לפטר את המורה!

מאת: לוץ היבנר   תרגום: אורי שני

.

דמויות:

המורה: זבינה מילר (בת 44), במקור מ-Wismar, מורה לכיתות א-ו

.

ההורים:

פטריק ייסקוב Patrick Jeskow (41), במקור מוופרטאל, מהנדס

מרינה ייסקוב Marina Jeskow  (40), במקור מקלן, מתרגמת

קטייה גרבובסקי, Katja Grabowski (35), במקור מגרליץ, מנהלת פרויקטים חינוכיים במוזיאונים

ג'סיקה הופל Jessica Hoefel (38), במקור ממנהיים, פקידה

וולף היידר Wolf Heider  (40), במקור מארפורט, טכנאי לשעבר, עכשיו מובטל

.

למחזה זה חשוב ציון עיר המקור של כל אחד: וויזמאר, ארפורט וגרליץ הן ערים במזרח גרמניה לשעבר, עם תפיסות חינוכיות שונות. ג'סיקה, מרינה ופטריק גדלו במערב, במערכת חינוך הישגית, קפיטליסטית.

מקום: חדר הכיתה של כיתה ד' בבית הספר על שם Kaethe Niederkirchner. קתה נידרקירכנר היתה לוחמת אנטי-נאצית קומוניסטית, נרצחה בשנת 1944 במחנה ריכוז רבנסברוק. עד שנות התשעים היו כמה וכמה בתי ספר שנקראו על שמה. כיום (2013) לכולם שמות אחרים.

זמן: באמצע שנת הלימודים, כלומר סתיו

.

"אומנם נאמר כבר הכל, אבל לא על-ידי כולם." קארל וולנטין

"החיים מתחילים,כשהכלב מת והילדים עזבו את הבית." פתגם גרמני

 .

בכורה עולמית: 22 בינואר 2010, דרזדן. מאז המחזה משוחק בהרבה תיאטראות ברחבי גרמניה.

 .

 .

ההורים החליטו לזמן את המורה זבינה מילר לשיחה, כי הישגי הילדים נמוכים מדי. הם מודאגים, כי הם רוצים שילדיהם יעלו לגימנאזיום (אפשר להקביל את זה להקבצה א', אבל ההבדלים הרבה יותר חריפים.) המורה לא נשארת חייבת. לא בכדי היא מלמדת כבר 19 שנים.

במהלך השיחה איתה מתלהטים הרוחות, והמורה יוצאת. אבל היא השאירה את התיק שלה. כלומר היא תחזור. עכשיו שלושה מההורים יוצאים לחפש אותה, שניים נשארים: קטיה וולף.

.

תמונה רביעית

.

[וולף מתחיל ללכת הלוך ושוב, אחרי זה הוא לוקח כיסא קטן של ילד.]

וולף: אני גם יכול לשבת במסדרון, אם את רוצה.

קטיה: לא.

וולף: אם זה לא נעים לך, להיות איתי לבד לכמה דקות.

קטיה: לא.

וולף: הרי לא נשארתי כאן, כדי לעורר כאן מהומה. את הרי מכירה אותי. אני קיבלתי את זה, הבנתי, שזה לא מתאים לך יותר. אני לא בהמה, אני לא סתום, ניסיתי להתמודד עם זה, לראות את הדברים מהזווית שלך, וקיוויתי שאת תחושי בזה. אני התמודדתי עם זה בצורה בוגרת. אין שום סיבה, לעבור למדרכה השנייה, כשאנחנו נתקלים זה בזה.

קטיה: לא.

וולף: למרות שהיו לי כל הסיבות להיפגע. לא לכעוס, להיפגע. כי בכל זאת היה לי הרושם, שיש כאן משהו יותר בינינו. שהיה. לפחות במידה הזאת, שהיה ראוי להקדיש לזה יותר מאשר איזה מייל קצר. בלי סיבה. סתם. זה בכל זאת די פוגע.

קטיה: מה אני יודעת, אולי אשתך קוראת את המיילים שלך.

וולף: נו באמת, אם באמת היית רוצה לומר לי את זה בצורה נחמדה, היו לך אפשרויות, לומר לי קצת יותר, קצת פירוט, קצת הסברים, סיבות, לא בקור רוח כזה, נגמר, זהו.

קטיה: סליחה?

וולף: אחרי כל מה שהיה. היה אפשר לגמור את זה אחרת.

קטיה: אז עכשיו אתה בכל זאת בא בטענות.

וולף: אני רק מציין. אני מקבל את זה. לא רדפתי אחרייך, לא ניסיתי לשנות את דעתך.

קטיה: תודה. זה גם לא היה עוזר.

