. בדואים מתנדבים לצבא, לא מגייסים אותם.

תייסיר: גם כן בחירה. איזו בחירה יש לי? להיות מובטל כמעט בטוח? בלי מקצוע? להיות נטל על המשפחה? כולם אצלנו מתגייסים. מאז ומתמיד. עוד לפני קום המדינה. שיתפנו פעולה עם הפלמ"ח, עם יגאל אלון, גירשנו ערבים יחד עם הפלמ"ח.

תום: אני לא מבינה, למה אתה כל-כך גאה בזה. אבל אתה רואה, זה סימן ברור של חופש בחירה. גם זה, שאתה מספר את זה, שזה חלק מהסיפור שלך.

תייסיר: (ממשיך, לא מגיב) ומה קיבלנו? פאק! רק דופקים אותנו כל הזמן. בהתחלה, כשהייתי בכלא, לפני שאריק שרון יצא מעזה, הפלסטינים עשו שם איזו מנהרה. חמישה חברים שלי נהרגו. כולם ערבים. בכוונה שלחו את היחידה שלי, כי ידעו, שהם הולכים למות שם.

תום: העקביות של הגזענות הישראלית משחררת אותך מלהביט על המציאות ולהכריע הכרעות חופשיות.

תייסיר: טוב, תעזבי, אני לא מבין את המלים האלה. מה שבטוח, לך היה את כל הבחירות שבעולם, יכולת ללמוד פה, ללמוד שם, להתחתן עם זה או עם זה. ויכולת לבחור למות. יופי לך.

תום: אני לא התאבדתי.

תייסיר: אבל אמרת קודם –

תום: לא.

תייסיר: טוב. ("מה אכפת לי בכלל.")

תום: (אחרי הסערה, שתקפה אותה, היא נרגעה עתה) אני לא התאבדתי. נרצחתי. ועד לפני כמה שניות אני חיפשתי – כנראה חיפשתי משהו כמו נקמה. וחשבתי שאתה אולי תנקום את מותי.

תייסיר: אז אני בכל זאת המלט, הה?

תום: אבל אין לזה טעם. איזה מין מלאך אני אהיה, או פיה?

תייסיר: אם את נרצחת, צריך לנקום את מותך. זה ברור. ואני מוכן לעשות את זה. כבר ממילא אין לי מה להפסיד. אין לי לאן ללכת. מה אכפת לי.

תום: עוד פעם אתה מתחיל עם זה. אתה לא חייב לעשות שום דבר. אני לא רוצה, שתנקום אותי.

תייסיר: אבל חייבים. אחרת תמשיכי להציק ככה לאזרחים תמימים באמצע הלילה.

תום: לא, תשמע. אני נרצחתי. אבל יכולתי גם לא להירצח. אני בחרתי באותו הרגע להיות בקו האש. אני רוצה שתבין, שהלחיצה שלך על ההדק, וההתגייסות שלך לצבא הישראלי, ואפילו הישיבה שלך בכלא, אלה כולם בחירות שלך.

תייסיר: תשמעי, אני הייתי שייך לגדוד הסיור המדברי. זו היחידה הכי דפוקה בצה"ל. שמו אותנו בקו יותר זמן מכל יחידה אחרת. שנתיים הייתי בקו. שנתיים! עם משמעת כמו בטירונות. וכל הזמן אמרו, יורים על מה שזז. לא צריך אישור לירי. מה אני הבנתי, מה אני ידעתי. ברור, יכולתי לא ללחוץ על ההדק, יכולתי לא לרחוץ פנים בבוקר, יכולתי לא ללכת לבית ספר, כחחח – "בית ספר". אילו היית לומדת בבית ספר כזה אפילו שבוע אחד, היית מדברת אחרת. את יודעת איזה מכות רצח קיבלתי, לא בגלל שלא הלכתי לבית ספר, אלא כי המורה חשב, בטעות, שאני זרקתי עליו כדור נייר!!?! חופש בחירה. זה המצאה שלכם העשירים.

תום: חופש הוא אפשרות לשינוי. לעשירים אין עניין בשינוי. הם רוצים להשאיר הכל כמו שהוא.

תייסיר: איזו מין עשירה את. מדברת על עצמך בגוף שלישי. בעצם זה די מקובל אצלכם.

תום: אני לא שייכת למעמד הזה. אני עזבתי את אנגליה ונסעתי למצרים, לירדן, לבגדאד ולרפיח, כי לא רציתי להשתייך למעמד הזה.

תייסיר: בשביל מה? מה רע בעשיר?

תום: (בהתרגשות גדולה מאוד) בשביל לעזור לאנשים כמוך, לפתוח להם את העיניים, שיש אפשרות אחרת. (נרגעת) עזוב, הנסיבות הובילו אותך לאן שהובילו. וגם אותי. אולי ניפגש בפעם אחרת. עוד מעט יבואו אנשים, וייראו אותך מדבר לאוויר.

תייסיר: את אמרת, שהיית ברפיח?

תום: כן, עזוב.

תייסיר: לא, לא. מתי זה היה?

תום: עזוב.

תייסיר: (בקול רם ובתקיפות) איך קוראים לך?

תום: (שהיה ארוכה.) קוראים לי תום הורנדל. ואתה רצחת אותי.

תייסיר: (אחרי שהיה נוספת, צוחק) מצחיק ביותר. (שולף קופסת סיגריות, מגיש) רוצה סיגריה, מלאך שלי. (מעשן בעצמו)

תום: אתה בטח חושב, זה איזה מחזה מרהיב עם מסכות, תיכף אני אוריד אותה, ובעוד חמש דקות אני אוריד עוד מסכה. אחד הדברים שגיליתי אחרי המוות, שלא הייתי מסוגלת לדמיין בכלל, כשעוד הייתי בחיים, שבתור מלאך אני אהיה אשה. (לתייסיר נופלת הסיגריה מהפה. הוא מיד מרים אותה, מנקה קצת ומחזיר אותה לפה. אחר-כך הוא משפשף את העיניים, אחר-כך צובט את עצמו חזק.) הגעתי מבגדאד לרפח בתחילת אפריל 2003. כעבור חמישה ימים, ביום שישי אחר הצהריים יריתם על קבוצת ילדים ששיחקה ליד המוצב שלכם. אני קפצתי להציל ילדה בת חמש, ואתה יריתי לי בראש. (שתיקה.) יכולתי לא להציל את הילדה. יכולתי לא לנסוע לרפח. גם אתה. (שתיקה.)

(הבמה שוב מתמלאת ערפל, במהירות. במשך כל המערכה עלה הבוקר לאט לאט ונשמע ציוץ ציפורים. עדיין אין אור מלא. תייסיר מזנק פתאום, אחרי שהיה ארוכה מאוד, לעברה של תום, אבל זו נסוגה אל מחוץ לקלעים, תייסיר עוקב אחריה לשם. מבחוץ בוקעים קולות לא ברורים. אחרי זה הוא חוזר, יכול להיות שמפאת הערפל לא רואים זאת בכלל. כשהערפל מתפזר, הבמה מוארת כבר לגמרי, נשמעים קולות של בוקר עירוני, תייסיר שרוע על הספסל, מכוסה בשמיכה, ידו האחת משתלשלת החוצה, בדיוק כמו בהתחלה. אור יורד לאט.)

.

סוף המערכה הראשונה.

לקבלת המחזה השלם, נא לכתוב ל – abumidian@riseup.net

//

//