וולף: אני מבין, שזה היה קשה. בייחוד לקראת הסוף. אבל זה היה יכול ללכת גם בלי הילדים, אם היינו רוצים.

קטיה: אבל לא רציתי.

וולף: אני יודע. אבל זו לא אשמתי, שהילדים לא הסתדרו ביניהם.

קטיה: לא אמרתי את זה.

וולף: זה היה פריץ, שהוריד לז'נין סטירה, ולא להיפך, ואם היינו רוצים…

קטיה: כלומר אני, אתה מתכוון.

וולף: נכון, את, אם את היית רוצה, היינו מוצאים דרך, שהילדים ייסתדרו. לא צריך תמיד ללכת לפי מצבי הרוח של הילד שלך.

קטיה: וולף, הילדים לא הסתדרו מאז ומתמיד, פריץ לא הבין אף פעם, למה הוא צריך לעשות שיעורי בית עם ז'נין, הוא לא סובל בנות, וזה רגיל לגמרי בגיל הזה, וגם ז'נין לא אהבה להיות אצלנו כל הזמן. הם שנאו זה את זה, ואנחנו יכולים לשמוח שהם לא הבינו כלום. מספיק הזעתי ונלחצתי, שהם יחשדו במשהו. גם אותך, דרך אגב, פריץ לא סובל.

וולף: שלא ייסבול אותי. אבל ילד צריך לקבל את זה, שלאמא יש חבר.

קטיה: כן, אבל לא אתה! ואיך בדיוק היית מסביר את זה לז'נין, אם היא הייתה מרגישה משהו?

וולף: זה לא עניינה. זה החיים שלי. והיא לא הרגישה. והיידרון גם לא, היא אפילו אמרה, שהיא שמחה, שאני לא כל הזמן מסתובב בבית.וחוץ מזה, זה לא צריך לעניין אותך, אני הייתי מסתדר. אנחנו מדברים כאן עלינו, לא על הילדים.

קטיה: וולף, בבקשה, זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר לך, זה לא שייך לילדים. פשוט אין לי כוח לזה. אני זקנה מדי לרומן על המושב האחורי של אופל אסטרה ועל איזה ספה, זה יותר מדי מאמץ, אני כבר לא בגיל הזה, ששוכבים בגן הציבורי מאחורי איזה שיח או מתנשקים בקולנוע.

וולף: אבל לא תפסו אותנו.

קטיה: אבל זה לא נוח, אני כבר לא בת שש-עשרה, זה היה הכל יותר מדי בשבילי.

וולף: מצטער, שלא יכולתי להציע יותר.

קטיה: לא בזה מדובר. אתה נשוי, ואני נשבעתי שלא אתחיל שוב משהו עם גבר נשוי, זה פשוט מסובך מדי.

וולף: אני לא יכול לעזוב את היידרון.

קטיה: אתה גם לא צריך.

וולף: אז מה הבעיה? מה לא עשיתי בסדר?

קטיה: כלום! אתה נשוי עם ילד, וזה פשוט לא הולך.

וולף: למה לא, לאנשים נשואים אחרים יש גם רומנים. אז איך הם עושים את זה?

קטיה: מאיפה לי לדעת? איזה מין שאלה דבילית?

וולף: אני חשבתי, שהיחסים בינינו, זה משהו חזק ורומנטי, ועכשיו את אומרת לי, זה לא נוח וחונק.

קטיה: אתה חונק, זאת הבעיה. אם נפגשים לפעמים, כשזה מתאים, בסדר, אבל אתה כל הזמן מקנא, כל הזמן השאלות האלה, מה אני עושה, כשאתה לא פה, והאם מישהו בא אלי. אתה כבר התעצבנת אם דיברתי עם גבר אחר, אם באו חברים, ופעם אחת עקבת אחריי.

וולף: במקרה הייתי באותו בית קפה.

קטיה: ואתה התקשרת יותר מדי, היית לא זהיר בפני הילדים. וגם ניסית לחנך את פריץ.

וולף: כשילד לא אומר שלום, כשאתה נכנס, זה מעצבן אותי. וכדאי מאוד, שאיזה גבר יאמר לו את זה.

קטיה: אבל לא אתה.

וולף: אז מי?

קטיה: מישהו שאמור לעשות את זה. כלומר – לא אתה.

וולף: עוד לא שמעתי סיבה אחת, למה לא אני.

קטיה: אז אני מצטערת.

[שתיקה]

וולף: לפחות נהנית לשכב איתי?

קטיה: הכי טוב שלא תגיד יותר כלום. תאמין לי, זה עדיף.

[שתיקה. וולף מתחיל לשיר "LOGICAL SONG " של סופרטרמפ. קטיה נותנת לזה קצת, ואז:]

קטיה: זה חייב להיות?

וולף: אני יודע, גם לשיר אני לא יודע. לא אכפת לי.

[וולף ממשיך לשיר. קטיה ניגשת אליו, מלטפת לו את השיער. וולף מפסיק לשיר, קם ולובש את הז'קט.]

וולף: אני הולך עכשיו. הייתי צריך ללכת כבר קודם. אני הולך להיידרון, יש לה איזו מסיבה של העבודה. שם לפחות אף אחד לא אומר לי, שאני דביל. אף אחד שם לא מדבר איתי, כי אני לא מצחיק. הם בכל זאת חושבים שאני דביל, אבל הם לפחות לא אומרים לי את זה. זה לגמרי מספיק בשביל סוף הערב, לשתות איזו בירה, לנפנף לרוקדים. עשרים שנה טכנאי, ואני יושב פה, ונותן שייחרבנו עלי.

קטיה: אם אתה כל-כך מרחם על עצמך, אז באמת עדיף שתלך. לפחות תגיד לג'סיקה, כל הערב הזה היה רעיון שלך.

וולף: איתה אני לא מדבר יותר. לא שמעת מה שהיא אמרה לי? היא מתנהגת אלי כמו אל איזה משוגע. מבחינתה כל מה שאני עושה, זה שגעון והתעללות בילדים. היא מטמטמת את הילדים שלה עם צ'יפס, חוברות צבעוניות וגדג'טים, והיא עוד גאה בזה. היא חושבת שהיא צריכה להגן על הבת שלי מפני, מהרעיון המוזר שלי להעניק לה ידע וחינוך. ברור, אני מגוחך, הבת שלי טיפשה מדי בשביל להיות כוניפה, שיודעת הכל יותר טוב, כי היא מקבלת הכל ויכולה לעשות כל מה שבא לה. איזו ילדה מנופחת, חצופה! פעם היא באה לבקר את ז'נין. איך שזאתי נכנסת, בלי להגיד שלום, לא מורידה נעליים, סוקרת את הדירה, היא לא מנסה אפילו לעשות רושם טוב, היא מצפצפת על מה שאני חושב עליה, היא בטח גם חשבה שנודה לה על כך, שהיא באה לבקר את ז'נין. כלום לא טוב לה, האוכל מגעיל, מיץ פירות היא לא סובלת, וישר למחשב, כדי לצ'טט שם עם כל העולם ואישתו, וז'נין יושבת כנועה לידה ומעריצה אותה, במקום פשוט להעיף אותה, היא מלקקת לה את התחת, היא כבר מדברת כמוה, הכל מגניב וקטלני וענק. אני בכלל לא יודע איך לשדר לז'נין, איך מתמודדים עם ילדים כאלה. הם פשוט מדביקים אותה לקיר, כי ז'נין היא נחמדה ומנומסת וחברותית. אי-אפשר לשרוד ככה. מה אני אגיד לה? תהי כמוהם? תפלסי את הדרך שלך למעלה תוך דריכה על גופות? מה שג'סיקה טוענת כנגדי, לא מזיז לי, אני מכיר את זה, זה מעצבן, אבל אני יכול להתמודד עם זה. אבל מה שצומח לנו מלמטה? הם עוד לא בני עשר, איך הם יהיו, כשהם יאחזו במושכות? איך ז'נין תתמודד עם זה? היא נרמסת כבר עכשיו.

קטיה: אתה חושב יותר מדי.

וולף: קל לך לדבר, יש לך עבודה וילד, שמביא רק את הציונים הכי טובים הביתה.

קטיה: זה באמת לא חשוב.

וולף: את זה יכול להגיד רק מי שאין לו את הבעיה הזאת.

קטיה: הייתי שמחה, אם הוא היה מביא פעם איזה ציון גרוע הביתה, אם בתמורה הייתי יודעת מה קורה אצלו בפנים. אני בכלל לא מגיעה אליו יותר, פריץ לא אומר יותר כלום, וזה מפחיד אותי. אתה לא מבין את זה? הוא חי בעולם משלו, הוא לא צריך אותי, הוא לא צריך אף אחד, ואני לא חושבת שהוא מאושר עם זה, אבל אני לא יודעת, ולכן אני גם לא יכולה לעשות כלום. הילד שלי זר לי. אתה יודע איך דבר כזה מרגיש? אתה יכול לדמיין לעצמך? הציונים ממש לא מעניינים אותי.

וולף: לי הציונים גם לא חשובים, ברגע שז'נין תגיע לגימנאזיום, אבל היא צריכה קודם להגיע לשם. אחרי זה אני מרפה ממנה.

קטיה: אולי תרפה ממנה כבר עכשיו, אלוהים, היא ילדה קטנה רגילה לגמרי, ואם היא מעריצה את הלאורה הזאת, שיהיה, היא עוד תבין לבד. אתה לחוץ כמו טמפון, תפסיק לנסות לשלוט על הכל.

וולף: אני יודע. כשאני אדע, שהיא עולה לגימנאזיום…

קטיה: די כבר, תפסיק עם זה…

וולף: אני לא יכול.

קטיה: באמא שלך, אתה אדם מבוגר, קח את עצמך בידיים!

וולף: אני מפחד מהציון הזה יותר מז'נין, אני כבר לא יכול לישון.

קטיה: טוב, אז תסתכל בתיק שלה. הנה, תוציא את יומן המורה שלה, ותסתכל. ואז תדע.

וולף: את זה אני לא יכול. חוץ מזה, מילר תרגיש בזה, שמישהו נגע לה בתיק.

קטיה: אני כבר חיטטתי לה בתיק קודם, נכון? תסתכל, תדע.

וולף: את יכולה להסתכל ולהגיד לי?

קטיה: שאני אצעק עכשיו "פחדן" בקול רם, כדי שתציץ ביומן המזדיין הזה? קדימה, תזדרז, היא יכולה לחזור כל רגע. אני אשגיח.

[קטיה מתקדמת, לוקחת את התיק, מביאה אותו לוולף, ושופכת לפניו את תכולתו.אחרי זה היא הולכת לדלת ומציצה החוצה. וולף מתחיל לדפדף ביומן בהיסטריה, מוצא דף עם רשימת התלמידים של הכיתה, מציץ בה, קופא.]

קטיה: מצאת?

[וולף מהנהן.]

קטיה: אז עכשיו תחזיר הכל לתיק.

[וולף מחזיר הכל לתיק, הולך מהר קדימה ומניח את התיק על שולחן המורה, קטיה סוגרת את הדלת.]

קטיה: נו?

וולף: היא בכלל לא נלחשה, יש לה ציונים טובים, היא יכולה לעבור עם זה בקלות.

[שתיקה. וולף מתיישב.]

קטיה: ואתה השתגעת מדאגה.

וולף: המורה הזאת עשתה הצגה, ז'נין בכלל לא רעה. אם יש לה ציונים כאלה, זה סימן שהיא עובדת.

קטיה: אתה צריך פשוט לסמוך עליה.

[שתיקה.]

וולף: סליחה.

קטיה: מה?

וולף: כל החרא הזה, שחירבנתי, ההתנהגות שלי, עכשיו הכל בסדר, אני מעבר לזה. את צודקת לגמרי, אני התנהגתי כמו בהמה.

קטיה: זה בסדר.

וולף: את הוצאת אותי מזה. אני מודה לך.

[קטיה מחבקת את וולף, עוזבת, וולף מחזיק אותה בידה.]

וולף: כבר אמרתי לך, ואני אומר את זה שוב, ואני אומר את זה בלי כוונות מגמתיות, לגבי הפרידה שלא הייתה: את אישה נהדרת, מדהימה.

קטיה: אבל אתה לא תשיר עכשיו שוב.

וולף: לא, אבל הייתי שמח להזמין אותך הערב לארוחה.

קטיה: אי-אפשר.

וולף: או שנשתה יחד בירה, ככה חצי שעה, אחרי זה אנחנו נפרדים, ואני לא אדבר איתך יותר לעולם על הסיפור שלנו.

קטיה: וולף, זה לא היה כזה נורא בשבילי, כמו שאתה חושב עכשיו.

וולף: לא?

קטיה: לא, זה לא היה נורא בכלל. פשוט עמוס.

[וולף מנשק אותה, הם מתחבקים.]

קטיה: זה לא כל-כך מתאים כאן.

וולף: נכון, זה קצת מוזר כאן.

[הם נפרדים זה מזה, הדלת נפתחת, ג'סיקה נכנסת.]

….

.

לקבלת המחזה השלם, נא לכתוב ל-abumidian@riseup.net

 .

לשם העלאת המחזה בישראל אני ממליץ להעביר את ההתרחשות לחדר כיתה בישראל. בשביל צריך לשנות כמה וכמה נתונים: המבחן המדובר יהיה אז, לדוגמא מבחני מיצ"ב, או השתלבות בהקבצה אל"ף, או "חוג חשיבה מתמטית לנוער" בטכניון  או משהו דומה לזה. השמות צריכים להישמע יותר ישראליים, וההבדל בין שתי מערכות החינוך שבה למדו ההורים בגרמניה, אפשר להחליף במערכות חינוך שונות בישראל.

 הנה כמה תמונות מהפקות שונות ברחבי גרמניה:

 

    

//